ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תצוה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
רחל בת ארלט
כבר חז"ל עיינו בשאלה זו וענו ע"י משל. במדרש (שמות רבה, פרשה מט) הביאו על הפסוק "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח, ז): 'מים רבים' הם אומות העולם, שנאמר 'הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון, ושאון לאומים כשאון מים כבירים' (ישעיה יז, יב). אפילו יתקבצו כל אומות העולם לבטל את האהבה אשר בין ישראל לאביהם שבשמים, לא יוכלו. הדא הוא דכתיב 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה'. כמו שאתה אומר 'אהבתי אתכם אמר ה', ואמרתם במה אהבתנו? הלא אח עשו ליעקב, נאום ה', ואוהב את יעקב' (מלאכי א, ב). [פירש הגר"י הוטנר, "פחד יצחק", פורים, עמ' מג, כי אפילו יעקב ועשו יהיו דומים זה לזה, בין לטובה ובין לרעה, הקב"ה תמיד בוחר ביעקב]. 'ונהרות לא ישטפוה', אלו [ארבע] המלכיות וכו'. 'אם יתן איש [הערת המעתיק: הכוונה לשאר אומות העולם] את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו'. אבל בני יעשו מקדש של יריעות, וירדתי ושכנתי בתוכם, הדא הוא דכתיב 'ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד וכו' וכבוד ה' מלא את המשכן'" (שמות מ, לה).
כיצד אפשר להבין כי כבוד ה' מלא את המשכן? הרי זה צמצום בשבילו? ענה על כך רמב"ם (מורה נבוכים, ח"א פרק יט) שתי תשובות, אחד ברמז ואחד במפורש. "מלוא כל הארץ כבודו, כל הארץ מעידה על שלמותו וכבודו של הקב"ה". כלומר ההשגחה הגדולה שה' שומר עלינו כל עוד שהשכינה במקדש, זהו כבוד ה'. ועוד עונה ששכינה היא יצירה רוחנית הנקראת "אור נברא" (ח"א פרק כח). זהו תוכן דבריו. אמנם רמב"ן (בראשית מו, א) חולק על הרמב"ם במה שהגדיר את השכינה כ"אור נברא". [ומהר"י אברבנאל בפירושו למו"נ יישב קושיותיו של הרמב"ן]. אבל מפליא הדבר שהמקובל "בן איש חי" העתיק דברי הרמב"ם כפשוטם, כלומר הסכים אתו (שו"ת רב פעלים, ח"א סוד ישרים סוף סי' א).
זאת אומרת יש כאן גילוי שכינה בבית המקדש, וכל האומות הכירו כי ה' נמצא ושוכן בין בני ישראל. הא כיצד? כי היו נסים תדיריים במשכן, כמפורט בפרקי אבות (פרק חמישי). לא הפילה אשה מריח בשר קדשים, לא נראה זבוב בבית המטבחיים, עמוד העשן עלה ישר ולא נטה לצדדים מפני הרוח וכו'. ובנוסף, היו מדליקים נרות המנורה ומניחים לכל נר ונר חצי לוג שמן. והנה שאר ששת הנרות כבו בסוף הלילה, אבל נר המערבי לא כבה לעולם. ענו חז"ל: "עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כב ע"ב). ועוד כי לחם הפנים שהה על השולחן שבוע שלם, ובסילוקו היה חם וטרי ביום הלקחו (יומא כא ע"ב).
מענה שלישי (לפי שיטת רמח"ל) -
אמנם נכון שהקב"ה בכבודו בעצמו הוא נעלה ונשגב מכל צמצום במקום. אבל יש שתי בחינות בכל דבר ודבר. [א] העצם כמו שהוא, [ב] הצד המתגלה מולנו. כבר כתב הפילוסוף עמנואל קנט כי גם כשאנו רואים עצם מסויים כמו שולחן, מבחינים אנו רק את צורתו החיצונית, צבעו וגדלו. אבל לא נוכל להכיר בחושים שלנו את מבנהו הפנימי, את תאי החומר תוך העץ, את המערכת הפנימית שבו. כמו כן אנו רואים מראה השמש ברקיע כגוף מוצק, כמו תפוז ענק. אבל באופן מדעי איננו כך כלל אלא כל כולו גאזים בוערים. כך כשאנו רואים בן אדם אחר, רואים אנו רק את פרצופו ובגדיו. אבל איננו רואים את נשמתו ואת מחשבותיו הפנימיות. ובאמת גם אותו אדם אחר, הוא עצמו איננו מכיר מה הן מחשבותיו התת הכרתיות. הוא רק מכיר את הצד המתגלה שהוא חלק מועט ביותר ממהותו.
