ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- משפטים
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצ"ל
פרשת השבוע פותחת בפסוק "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א).
אומר בעל הטורים:
ואלה - נוטריקון ו'חייב א'דם ל'חקור ה'דין:
המשפטים - נוטריקון ה'דיין מ'צווה ש'יעשה פ'שרה ט'רם י'עשה מ'שפט:
אשר - נוטריקון א'ם ש'ניהם ר'וצים:
תשים - נוטריקון ת'שמע ש'ניהם י'חד מ'דברים:
לפניהם - נוטריקון ל'א פ'ני נ'דיב י'הדר. ה'תנכר מ'הם.
אם כסף - תלוה את עמי
כתוב
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ"
(שמות כב, כד).
(שמות כב, כד).
אומר רש"י:
"אם כסף תלוה את עמי - רבי ישמעאל אומר כל אִם וְאִם שבתורה רשות, חוץ משלושה וזה אחד מהן". היינו, יש במצווה זו חובה ולא רשות.
ואם כן חוזרת השאלה, הרי אם מצוה זו חובה ולא רשות למה התורה כותבת 'אם', שביאורו לכשתרצה להלוות?
ועל זה מסביר בעל 'אור החיים הקדוש', וז"ל: "אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלוה לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים שהוא העני עמך, ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו. ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אומרו לא תהיה לו כנושה לשון נשיאות ומעלה כי משלו הוא נותן לו", עכ"ל.
אם כסף - תלוה את עמי
פירוש נוסף, כתוב "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כב, כד).
אם כסף אתה מלוה - עליך לדאוג שזה יהיה "אֶת עַמִּי" - היינו, שיהיו עדים שיעידו שהלווית או שתכתוב שטר כדין.
ועל זה אומרת הגמרא במסכת בבא מציעא (דף עה ע"ב):
"אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום 'ולפני עור לא תתן מכשול' ( רש"י: "שעולה על רוחו של לוה לכפור")
וריש לקיש אמר:
גורם קללה לעצמו שנאמ' 'תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק'. אמרו ליה רבנן לרב אשי קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן. שלח ליה בהדי פניא דמעלי שבתא לישדר לי מר עשרה זוזי דאתרמי לי קטינא דארעא למזבן (ביקש רב אשי מרבינא הלואה של עשרה זוזים כי הזדמנה לו קרקע לקניה בזול). שלח ליה (רבינא לרב אשי) ניתי מר סהדי ונכתב כתבא (תביא עדים ונכתוב שטר על ההלואה). שלח ליה (רב אשי לרבינא): אפילו אנא נמי?! (וכי אינך סומך עלי, הרי אנו מכירים טוב אחד את השני. שידוע שרבינא ורב אשי חיברו את ש"ס בבלי). שלח ליה (רבינא לרב אשי): כל שכן מר דטריד בגירסיה משתלי וגורם קללה לעצמי" (כל שכן כבודו שטרוד בלימודו, עלול לשכוח ואגרום קללה לעצמי).
וריש לקיש אמר:
גורם קללה לעצמו שנאמ' 'תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק'. אמרו ליה רבנן לרב אשי קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן. שלח ליה בהדי פניא דמעלי שבתא לישדר לי מר עשרה זוזי דאתרמי לי קטינא דארעא למזבן (ביקש רב אשי מרבינא הלואה של עשרה זוזים כי הזדמנה לו קרקע לקניה בזול). שלח ליה (רבינא לרב אשי) ניתי מר סהדי ונכתב כתבא (תביא עדים ונכתוב שטר על ההלואה). שלח ליה (רב אשי לרבינא): אפילו אנא נמי?! (וכי אינך סומך עלי, הרי אנו מכירים טוב אחד את השני. שידוע שרבינא ורב אשי חיברו את ש"ס בבלי). שלח ליה (רבינא לרב אשי): כל שכן מר דטריד בגירסיה משתלי וגורם קללה לעצמי" (כל שכן כבודו שטרוד בלימודו, עלול לשכוח ואגרום קללה לעצמי).
