ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- שבת ומועדים
- ימים נוראים
- ראש השנה
תשובה ר"ת: ת' - תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ. ש' - שִׁוִּיתִי יְ-הֹוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד. ו' - וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. ב' - בְּכׇל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ . ה' - הַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ. (רבי משולם זושא מאניפולי זצ"ל)
בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֺן וּבְיִרְאַת יְ-הֹוָה סוּר מֵרָע. (משלי טז ו) מה ההבדל בין סליחה לכפרה ?
. סליחה הוא שמחל לו העוון, אך עדיין העוון רשום. וכפרה הוא שמקנח העוון לגמרי, שלא יהיה שום רושם. (הגר"א)
על דרך הרמז – תשובה (713) בגימטריא סליחה (388) + כפרה (325).
הלכות שופר בשולחן ערוך הינם בסימן תקפ"ו – שהוא עולה כמנין שופר (586). (היעב"ץ)
אברהם [248] בצירוף יעקב [182] ובתוספת יוסף [156] עולה בדיוק כמנין שופר [586]. (רבי לוי יצחק שניאורסון זצ"ל)
אָמַר רַבִּי לֵוִי: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד): שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ. (יומא פו.)
'כסא הכבוד' הערך שלו בגימטריא בריבוע הוא 713, כמנין 'תשובה'. אם נצרף את כל אותיות ה- כ', את כל אותיות ה-ס' את כל אותיות ה-א' וכן הלאה עד האות ד' שמגיעה אל כסא הכבוד. ונחברם יחדיו. נקבל את הגימטריא של המילה תשובה. (ר שמשון מאוסטרופולי)
זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶֽׂיךָ, זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב. וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר, אֵי זוֹ לְחֶרֶב, אֵי זוֹ לְשָׁלוֹם, אֵי זוֹ לְרָעָב, אֵי זוֹ לְשָׂבָע. וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵֽדוּ, לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת. (מוסף של ראש השנה)
מקורו במדרש אודות אדם הראשון (ויק"ר כט א) נמצאת אתה אומר ביום ראש השנה בשעה ראשונה עלה במחשבה בשניה נתייעץ עם מלאכי השרת בשלישי כנס עפרו ברביעי גבלו בחמישי רקמו בששי עשאו גולם בשביעי נפח בו נשמה בשמיני הכניסו לגן בתשיעי נצטוה בעשירי עבר באחד עשר נידון בשנים עשר יצא בדימוס אמר הקדוש ברוך הוא לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס אימתי (ויקרא כג כד) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.
יצא בדימוס פירוש - חירות ופטור, שהוא כתב פטורין. ומלה זו בלשון רומי היא [Dimissio], ופירושה: שלוח וחופש.
זה סימן לבניך שאף הם אע"פ שחוטאים, כיוון שמגיעים ליום זה ועושים תשובה ותוקעים בשופר, אני מוחל להם ומוציא אותם בדימוס זכאים. (מתנות כהונה)
ואם תאמר: והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
ויש לומר: דהדימוס הוא שלא מת בו ביום ממש, כדכתיב (בראשית ב) בְּיוֹם אֲכׇלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת – והיה הדין נותן שימות מיד, והקב"ה האריך אפו עמו ונתן לו יום אחד שלו שהוא אלף שנים. וזהו הדימוס, שיצא מחובת מיתה לאלתר למיתה לאחר זמן, וניתן לו זמן לעשות תשובה.
מה אתה נכנסת בדין וכו'. פירוש: כשם שאצלך נתערבה מידת הרחמים במידת הדין ולא כילִיתִיךָ, כך בניך המשתדלים בתשובה ביום זה, אני הופך להם מידת הדין למידת הרחמים. (יפה תואר)
זה סימן לבניך - דקשה: למה עשה ה' כסדר הזה לאדם הראשון ביום בריאתו? לזה אמר 'זה סימן לבניך', שהקדים תרופה למכה. שטבע יום זה של ראש השנה מסוגל הוא מתחילת בריאת העולם להיות יום של משפט המשולב ברחמים גדולים. וכמו שאדם הראשון נדון ויצא בחנינה, כך כוח היום קבוע לדורות לכל זרעו אחריו, שאם יטיבו מעשיהם – יצא פסק דינם לחיים ולשלום. (עץ יוסף)
מדרש - אמר הקב"ה ומה אדם הראשון שדנתי אותו זכיתי אותו ביום משלי אף אתם כשתהיו באים לדין לפניי בר"ה היו באים בשופרים ואפילו יש לכם כמה קטיגורים אני אזכור עקידתו של יצחק ומזכה אתכם שנאמר (ויקרא כג כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. (פסיקתא רבתי – מ)
זוהר ויקרא - וּבַיּוֹם הַזֶּה מִתְעַטֵּר יִצְחָק, וְהוּא הָרֹאשׁ לָאָבוֹת. בַּיּוֹם הַזֶּה כָּתוּב (ישעיה לג) פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים. בַּיּוֹם הַזֶּה יִצְחָק נֶעֱקַד, וְעָקַד הַכֹּל, וְשָׂרָה מְדַבֶּרֶת (מיללת), וְקוֹל שׁוֹפָר חָזָק מְאֹד. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁעוֹבֵר בֵּינֵיהֶם וְנִצַּל מֵהֶם. אָמַר רַבִּי אַבָּא, מִשּׁוּם כָּךְ קוֹרְאִים פָּרָשַׁת יִצְחָק בַּיּוֹם הַזֶּה, שֶׁבַּיּוֹם הַזֶּה נֶעֱקַד יִצְחָק לְמַטָּה וְנִקְשַׁר בְּאוֹתוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. (באברהם) מָתַי נִקְשָׁר? בְּשָׁעָה שֶׁכָּתוּב (בראשית כב) וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וְגוֹ'.