ובצורה כזו כתב רמח"ל גם על ידיעתנו את ה'. כי לעולם ועד לא נכיר כלל מה הוא עצם האלהות באמת. כל דיבורינו הם רק על הצד המתגלה מולנו. זו לשונו: "הנה מה שאנו מדברים במאציל ית"ש, הנה כבר פשוט הוא שאין אנו מדברים רק בבחינת פעולותיו, ולא בבחינת מהותו ועצמותו כלל" ("אדיר במרום", עמ' רט, "דעת תבונות", עמ' שמ, שנא).
כך במשכן לא שכן הקב"ה בעצמו, אלא ניכר הוא מצד פעולותיו.
מענה רביעי (שיטת הגר"א) -
כתב הגר"א: "האין סוף ב"ה אסור לחשוב בו כלל וכלל וכו'. וכל מה שאנו מדברים בו ובספירות, הכל [הוא] מרצונו והשגחתו הידועה מצד פעולותיו. וזה הכלל לכל דרכי הקבלה" (ליקוטים שבסוף פירושו לספרא דצניעותא, עמ' 75 "סוד הצמצום"). כלומר מדובר רק מצד גילוי רצונו, אבל לעולם אין אנו דנים בו בעצם.
לפי המלבי"ם זהו פירוש הפסוק "וראית את אחורי, ופני לא ייראו" (שמות לג, כג). (ומקורו ב"מורה נבוכים" ח"א פרק נד עמ' פד, וכן שם בדף צה: "לא ישיג מה הוא כי אם הוא").
ע"י חילוק הגיוני ואמתי זה, כבר אין שום בעיה מטאפיזית במה שהמקובלים דנים על עשר הספירות, ואין בזה פגם באמונה באחדות הבורא (כמו שטעה לחשוב שו"ת ריב"ש, סי' קנז). כי לפי רמח"ל והגר"א דיברו המקובלים רק על הצד המתגלה לפי מושגינו, ולא כיוונו על אמתיות העצם ית"ש. וכן הוא לעניננו בדברנו על "שכינה", מדובר על הצד הניכר ומתגלה מול עיני אנוש, על פעולותיו בשמירת ישראל, ולא על עצם האלהות עצמה.
ובזה מובן לנו יותר הביטוי המקראי "ושכנתי בתוך בני ישראל" למרות הידוע כי "מלוא כל הארץ כבודו".
נחזור לעניננו בענין השאלה השניה, מה פירוש "והייתי לכם לאלוקים"? אלא כתוב בתורה: "וידעו כי אני ה' אלוהיהם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, לשכני בתוכם, אני ה' אלוקיהם" (שמות כט, מו). מפרש ה"חזקוני" מה שמובא ברש"י בקיצור, וקרוב לזה כתבו ר"א אבן עזרא ורמב"ן: "כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים (רק) [אלא] בעבור שיעשו משכן ושכנתי בתוכם". כיצד זה מתקיים? כי כאשר פונים כולנו בתפילה לכיוון המקום המקודש, ומחנכים את עצמנו שהקב"ה בחר בנו והוא קרוב לשמוע צרכינו ולטפל בעניננו, בזאת מביעים אנו אהבה לאדון כל המעשים. ובזה שהוא משגיח עלינו, שומר עלינו ומציל אותנו מכל אויבינו המרובים מסביב, בזה מתגלה כמה הוא אוהב אותנו.
זה מה שכתב רלב"ג על פסוקינו שאומר הקב"ה: "ושכנתי בתוך בני ישראל, רוצה לומר שתדבק בהם השגחתי במה שיקנו שלימות בסיבת המשכן והעבודה הנעשית בו [הערת המעתיק: פירוט ואופן חינוך זה נמצא במהר"ל, "גבורות השם", תחילת פרק סט]. ואהיה להם למנהיג, להצילם מהרעות הנכונות לבוא עליהם וכו'. ואז יתבאר להם בראותם השגחתי הדבקה בהם 'כי אני ה' אלוהיהם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים' על צד ההשגחה הפרטית".
"והייתי לכם לאלוקים" נתפרש באופן זה גם ע"י רשב"ם (על בראשית כח, עא) וכן ע"י הנצי"ב ("העמק דבר", בראשית יז, ז).
