ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וישב
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
נריה בן אורה יוכבד
פרשת השבוע פותחת בפסוק "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית לז, א). "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב" - מלשון ישיבה. כשראה יעקב אבינו את אלופי עשו (בסוף פרשת וישלח), פתח ישיבות ללמוד בהן תורה, ואחז באומנות אבותיו הקדושים אברהם ויצחק, וכדברי הגמרא במסכת יומא (דף כח ע"ב): "א"ר חמא בר' חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים ישיבה עמהם, שנאמר 'לך ואספת את זקני ישראל'. היו במדבר ישיבה עמהם, שנאמר 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה, שנאמר 'ואברהם זקן בא בימים'. יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר 'ויהי כי זקן יצחק'. יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר 'ועיני ישראל כבדו מזוקן'" וכו'.
כי רק בכח התורה יעלו עם ישראל מעל כל האומות ויינצלו מכל אויביהם. ומכאן קריאה לראשי הציבור שיתמכו בלומדי התורה, ויתמכו בישיבות כי רק בכוח התורה תבוא תשועה לכל עם ישראל.
גם כשיורדים יעקב והשבטים למצרים, אומר יעקב ליהודה, אתה יהודה הגיבור ואותך אשלח בתחילה, שנאמר (בראשית מו, כח) "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה". אומר רש"י (שם): "להורות לפניו - לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה".
והקשו, מדוע שלח יעקב את יהודה - שהתאפיין בגבורתו ומתאים למלחמות כדי לפתוח ישיבה, היה מן הראוי לשלוח את יששכר שהוא מ"יודעי בינה לעתים" והיה שקוע כולו בתורה, והוא מתאים להיות ראש ישיבה? אלא, שכדי לפתוח ישיבה במקום שכולו עבודה זרה, ולהלחם נגד דעותיהם של כל השרים ויועצי המלך שם, ולהשיג תמיכה להחזקת הישיבה, היה צריך אדם גיבור כיהודה, ואחרי שהישיבה תקום, אזי יוכל להושיב את יששכר בראשות הישיבה.
יעקב אבינו לימד אותנו לדורות ולעולמי עד, שאין חיים ואין קיום כלל ללא לימוד תורה בעל עת ובכל שעה.
בית יוסף - להבה, ובית עשו - לקש
על הפסוק "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית לז, א). כתב רש"י :
"דבר אחר, וישב יעקב - הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פיקח אחד משיב לו ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו. כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה (בסוף פרשת וישלח), תמה ואמר מי יכול לכבוש את כולן, מה כתיב למטה (פסוק ב') 'אלה תולדות יעקב יוסף', וכתיב (עובדיה א', יח) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש', ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם".
ויש לשאול, מדוע השווה את בית עשו לקש? הטעם הוא, מדה כנגד מדה. על עשו נאמר (בראשית כה, כח) "כי ציד בפיו" אומר רש"י (שם על פסוק כז): "לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו: אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן? כסבור אביו שהוא מדקדק במצות". מאחר ועשו אומר בשקר לאביו: היאך מעשרין את התבן, ותבן כולל קש, על כן נענש שייהפך לקש שנשרף מיד.
ביקש יעקב לישב בשלוה
כתוב "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית לז, א). אומר רש"י : ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה".
ויש לשאול, וכי הקב"ה אינו רוצה שהצדיק ישב בשלוה? אלא, הקב"ה רוצה לתת לצדיק שלוה, אבל הצדיק צריך לדעת ש"אדם לעמל יולד" - לעמלה של תורה, ואין לשבת בשלוה, אלא כל רגע פנוי צריך לנצלו לתורה ולמצוות, וכדברי הרמב"ם (פ"א מהלכות תלמוד תורה הל' ח'): "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה". ובלימוד התורה תמיד צריך להוסיף ולהוסיף.
