ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
- הלכה מחשבה ומוסר
- תפילה ובית כנסת
- בית כנסת
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל
עקרונית אין לסתור ביכנ"ס, אפילו ברוצה לבנות בית כנסת אחר במקומו. כיצד יעשה? קודם יבנה את בית הכנסת החדש, ורק אח"כ יסתור את הישן.
מקור הדין בגמ' בבא בתרא דף ג עמוד ב:
"אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. איכא דאמרי: משום פשיעותא, ואיכא דאמרי: משום צלויי. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאיכא (בי כנישתא אחריתי) +מסורת הש"ס: [דוכתא לצלויי]+. מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתווא, ובנו בי סיתווא בקייטא.א"ל רבינא לרב אשי: גבו זוזי ומחתי, מאי? אמר ליה: דילמא מיתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו. שריגי ליבני והדרי הודרי ומחתי כשורי, מאי? א"ל: זמנין דמתרמי להו פדיון שבויים, מזבני ויהבי להו. א"ה, אפי' בנו נמי! אמר ליה: דירתיה דאינשי לא מזבני".
להלכה פסקו רוב ככול הראשונים שטעם איסור סתירת ביהכנ"ס הוא משום פשיעותא, ולא משום צלויי.
סתירת ביכנ"ס ביש בית כנסת אחר - המקור הפשוט לאסור:
לאור האמור, היה נראה פשוט שאפילו אם ישנו ביכנ"ס אחר באותו המקום, יאסר לסתור ביכנ"ס ישן קודם שיבנו אחר במקומו, שהרי לפי דברי הגמ' (בגרסה שלפנינו): "איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי", פשוט שגם אם ישנו בית כנסת אחר, אסור לסתור את הראשון עד שיבנו את השני, שלמ"ד "משום פשיעותא" "איכא" חשש. ומהו החשש?
פירש"י:"דילמא מתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי" - משמע שהחשש הוא ששוב לא יבנו את ביהכנ"ס שהרסו, לעולם, וחשש זה ודאי קיים אע"פ שישנו ביכנ"ס אחר.
המקור להתיר ביש ביכנ"ס אחר - גרסה שונה:
אלא שבעקבות שינוי גרסה בגמ' ישנה אפשרות להגיע למסקנה אחרת בסוגיה. במקום: "איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי", הגרסה בראשונים היא: "איכא בייניהו דאיכא דוכתא לצלויי".
בגרסה זו לא מפורש שמי שחושש ל'פשיעותא' יאסור לסתור תחילה גם אם יש ביכנ"ס אחר. עם כל זה, גם לפי גרסה זו, ההבנה הפשוטה היא שיהיה אסור, ושה"דוכתא לצלויי" המדובר הוא ביכנ"ס, שהרי חשש ה'פשיעותא' שיתרשלו מלבנות, קיים גם אם יש שם ביכנ"ס נוסף.
המקור להתיר ביש ביכנ"ס אחר - קושיא בסוגיה:
מהאמור עד כאן אין בכדי ללמד שמותר לסתור ביכנ"ס קודם שיבנו, אם יש ביכנ"ס אחר בעיר, אלא שינוי הגרסה פותח פתח לכך.אלא שישנה קושיא אחרת בסוגיה.
על פניו מפשט דברי הגמ' היה נראה שהביאה את מרימר ומר זוטרא לומר שהתירו לסתור את בית הכנסת של העונה האחרת כי הם חששו רק לטעם של 'צלויי', ובינתיים יהיה להם היכן להתפלל. ואילו רבינא ורב אשי, סברו כמ"ד משום פשיעותא, ולכן כל דבריהם סבבו סביב רמת הזמינות של בנין ביהכנ"ס (כסף, חומרי בנין).
אולם לרשב"א הוקשה, שדעות אלו לא מוצגות בגמ' בפירוש כחלוקות, ועל כן כתב:
חידושי הרשב"א מסכת בבא בתרא דף ג ע"ב:
"מרימר ומר זוטרא בנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא, פי' דסבירא להו דמשום צלויי הוא וכיון דאיכא דוכתא לצלויי סתרי ובנו, ורבינא דבעא מיניה מרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי ס"ל כמאן דאמר משום פשיעותא.
וקשה לי קצת היאך הזכיר שני ההפכים ביחד ולא אמר מרימר ומר זוטרא סברי הכי ורבינא ורב אשי סברי הכי דלפי פשטא הוה משמע דליכא פלוגתא בינייהו?