רַבִּי אַבָּא אָמַר, כָּתוּב (תהלים עה) כִּי אֱ-לֹהִים שׁוֹפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. כִּי אֱ-לֹהִים שׁוֹפֵט, אִלְמָלֵא שֶׁעָבַר הַדִּין שֶׁל יִצְחָק בַּמָּקוֹם שֶׁיַּעֲקֹב שׁוֹרֶה (ונרפא) וְהִתְכַּסָּה (ורוחץ) (והתבשם) שָׁם, אוֹי לָעוֹלָם שֶׁיִּפָּגֵשׁ בְּדִינוֹ. וְסוֹד הַדָּבָר – (ישעיה סו) כִּי בָאֵשׁ יְ-הֹוָה נִשְׁפָּט. וְזוֹהִי הִתְבַּשְּׂמוּת שֶׁל הָעוֹלָם. (יח א)
רמז לכך שהעקידה היתה בראש השנה - וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בראשית כב א) בגימטריא ראש השנה. (861) (זוהר חי – ח"ב רפ ע"ד)
וי"א שהעקידה היתה ביום הכיפורים. (ילקוט ראובני בפרשתן בשם ריקאנטי; דרשות ר"י אבן שועיב, דרשה ליום כפורים; 'ילקוט חדש' ערך יצחק)
בתפלת מוסף של ראש השנה בברכת זכרונות נאמר (ויקרא כו מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּור וְהָאָרֶץ אֶזְכּור. (וכן בסדר הסליחות)
שאלה – מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם.
תשובה – לפי שהגאולה של ישראל תלויה דווקא אם האבות אינם כסדר. אמרו רז"ל (תנחומא, פסיקתא רבתי) עמלק היה מתגאה ואמר שהוא אדם גדול, שהרי עמלק ר"ת עמרם משה לוי קהת, השיבו לו (במדבר כד) רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד. ר"ל אחרית וסוף התיבות הללו הוא 'מיתה'. וזה הסוד שאנו מזכירים זכות אבות ומבקשים הגאולה, מוכרחים אנו להזכירם שלא כסדר. שאם אני אומר בתחלה אברהם אזי אין לו זכות אב כלל, שאביו היה תרח. ואם אני אומר בתחלה יצחק אין לו רק זכות אב אחד, ואנו מזכירים ברית אבות, אבל יעקב יש לו ברית וזכות אבות. (דרך משה בשם האריז"ל)
טעם נוסף – לפי שסופי תיבות של ג' האבות אברהם יצחק ויעקב הוא במ"ק והוא בא"ת ב"ש שד"י, לכך נאמרו אבות אחורנית בתורה כסדר שם זה. (רוקח פרשת לך לך) (טעמי המנהגים)
למה היפך האבות כאן – אברהם ויעקב פניהם דומים לכך נאמר ליעקב (בראשית כח) אֲנִי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹהֵי יִצְחָק ולא נאמר אלוקי יצחק אביך, לכך סמך זכירה אצל יעקב ואברהם, יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם (ישעיה כט). אברהם ויעקב קיימו המצוות בארץ ובחוצה לארץ ובדרכים לכך נאמר בהם: זכירה, עבדי, אהבה, וכן א-ל שדי, אבל יצחק לא יצא חוץ לארץ. ומעלין בקודש ולא מורידין לפי שרצה לומר לעשיו הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וראש ליעקב ולפי שאמר וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ לכך (איכה א) הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ. (הרוקח)
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוב – הוא נמשך למעלה ופירוש וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי ברית יַעֲקוב, והטעם שהזכירו תחלה בעבור שכל שנותיו בברית. (א"ע)
וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. (במדבר כט א)
יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם - מְתַרְגְּמִינַן: 'יוֹם יַבָּבָא יְהֵא לְכוֹן'. וּכְתִיב בְּאִימֵּיהּ דְּסִיסְרָא: 'בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא'. מָר סָבַר גַּנּוֹחֵי גַּנַּח. וּמָר סָבַר יַלּוֹלֵי יַלֵּיל. (ר"ה לג:)
כתב הרמב"ם - תְּרוּעָה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין היאך היא. אם היא היללה שמייללין הנשים ביניהן בעת שמייבבין. או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול. או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה. שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל. לכך אנו עושין הכל. (הלכות שופר פ"ג ה"ב)
שאלה – מה הטעם שתרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי בתהלים (צח) נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פרושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת.