ועל זה התורה ממשיכה "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב - יוֹסֵף " (בראשית לז, ב). ואחר כך כתוב "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו" (שם לז, ג). עם ישראל אהב את התכונה של להוסיף ולהוסיף.
הכלב אינו מאמין
מספרים על אדם מהמשכילים שתמיד היה רגיל לעשות מכל עניין לעג וקלס, וגם כשהיה שומע סגולות ועניינים שבחז"ל היה לועג ואומר על כל עניין ש"אינו מאמין" ושאינו מקיים אלא רק מה שהוא מבין. וידוע, שכשכלב נובח על אדם, אם הוא בורח ממנו הכלב ירוץ אחריו ועלול לנושכו. ואם אינו רץ ומתיישב על מקומו, הכלב עוזבו לנפשו כי הוא רואה שאותו אדם לא מפחד ממנו (וגם כאן בפרשתנו, כשראה יעקב אבינו עדר של אלופי עשו, ישב). ומעל הכל, יש סגולה בדוקה לומר את הפסוק (שמות יא, ז) "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", וכל כלב ששומע פסוק זה בורח ועוזב את אותו אדם לנפשו. פעם אחת, נקלע אותו משכיל למקום אחד והנה מולו עדר של כלבים והתחילו לנבוח עליו. המשכיל עשה את שני הדברים, גם ישב במקומו מיד, וגם קרא את הפסוק "ולכל בני ישראל" וכו', ואף על פי כן הכלבים לא הרפו ממנו, עד שצעק לעזרה. הלך אותו משכיל לרב ואמר לו: הנה ישבתי במקומי ולא עזר כלום, וגם קראתי את הפסוק "ולכל בני ישראל" וכו' וגם הסגולה הזו כלל לא פעלה! אמר לו הרב: הכלבים אינם מאמינים כמו שאתה לא מאמין!
בן זקונים - חכמתו המופלגת של יוסף
כתוב "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית לז, ג).
אומר רש"י : "ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו".
והביאור בזה הוא, עד ששלח יעקב את יוסף לשליחות שממנה לא שב ולא ראהו יותר עד רדתו מצרימה, הספיק יעקב אבינו ללמד את יוסף את כל תורתו שלמד במשך ארבע עשר שנה בבית המדרש של שם ועבר כשהיה בדרכו לחרן.
ולכאורה קשה, הרי יעקב אבינו היה בן ס"ג שנים כשיצא בשליחות אמו, ובגיל זה אדם מיושב בדעתו וחכמתו מרובה, ואפילו הכי למד בבית המדרש של שם ועבר ארבע עשרה שנה תמימות יומם ולילה את התורה כולה; אם כן, כיצד הצליח ללמד את יוסף בנו מגיל י"ג שנים ועד גיל י"ז שנים את כל מה שהוא למד במשך י"ד שנים? אלא מכאן שחכמתו של יוסף היתה כל כך גדולה שהצליח להבין מהר ולקנות קניין עולם במשך זמן קצר את כל מה שלימדו אביו - אכן "בר חכים הוא ליה".
חז"ל אומרים במסכת שבת (דף י' ע"ב):
"ואמר רבא בר מחסיא, אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".
כלומר, הזהירו חז"ל שלא יפלה האבא בין בניו. אם כן, כיצד יעקב אבינו שלמד תורה במשך ארבע עשרה שנה עשה כן? אלא אמר יעקב אבינו: יוסף הוא בן מיוחד עם תפיסה מיוחדת, הוא "בר חכים", וכולם מודים בזה, ואין זו הפליה. ועכ"ז זו הפלייה ויש להזהר בזה.
מדוע סיכן ראובן את יוסף?
בשעה שנמכר יוסף על ידי אחיו נאמר על ראובן: "וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נַכֶּנוּ נָפֶש ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אֹתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" (בראשית לז, כא- כב).
הסביר רש"י : "למען הציל אותו - רוח הקדש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכולן לא יתלה הסרחון אלא בי".