ומתוך הדחק אני אומר כי שמא מה שאמרו משום פשיעותא לאו למימרא דחוששין דילמא פשעי ולא בנו כלל, אלא דילמא פשעי ומתרשלי ואע"ג דאיכא דוכתא לצלויי כיון דלאו ביהכ"נ קבוע הוא חיישי' בל היכא דאיכא ביהכ"נ קבוע לא חיישי', והיינו דקאמר דאיכא דוכתא לצלויי ולא קאמר דאיכא בי כנישתא אחריתי לצלויי, והלכך הכא דאיכא בי כנישתא אחריתא אע"ג דבהאי מצלו בסיתוא ובהאי מצלו בקייטא, לפשיעה דקצת ימים לא חיישינן כיון דהשתא מיהא איכא בי כנישתא אחרינא דמצלו בה כדרכייהו, והיינו דקאמרינן עד דבני בי כנישתא אחריתי".
הרי שמכח הניגוד לכאורה שבין דברי מרימר ומר זוטרא לבין דברי רבינא ורב אשי, מחדש הרשב"א, מתוך הדחק, שהחשש לפשיעותא הוא שרק יתעכבו בבנייה. אך לדעתו אין חשש שלא יבנו לעולם, וע"כ כל שיש להם בית כנסת אחר להתפלל בו, אין כלל חשש לפשיעותא.לאור חידוש זה, יכול כעת הרשב"א להסביר שגם מרימר ומר זוטרא סברו כמ"ד 'פשיעותא', ואעפ"כ "סתרו ובנו בי קייטא בסיתווא וכו'".
(בדרכו של הרשב"א הלך הר"ן, ופסק כן באופן מוחלט. ועיין בתוס' על הסוגיה ד"ה: "הג"ה").
גדר פשיעותא:
נמצא לפירושו של הרשב"א שפשיעותא הוא חשש עיכוב בלבד, ומה שגרוע בעיכוב זה הוא מה שכעת אינם מתפללים בביכנ"ס קבוע כמו שהיה ביהכנ"ס הראשון, אלא רק במקום ארעי (כן נראה ברשב"א, ומפורש ברבנו יונה: "שאין בית זה הדור לביכנ"ס קבוע, כראשון").לעומת זאת דעת רש"י (ולקמן נראה שכן סוברים עוד ראשונים) היא שהפשיעותא היא שלא יבנה כלל, והגרעון בזה הוא שחסרנו מקדש מעט שהיה קיים קודם לכן.
קשיים בשיטת הרשב"א:
ובאמת נלע"ד שיטת הרשב"א מוקשה.ראשית כבר כתב הרשב"א בעצמו שאת פירושו הוא מפרש "מתוך הדחק" בלבד - משמע שלא כך המשמעות הפשוטה בסוגיה.ושנית, פירושו מוקשה מסברא, שהרי אם שורש מה שמפריע לנו הוא אי הכבוד הראוי הזמני, שיש במה שאינם מתפללים בביכנ"ס, א"כ מה לי אם יפשעו ומה לי אם לא יפשעו, מ"מ בינתיים אין הם מתפללים בביכנ"ס. נמצא ששורש הבעיה איננה ה'פשיעותא' אלא היא קיימת גם בלאו הכי.(ואילו לשיטת רש"י שהחשש הוא שלא יבנו לעולם, מובן, שאין אנו מסתכלים כלל על המצב הזמני , אלא החשש שלנו הוא מפני המצב הקבוע שנפסיד ביכנ"ס. הפסד זה קיים רק בעקבות החשש ל'פשיעותא').
אם יש חיוב בין הפירוש לגרסא:
מ"מ פשוט שגרסת הגמ':
"דאיכא דוכתא לצלויי", לא תחייב אותנו לפרש כחידושו של הרשב"א. ואף הרשב"א עצמו, אע"פ שגרס "דוכתא לצלויי", לא כתב את שיטתו אלא משום דוחק בדברי מרימר ומר זוטרא, ומלכתחילה לא פירש כך.ובאמת ר' יונה, אע"פ שגורס: "דוכתא לצלויי", אחר שהביא את פירושו של הרשב"א, כתב: "וי"מ דאיכא בי כנישתא לצלויי, ואפ"ה משום פשיעותא איכא...". הרי שאת הגרסא: "דוכתא לצלויי", אפשר לפרש כבי כנישתא.ובאמת הרא"ש (סי' ד) גורס: "דוכתא לצלויי", ואעפ"כ מסביר שטעמם של מרימר ומר זוטרא הוא משום "צלויי", ולא חששו לפשיעותא, שלא כשיטת הרשב"א.
שיטת הרמב"ם:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא הלכה יב:
"אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר, אבל בונין אחר ואח"כ סותרין זה, שמא יארע להם אונס ולא יבנו, אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואחר כך סותר הישן".