אם כסף - תלוה את עמי, את העני - עמך
פירוש נוסף, כתוב "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כב, כד).
אם אתה מלוה כסף - תלווה בפרהסיא, עם עדים. כי מי שמלוה בלי עדין עובר על "לפני עור לא תתן תכשול" (ב"מ דף עה כדלעיל).
אבל "את העני" - "עמך". אם אתה רוצה לתת לעני צדקה, תתן לו "עמך" - בצנעא, בינך ובינו.
כי תראה חמור שונאך
כתוב "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזב תעזב עימו" (שמות כג, ה).
מה הביאור חמור שונאך? הפשט, חמור של השונא שלך.
ומבאר התרגום אונקלוס: כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו " משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי ותפרק עימיה " - כלומר תעזוב את השנאה הנמצאת בלבך כלפיו, ותעזור לו.
מעין זה ביאר גם בעל תרגום יונתן בן עוזיאל וז"ל: "אין תחמי חמרא דסנאך דאנת סאני ליה על חובתא דאנת ידע ביה בלחודך רביע תחות טוניה ותמנוע לנפשך מלמקרוב ליה משבוק תשבוק בההיא שעתא ית סנא דבלבך עלוי ותפרוק ותטעון עמיה".
פירוש : כי תראה חמור שונאך, שאתה שונא לו על דבר שרק אתה יודע בו, רובץ תחת משאו ואתה מונע את עצמך מלעזור לו, עזוב תעזוב באותה השעה את השנאה שבלבך ותפרוק ותטעון עמו.
הגמרא במסכת פסחים (דף קיג ע"ב) אומרת:
טוביה - חטא, ובא זיגוד (כך שמו) - להעיד עליו שחטא. ור' פפא העניש את זיגוד. א"ל: טוביה חטא, וזיגוד מנגיד (נענש)?! א"ל: כן, אתה עֵד אחד ואתה מוציא עליו שם רע. ואחר כך אומרת הגמרא: מי שראה חברו שעשה עוון מותר לשנאתו שנאמר "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו". וכי מותר לשנוא יהודי?! אלא, אם יש עדים, הוא לא שונאך אלא שונא של כלל ישראל, אלא שאחד ראה בו דבר ערווה. ועל זה כתב התרגום יונתן בן עוזיאל : "אין תחמי חמרא דסנאך דאנת סאני ליה על חובתא דאנת ידע ביה בלחודך ". היינו, עֵד אחד (עיין פסחים קיג ע"ב ד"ה שראה בו).
עזוב תעזוב - עמו
כתוב "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזב תעזב עימו" (שמות כג, ה).
אומרת הגמרא במסכת בבא מציעא (דף לב): "הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו".
אמרו חכמים המפרשים בדרך רמז, אומר הקב"ה: אתה תחזור בתשובה מלמטה ואני אסייע לך מלמעלה. אבל אל תאמר תסייעו לי ואני אשב בטל, אלא "עמו" - אתה תעשה תשובה מלמטה ומהשמיים יסייעו שתתקבל תשובתך.
לא תבשל גדי בחלב אמו
כתוב
"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג, יט).
אחרי המילה "אלקיך" יש אתנח (הפסקה) ולכאורה מה השייכות של ביכורים לבשר בחלב?
אלא ידוע שמנהג ישראל לאכול מאכלי חלב ביום שבועות (וטעמים רבים נאמרו לכך - ראה בסימן תרצ"ה בסוף הלכות שבועות) ויש להזהר בהלכות בשר וחלב.
והסרותי מחלה מקרבך
כתוב
"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (שמות כג, כה).
יש לבאר בדרך רמז: שמה שכתוב 'ועבדתם' הכוונה לתפלה שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם", אמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב, זו תפילה (וכלשון הרמב"ם בהלכות תפילה ראה להלן).