ראובן הורה לאחים באצבעו על הבור, שהיה מלא נחשים ועקרבים. ויש לשאול, מה היה השיקול של ראובן מחד להציל את יוסף, ומאידך לסכן אותו בהשלכתו אל מקום נחשים ועקרבים?
ומבאר בעל 'אור החיים הקדוש', שלא הנחש ולא העקרב ממיתים, אלא החטא ממית, וראובן הבין שיוסף הצדיק כנראה לא דיבר לשון הרע על אחיו, ועל כן אמר שאם באמת הוא נקי ולא נכשל בלשונו, הוא יינצל מהנחשים ומהעקרבים. אבל אם הוא באמת נכשל ודיבר לשון הרע, מוטב שייהרג על ידי הנחשים והעקרבים ובלבד שיבערו את הנגע הזה מתוכם, כי עוון לשון הרע מסוגל לקרר כל דבר שבקדושה. ובאמת אמרו חז"ל שהנחש מכיש ללא שום הנאה, ומששואלים אותו מדוע הוא מכיש, הוא אומר כלך, לך אצל בעלי הלשון שמדברים רעה על חבריהם במקום שאין להם שום הנאה ותכלית מאותו הדיבור. וי"א: אל תביאנו לידי ניסיון, ואין לנסות ולבדוק את האמת בדרך זו.
וז"ל בעל אוה"ח הקדוש:
"ויצילהו מידם - פי' לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה משא"כ חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, וכו'.
לא נכנו נפש - פירוש להדיא אלא נהיה גורמים לו מיתה, והוא אומרו אחר כך אל תשפכו דם השליכו וגו', זו היתה טענתו להם, והוא טעמו כמוס עמו שהוא להצילו להשיבו אל אביו כי ידע נאמנה כי חית השדה השלמה לו ולא ירעו ולא ישחיתו הנחשים והעקרבים בזרע יעקב, גם לא יעכבנו שם למות ברעב וכמו שכן תמצא שתכף וישב ראובן אל הבור שחזר אליו להוציאו מהבור ", עכ"ל.
לא נכנו נפש - פירוש להדיא אלא נהיה גורמים לו מיתה, והוא אומרו אחר כך אל תשפכו דם השליכו וגו', זו היתה טענתו להם, והוא טעמו כמוס עמו שהוא להצילו להשיבו אל אביו כי ידע נאמנה כי חית השדה השלמה לו ולא ירעו ולא ישחיתו הנחשים והעקרבים בזרע יעקב, גם לא יעכבנו שם למות ברעב וכמו שכן תמצא שתכף וישב ראובן אל הבור שחזר אליו להוציאו מהבור ", עכ"ל.
אבל הטעם הפשוט, שהבור היה עומקו למעלה מעשרים אמה, ולכן לא ראה ראובן את הנחשים והעקרבים (הגמרא במסכת שבת בדף כ"ב ע"א אומרת : "אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום, נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי". וסמוך לזה היא מביאה את המימרא דלקמן העוסקת בענין "והבור ריק". שתי מימרות אלו נסמכו אחת לשניה, מכיון שאותו רב אמר את שתיהן. ובאמת הטעם לקישורם הוא גם משום שהבור שנזרק בו יוסף היה עמוק עשרים אמה, ועל כן לא הבחין ראובן בנחשים, היינו בשתי המימרות לא שלטא עינא).
הילד איננו ואני אנה אני בא
כתוב "הילד איננו ואני אנה אני בא" (בראשית לז, ל). חכמי המוסר למדו מפסוק זה וכן מהפסוק (שם מד, לד) "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי" שהאבא צריך להשגיח על הבן שילך בדרך התורה והמצוות, וכבר מקטנותו צריך להשגיח עליו ולחנכו. ולא כאותם האומרים כשיגדל הילד אנו נחנך אותו, ואז כבר הילד לא בא לבית הכנסת "ואני אנא אני בא", אלא החינוך הוא מקטנות משעה שהילד מתחיל לדבר, וכדברי הגמרא במסכת סוכה (מב ע"א): קטן ה"יודע לדבר, אביו לומדו תורה וק"ש. תורה מאי היא ? א"ר המנונא: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".