מעניין לדעת כי שבעה דברים נבראו עוד בטרם בריאת שמים וארץ. אחד מהם הוא בית המקדש (פסחים נד ע"א). ודאי שאין דבר זה כפשוטו, כי טרם היה "מקום" כלל לפני בריאת שמים וארץ? אבל מדובר כאן על הרעיון והמושג. צריכים אנו למקום חשוב שלקראתו נרכז כל מאויינו, כל תקותינו. כבני אדם בעלי חושים גופניים ורגשיים, צריכים אנו למקום מסויים כדי לייחס אליו את קדושת הבורא. [כן כתב "עקידת יצחק", תחילת שער פד]. כדי לתת יחס וערך מה בין חיינו האנושיים ומוגבלים, מול חיי הנצח, צריכים אנו לקדש מקום מסויים שיהיה "עליון". לשם זה נתן לנו ה' את המקדש, ועוד הקדים לכך את מקום המשכן, מתוך אהבתו הגדולה לעמנו (כמבואר במאמרנו בשבוע שעבר). וכך כתב הרב הירש על פסוקנו: "בשעה שה' משרה את שכינתו במקדש, הריהו מודיע ברבים כי הוא נמצא בקרב האומה, שהוא יהיה להם לאלוהים; רבון לגורלה, ואדון למעשיה" [פירוש המעתיק: "רבון" לענין השגחה להציל אותה מסכנותיה, ו"אדון" לצוות עליה כיצד תתנהג].
וכן אנו באופן טבעי גומלים לו חזרה באהבה מוחלטת, בכל נפשנו ולבבנו. [וכדברי המדרש הנ"ל, אין שייכות לכך אצל שאר אומות העולם]. כמה יפה הגדיר התופעה הזו מורנו ורבנו הרב אברהם קוק: "עצם החיים הישראליים הם כלולים רק בנקודת אהבת השי"ת, ואהבת שמו ית' דוקא בשם ה' אלוקי ישראל!" ("אגרות", ח"א עמ' מג). יש בינינו הרבה מאד אנשים הנקראים "ישראליים". אבל מי מהם הקרובים ביותר לנקודת האמת, ללב הענין של ישראליותם? אלו שכל ענינם הוא קירבתם להקב"ה מתוך אהבה ורצון להדבק בדרכיו. וכך לשונו הפיוטית של הרב קוק, כשמתאר מהותה של כנסת ישראל: "הכל מיוסד על כלות נפשה לאלוהים, על הרגשתה את המתק ואת הנועם העליון בכל עומק נשמתה וכו' בהתלהבות נפש אמיתית וכו'. מתגלה בתורה ומצוות, מתגלה במוסר ומדות, מתגלה בהתעלות נפשית, בשירה פנימית, בקדושת החיים, בצמאון אין חקר. 'כלתה נפשי לא-ל חי. מתגלה במסירת נפש תדירית, בנשיאת עול גלות מאהבה, רק שלא לזנח את סדר החיים" ("אורות", עמ' קלח).
וחלק מזה בימינו הוא מה שמבקשים אנו בכל מאדנו ויכלתנו שתהיה בידינו מקום המקדש בהר המוריה בירושלים, ושם נוכל לשרת לפניו בעבודות קדושות כמצווה עלינו בספר ויקרא. זהו עומק הכמיהה של כל בן תורה באמת; להחזיר עטרת שכינה למקומה, ושתהיה מקום המקדש בבעלותנו. מובן מאליו שצריכים לדרוש [מהשלטונות] קודם כל את הרחקתם של בני נכר וערלי לב ממקום שמקודש לנו לנצח. אבל עוד דרישה יש לנו, שנתכונן ליום שנוכל להקים מקדשנו מחדש. ויתקיים בגלוי לעיני כל רואה "ושכנתי בתוך בני ישראל, והייתי להם לאלוהים" (שמות כט, מה).
בימי דוד המלך פרצה מגיפה בישראל ומתו רבים. מה חטא חטאו? עונה המדרש (ילקוט שמעוני, סוף שמואל ב') "שלא תבעו בנין בית המקדש". כנראה רמב"ן לא ראה מדרש זה, ואומר כך מסברת עצמו "ואין השבטים מתעוררים לאמור נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו" (על במדבר טז, כא).
מובא במדרש כי כל שיחותיהם של הבריות היא "עשתה האדמה פרי?" כל תפילתם של הבריות היא לשם פרנסתם. "רבוני, שהאדמה תתן פריה! רבוני, תצליח האדמה!" אבל [לעומת זאת] כל תפילתם של ישראל אינה כי אם על בית המקדש. "רבוני, מתי ייבנה בית המקדש?" (בראשית רבה, תחילת פרשה יג). צריכים אנו לחזור למדריגת אבותינו, חז"ל הקדושים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