מלשונו של הרמב"ם שכתב שהחשש הוא ש"לא יבנו", נראה שמסביר ש'פשיעותא' הוא שלא יבנו לעולם, וזה דלא כשיטת הרשב"א שסבר שהחשש הוא רק שתדחה הבניה.וא"כ נמצא שגם הרמב"ם נמנה עם החולקים על הרשב"א, וסובר שאע"פ שישנו בית כנסת אחר שם, אין סותרים את הראשון עד שיבנו תמורתו, כיון שיש לנו לחשוש שמא ימנעו מלבנות אותו שנית, ונמצנו חסרים בית כנסת.
הלכה למעשה:
נמצא שאם נגרוס: "דאיכא בי כנישתא אחרינא" - ודאי שיאסר לסתור ביכנ"ס עד שיבנו חדש במקומו, אפילו אם יש שם בית כנסת אחר.ואף אם נגרוס: "דאיכא דוכתא לצלויי" - פשט ההבנה בגמ' (אף לפי הרשב"א) היא שעדיין אסור לסתור עד שיבנה, אפילו ביש שם ביכנ"ס אחר. וכן נראה מהרא"ש, מהרמב"ם.לעומת זאת מסקנת הרשב"א לא נאמרה מתחילתה אלא משום הדחק, ובאמת היא נראית מוקשה כנ"ל (אמנם הר"ן פסקה באופן מוחלט).
ע"כ נראה להלכה שאסור לסתור בית כנסת עד שיבנה ביכנ"ס אחר, אפילו אם יש שם בתי כנסת אחרים.וכן משמע לשון השו"ע כאן שכתב: "שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר" - משמע חשש שלא יבנו כלל, דלא כרשב"א.וכן פסק המג"א (סימן קנב אות א): "שמא יארע - וכן אפילו יש להם שני בה"כ אסור כ"מ בגמרא".
[ הערה בשיטת הט"ז:
דברינו הנ"ל, הם דלא כשיטת הט"ז, ובעיקבותיו המ"ב והרב דוד יוסף שליט"א ב"הלכה ברורה".
וזהו סיכום עיקר הט"ז:
תחילה כתב על דברי השו"ע את גרסת הגמ': "דאיכא בי כנישתא אחרינא". וציין שהרי"ף הרא"ש והר"ן גורסים "דוכתא לצלויי". אח"כ הביא את שיטת הר"ן (רשב"א) שאם יש בי כנישתא אחרינא - מותר.כותב שגם לגרסא: "דאיכא בי כנישתא אחרינא", הוא דוקא בבית כנסת עראי, ורוצה לדייק שכן כוונת הב"י שכתב: "בי כנשתא אחרינא לצלויי" - דוקא עראי.רוצה לדייק שגם הרמב"ם והטור סוברים כן, ממה שכתבו שאין סותרים ביכנ"ס עד שבונים האחרת תחילה, ור"ל שממילא נשמע שאם כבר יש אחרת באותה העיר - מותר לסתור.הרמ"א בסימן קנ"ג ס"ז סובר שאם יש ביכנ"ס אחרת - מותר לסתור.הב"י שכתב שהטור והר"ן חולקים - טועה.
ונלע"ד דברי הט"ז מוקשים מאד מאד, ונתיחס לנקודות אחת לאחת:
אמת היא שבראשונים מופיעה הגרסה "דוכתא לצלויי", אך אין זה מכריח כלל שדוכתא זה אינו ביכנ"ס (וכפי שכתבנו למעלה. ונראה בעיני שלא ראה הט"ז את דברי הרשב"א במקורם, אלא רק את דברי הר"ן).אמת שהר"ן סובר כדברי הט"ז, אך הרא"ש במפורש חולק, וכן פשט הרמב"ם ופשט לשון השו"ע כדכתבנו.האוקימתא של הגרסא: "בי כנישתא אחרינא", כביכנ"ס עראי, אין לו יסוד, ואין לו על מה להשען, ומה שכתב הב"י "בי כנישתא לצלויי", אי אפשר לבנות עליו מגדל כזה, ולכאורה כוונתו לומר שמצד 'צלויי' אין בעיה כי יש ביכנ"ס, אך מצד 'פשעותא' נשארת הבעיה.מה שכתב לדייק ממה שהתירו לבנות אחרי שבנו בית כנסת, הוא תמוה ביותר, שא"כ היה לו לדייק כן מהגמ' עצמה שאמרה זאת! ובודאי יש לחלק בין בית כנסת שנבנה מראש כתחליף לבית כנסת שרוצים לסתור, ובין בית כנסת סתם שעמד בעיר, שלא יותר משום כך לסתור בית כנסת אחר קיים, שמא נפסיד בית כנסת.
גם מה שהביא ראיה מהרמ"א צ"ע שם אם הוא מוכרח] .
לאור האמור, הנראה להלכה הוא, שאע"פ שיש להם ביכנ"ס נוסף באותו המקום, אסור לסתור את בית הכנסת עד שיבנו חדש תמורתו.
לתגובות: [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