תשובה – מצינו שתרועה הוא לשון שמחה דכתיב (ש"ב ו) מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְ-הֹוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. ובמדרש (שהש"ר א ד) מצינו עֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁל שִׂמְחָה - גִּילָה, שִׂישָׂה, שִׂמְחָה, רִנָּה, פִּצְחָה, צָהֳלָה, עֲלָצָה, עֶלְזָה, חֶדְוָה, תְּרוּעָה. הרי תרועה היא אחת מעשר לשונות של שמחה. ואולם תרועה משמשת גם לצער כמו (ירמיה כ) זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צׇהֳרָיִם, ומכאן לתרועת ראש השנה שהיא סימן ליום הדין המבשר מה יהיה בשנה הקרובה ורק איננו יודעים האם הבשורה היא של ששון או צער.
ועוד אפשר שתרועת תר"ת היא קול שמחה ותרועת תש"ת היא קול של צער, והספק הוא איזו מהן היא עיקרו של יום, שהרי אונקלוס תרגם תְּרוּעָה 'יַבָּבָא' וכתיב וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא כמו שהביאו בגמרא, ואמו של סיסרא גם בכתה וגם צהלה שהרי תחילה אמרה מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו ואחר כך אמרה הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל וגו' שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא. ולכן גם תוקעים תש"ת לפני תר"ת ותוקעים תשר"ת ולא תרש"ת, כי אם סיסרא הקדימה מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ ל-הֲלֹא יִמְצְאוּ. (קונטרס חיבה יתירה – שמות לב יז)
דִּרְשׁוּ יְ-הֹוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. (ישעיה נה ו)
הָתָם בְּיָחִיד, הָכָא בְּצִבּוּר. בְּיָחִיד, אֵימַת? אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְ-הֹוָה אֶת נָבָל וַיָּמֹת (ש"א כה) — עֲשָׂרָה יָמִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּנֶגֶד עֶשֶׂר לְגִימוֹת שֶׁנָּתַן נָבָל לְעַבְדֵי דָּוִד. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. (ר"ה יח.)
ודייק דכתיב הַיָּמִים בה' הידיעה ר"ל ימים הידועים ומיודעים אף ליחיד לעשות תשובה. (חידושי אגדות)
כתב הרמב"ם - אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר:
דִּרְשׁוּ יְ-הֹוָה בְּהִמָּצְאוֹ. במה דברים אמורים? ביחיד. אבל ציבור, כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר :(דברים ד) כַּי-הֹוָה אֱ-לֹהֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵנוּ אֵלָיו. (הל' תשובה פ"ב ה"ו)
וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה (במדבר כב ו)
איתא בספר 'מגלה עמוקות' דמעשה של בלעם היה בסוף חודש אלול, ע"כ אמרו נמתין עד יום א' של ר"ה שאז נידונין ישראל כדאיתא (ר"ה ט"ז.) ואז יש גם לשטן רשות לקטרג ורצה לקלל, ולזה אמר אָרָה לִּי, אָרָה ר"ת א' ר"ה, אבל כשראה בלעם שישראל תוקעים בשופר בר"ה וא"כ אין לשטן רשות לקטרג, ע"כ אמר וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ, ואז אמר להם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה ודחה אותם מיום ליום עד יוהכ"פ, וע"ז אמרו (ברכות ז. ע"ז ד:) אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַמִּי דְּעוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע, מְלַמֵּד שֶׁכָּל אוֹתָן הַיָּמִים לֹא זָעַם. היינו כל אותן עשרת הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, לכן נקבעו ימים אלו לימי תשובה בגלל שהמתינו עד יוהכ"פ ואז אין רשות לשטן לקטרג, ולכן באמת היה צריך לברך אותם, וכשראו זקני מואב ומדין כך הלכו להם. (תפארת יונתן)
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכּוֹר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי. (ר"ה טז.)