ואם רוצה להרדים את ילדיו הקטנים על ידי שירים, יזהר שלא ישמיע להם שירי עגבים ר"ל אלא רק שירי קדש, כדי שישנו מתוך דבר תורה ומתוך דברי קדושה וזה עיקר העיקרים.
ובדרך אגב, אני רגיל תמיד לספר, פעם היינו בחולון והכריחו אותי לבא לאחד מבתי הכנסת בעיר כדי לדבר, אך אני סירבתי כי השעה היתה שתים עשרה בלילה, אך חסמו את דרכי עם שני אופנועים ולא נתנו לי לעבור, ולא היתה לי ברירה אלא למלאות את מבוקשם. הגעתי לבית הכנסת ואני רואה שהוא מלא באנשים, ולאחר שאמרתי דבר תורה, ביקש ממני הרב שהיה שם שאברך את הנערים שהיו שם. אני עמדתי על הבימה, וכל הנוכחים עלו בזה אחר זה. והנה כשעלה הראשון, הנחתי את ידי על ראשו לברכו ואני מרגיש קוצים בידי (היה זה גֶ'ל שאותם נערים שמו על שערות ראשם), וכן אירע כשעלה השני והשלישי, וכשעלה הרביעי לא הנחתי ידי על ראשו, והוא אמר לי 'הרב לא הניח ידו על ראשי'! אמרתי בבדיחותא: עוד מעט יהיה לי חורים בידיים.
אמר לי הרב: "את כל הנערים הללו, אני לוקח ומלמד אותם תורה והם הופכים להיות בעלי תשובה" - אשריהם ישראל.
וימאן
אחרי שאשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, נאמר:
" וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני לא ידע איתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי" (בראשית לט, ח).
מכאן למדים, כשיצר הרע בא ומפתה את האדם קודם כל צריך "וימאן" - לומר ליצר "אסור!" בלי נימוקים. ורק אחר כך יביא נימוקים לדבריו.
חז"ל אומרים שכל מי שמתחתן עם נוכרית קושרים אותו בשלשלת ומכים אותו מכת מרדות.
ואומרים בשם הגר"א בדרך רמז, במילה "וימאן" יש את הטעם שלשלת ואחר כך פָּסֵק, וזה רמז לנ"ל שקושרים את מי שמתחתן עם נוכרית בשלשלת ומכים אותו במקל.
חשבון הנפש של יוסף הצדיק
כתוב "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת" (בראשית לט, יא).
אומרים חז"ל, שאותו היום היה חג של המצרים וכולם יצאו לטייל, ולא היה אף אחד בבית מלבד יוסף שנשאר לעשות את מלאכתו כדרך העבדים, ואשת פוטיפר ניצלה זאת ולא יצאה בטענה שהיא חולה, וכך רצתה להכשיל את יוסף הצדיק (עיין רש"י שם).
אבל תרגום אונקלוס מבאר אחרת, וז"ל:
"והוה ביומא הדין ועל לביתא למבדק בכתבי חושבניה , ולית אנש מאנשי ביתא תמן בביתא". פירוש: באותו יום עלה יוסף לבית לבדוק חשבונותיו.
וכן כתב ב תרגום יונתן בן עוזיאל: "והוה ביומא הדין ועל לביתא למיבחוש בפנקסי חושבניה ".
וכן כתב ב תרגום יונתן בן עוזיאל: "והוה ביומא הדין ועל לביתא למיבחוש בפנקסי חושבניה ".