והכתוב בא לומר לנו שלפעמים אדם מתעצל לקום לתפלה בבוקר בטענה שהקור עז, ואם יקום יהיה חולה ועל כן מוטב לו שלא יקום מוקדם לתוך צינת הבוקר - או שאדם אומר שהוא פטור מתפלה כיון שהנץ החמה מאוחר והתפלה נגמרת בשעה שהוא כבר צריך להיות בדרך לעבודתו, והרי יש כאן שאלה של מחיה ממש שכן אם יאחר לעבודתו יפסיד את מקום פרנסתו ועוד כהנה תירוצים שהיצר הרע מביא לאדם.
על כך אומרת התורה שאין מה לדאוג מהמחלות שיגיעו לאדם בגלל השכמתו לתפלות, או שתחסר לו בגלל זה פרנסה ומחיה, שנאמר "והסירותי מחלה מקרבך', וכן 'וברך את לחמך ואת מימיך', כך שאין דאגה של מחלה או של פרנסה בגלל תפלה, ואדרבה בגלל זה הקב"ה יברך אותו בפרנסה טובה ובבריאות.
נערי בני ישראל - חינוך הילדים
כתוב (שמות כד, ד - ה): "ויכתוב משה את כל דברי ה' וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים".
אומרת הגמרא במסכת מגילה (ט.)
"מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת ושינו בחמש עשרה מקומות וכתבו לו: 'אלקים ברא בראשית'...'וישלח את זאטוטי בני ישראל', 'ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו'" ועוד.
דהיינו השם יתברך נתן בלב כולם עצה אחת לשנות כמה וכמה פסוקים, ושניים מהם כדלהלן:
אותם זקנים לא כתבו "בראשית ברא אלקים" אלא "אלקים ברא בראשית" והטעם כפי שהסביר רש"י: "אלקים ברא בראשית את השמים ואת הארץ - שלא יאמר בראשית 'שם' הוא ושתי רשויות הן וראשון ברא את השני". ולכאורה, אם יש מקום לטעות בפסוק זה והוצרכו חכמי ישראל לשנות, מדוע באמת לא כתב הקב"ה מלכתחילה כפי שהם כתבו?
אלא אמר הקב"ה, אין מקום לשום טעות כי התורה פתחה דווקא במילה " בראשית " וכדברי חז"ל ב' ראשית, בשביל שתי ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית " ראשית תבואתו" ובשביל התורה שנקראת ראשית שנאמר " ראשית דרכו". בשביל ב' ראשית הללו נבראו השמים והארץ, ואם אומות העולם אינם רוצים להבין זאת, אם אדם רוצה לטעות - שיטעה! ורק החכמים שינו לתלמי המלך כדי שלא ילגלג על התורה הקדושה.
כמו-כן את הפסוקים "וישלח את נערי בני ישראל " "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" שינו וכתבו לו זאטוטי בני ישראל.
ומדוע שינו? כתב רש"י בגמרא: "ואל זאטוטי בני ישראל - לשון חשיבות, אבל נערי לשון קטנות, ויאמר גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה"??
וגם בזה יש לשאול אם אמנם הנערים הם "גרועים שלכם", מדוע לא שלח משה רבינו את גדולי ישראל לקבל פני שכינה?
אלא בזה חולקים ישראל ואומות העולם. לאומות העולם יש דווקא "לכו נא הגברים ". אין להם ענין בנערים. אצלם אין לילדים מה לעשות בבית ה', אבל אצלנו "בנערינו ובזקנינו" ואדרבה נערינו לפני זקנינו! חינוך הילדים מקטנות הוא החשוב ביותר וכדברי משה רבנו "בנערינו ובזקננו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו" (שמות י, ט). אם הנערים לא לומדים מהזקנים, אם אין חיבור בין הדור הישן לחדש, זה לא חג. "חג ה' לנו" כשגדולים וקטנים ביחד.
ואפילו תינוק שפותח את פיו וכבר יודע לדבר אביו מלמדו לומר "תורה ציוה לנו משה" וכו'.
כי "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