אע"פ שכל השופרות כשרים בראש השנה חוץ מקרן פרה כמו שיתבאר, עיקר המצוה ומובחר שבה לתקוע בשופר של איל כדי שיתעוררו מתוכו לעקידת יצחק ויבחינו גבול אהבה ויראה עד היכן הוא מגיע ומתוך כך מעלה עליהם הקב"ה כאלו הם בעצמם נעקדו כמוהו לפי שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. (מאירי שם)
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה תּוֹקְעִין בְּשֶׁל זְכָרִים, וּבְיוֹבֵל בְּשֶׁל יְעֵלִים. (משנה ר"ה ג ה)
דסבירא ליה כמה דכייף איניש דעתיה שיהיו פניו כבושין לארץ טפי עדיף. ויובלות שהן לקרות דרור פשוטים עדיף לסימנא דחירות. (תוס' יו"ט)
פניו כבושים לארץ טפי עדיף - הלכך, בראש השנה דלתפילה, ולהזכיר עקידת יצחק בא – בעינן כפופין. הרי מפורש דהוא של איל, כיון שבא להזכיר עקידת יצחק. וזה שאומר רק כפופין – משום דשל אילים הוויין רק כפופים על פי הרוב. (ערוך השולחן או"ח תקפו)
הפטרה א' דר"ה וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֺת וְלִזְבֹּחַ לַי-הֹוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חׇפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַי-הֹוָה.(ש"א ג)
שאלה – למה הקדים פסוק זה כאן והלא בני עלי לא הוזכרו כלל בפרשה זו והו"ל 'וְשָׁם עֵלִי הַכֹּהֵן יוֹשֵׁב' שזה נוגע לפרשה.
תשובה – אמרו רז"ל (ירושלמי ברכות ט) שֶׁהָיָה אֶלְקָנָה מַדְרִיךְ אֶת יִשְׂרָאֵל לְפַעֲמֵי רְגָלִים. (ילקו"ש ש"א רמז עז) בְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה עוֹלֶה בְּשָׁנָה זוֹ, לֹא הָיָה עוֹלֶה בְּשָׁנָה אַחֶרֶת, כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ יִשְׂרָאֵל וְיַעֲשׂוּ כְמוֹתוֹ. וכדי שלא תתמה איך לא עלו ישראל לרגל שהוא מצות עשה דאורייתא לזה בא הכתוב לתרץ וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חׇפְנִי וּפִנְחָס וכיון שהם לא התנהגו כראוי השניאו את העליה לרגל על ההמון לזה הוצרך אלקנה להעלותן. (טעמא דקרא)
קריאה ליום ב' דר"ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. (בראשית כב ח)
על זה התפלל אברהם אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי, כלומר שיהיה גופו כְּשֶׂה כצאן לְטִבְחָה לקרבן. ומה שפרש"י אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה ואם לאו לְעֹלָה בְּנִי, כן היתה כוונת אברהם שיבין יצחק כך כדי שלא להבהילו בפעם אחת בפתע פתאום, רק בהדרגה יגיד לו. אבל תוכן הענין של אברהם היה דרך תפילה שיהיה כצאן לְטִבְחָה. והקב"ה שמע תפילתם, כי באמת נתדבקה נשמת יצחק למעלה ונשארה דבוקה, ורוח אַחֵר ממרום יֵעָרֶה עליו, ונוסף על זה נתקיים בו אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְ-הֹוָה (תהלים לו), כי הגוף שלו נשאר, והזמין הקב"ה אַיִל, והוא ממש תחת יצחק.(אוצרות השל"ה)
קריאה ליום ב' דר"ה וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. (בראשית כב ט)
כתיב (איוב ב ז) וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי יְ-הֹוָה וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ עד וְעַד קׇדְקֳדוֹ. אברם ר"ת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף. (לקוטי תורה)
הנה אמרו רז"ל כי זה היה בשעת העקידה של יצחק שטרד הקב"ה את השטן שלא יקטרג על אברהם וימות יצחק נתן לו את איוב לְמָרֵק עוונו לכן ר"ת אברם כי היה תמורת אברהם.
רמז לדבר - וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ ר"ת איוב. רמז דבשעת העקידה נמסר איוב לידון שלא יקטרג על אברהם. (נחל קדומים)
הניסיונות שנתנסה אברהם אע"ה היו לְמָרֵק עוונות תרח ואמרו רז"ל שהיה לו להביא עוד ניסיונות על אברהם וסבל ייסורים איוב כי בא תרח בגלגול איוב והיה לו לקבל ייסורים גדולים לכפר עוונותיו. ורמז בִּשְׁחִין רָע בגימטריא 'הוא היה תרח'. (640). לכך כשעקד אברהם אע"ה את יצחק אע"ה ונשלמו עשר ניסיונות שם רמז וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ ר"ת איוב כי עתה ניצול אברהם ונשלמו הניסיונות כי כבר בא תרח בגלגול איוב והוא יסבול. ועוד רמז וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק גימטריא תרח (806 עם הכולל) כלומר עד העקידה סבל אברהם בעד אביו ואחר זה בא תרח עצמו. (חומת אנך)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