ובודאי ששני התרגומים לא רצו ללמדנו שיוסף היה 'רואה חשבון' של אדונו - אלא הכוונה, שהוא ניצל את היעדרות אדונו כדי לעשות חשבון נפש עם עצמו, מדוע התגלגלתי לכאן ונעשיתי לעבד, ומה חטאיי, שמא זה בגלל שהייתי מסלסל בשערי ובגלל זה באה לי העלילה הזו של 'זליכה' אשת פוטיפר, או שמא נכשלתי בעוון לשון הרע, וכו'.
ואירע לו כך, משום שהיתה טענה על יוסף, כיצד יתכן שאביך מתאבל עליך כל כך הרבה שנים ואתה יושב ומסלסל בשערך, ומשום כך גירה בו הקב"ה את הדוב, ועל כן ישב לעשות חשבון נפש עם עצמו לראות מה ניתן לתקן.
מכאן אנו לומדים מסר גדול, שצריך כל אדם בכל יום לעשות חשבון נפש עם עצמו היכן הוא עומד במעלה רוחנית, וכיצד יוכל לתקן את אשר עיוות, עד שיתיישרו דרכיו ויהיה תמים ושלם עם ה' אלוקיו, ולהיות בבחינת "מארי דחושבניא".
ואומרים חז"ל (ברכות ה' ע"א)
"אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו, שנאמר: 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה''. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה".
ואומרים משם הרב חיד"א זיע"א, ולכאורה יש להקשות, וכי אדם יכול להעיד על עצמו שהוא חיפש במעשיו ולא מצא שום חטא ועוון?
אלא הכוונה היא שאדם לא מצא עוון מיוחד שבגינו קיבל את היסורים שבאו עליו, כי העונש בא מידה כנגד מידה. ועל זה אומרים חז"ל יתלה בביטול תורה, משום שבתורה כלולים כל התרי"ג מצוות עשה ולא תעשה, וממילא אם לא למד כראוי, הוא ודאי פגם באותו האבר שעליו באו היסורים, ואם יתחזק בלימוד התורה יינצל וייטב לו.
אבל מדברי רש"י שם, שכותב: "לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראויים יסורים הללו לבא", משמע שהוא מצא עוון בידיו, אך הוא קיבל יסורים ברגליו או להיפך, כלומר העונש אינו מתאים לאיבר שבו חטא, לכן יתלה בביטול תורה, כי התורה כוללת את כל תרי"ג המצוות, שס"ה מצוות לא תעשה, ורמ"ח מצוות עשה.
כשאשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף הצדיק הוא אמר לה "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים" (בראשית לט, ט) - לכאורה היה צ"ל בלשון עתיד "ואחטא" ?
אלא אומרת לו אשת פוטיפר, האם עשית עוונות מימיך? אמר לה יוסף: לא! אמרה לו: אם כך, אתה חייב לעשות עוון כדי שתעשה תשובה ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד. אמר לה יוסף: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת" - לשם מה אעשה עוון גדול של אשת איש, אלא אני ביום שבת אטלטל מוקצה ואחזור בתשובה, ועוד "וחטאתי לאלוקים" - וגם אחרי חטא כזה "וחטאתי לאלוקים" וחזרתי בתשובה ומעלתי וקדושתי לא יהיו כבתחילה.
הכרת הטוב
כתוב "וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחמש, רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה" (בראשית מז, כו).
יוסף ציוה שכולם יתנו עשרים אחוז מכל ההכנסות לקופת המלכות, אבל הכהנים היו פטורים מאותו המס. ואומרים חז"ל, שיוסף זכר והכיר טובה לכהני הארץ, שכן בשעה שאשת פוטיפר העלילה עליו עלילות ברשעותה ופיזרה חלבון של ביצה על המטה (כדברי התרגום יונתן בן עוזיאל בראשית לט, יד) הכהנים שבאותה התקופה באו ובדקו וראו שזה חלבון ולא דבר אחר והצילו את יוסף, ועל כן שמר להם יוסף טובה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
