להעלות נר תמיד | הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
תצוה

קטגוריה משנית

מדורים
קול צופיך - הרב מרדכי אליהו

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

9 דק' קריאה

מדוע לא הוזכר שמו של משה בפרשה?
פרשתנו פותחת בפסוק "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ). משה רבנו היה צריך לצוות את בני ישראל להביא שמן זית זך כתית למאור כדי להדליק בו את המנורה.

שואל בעל הטורים כיצד יתכן שהתורה פותחת את הציווי הזה ללא שיוזכר שמו של משה רבנו, והרי בכל התורה כולה משעה שנולד משה לא היה ציווי שהוא נצטוה לומר לבני ישראל ללא שיוזכר שמו באותו העניין, וז"ל: "לא הזכיר משה בזה הסדר, משא"כ בכל החומש שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה (חוץ ממשנה תורה), והטעם מפני שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת, וקללת חכם אפילו על תנאי באה, ונתקיים בזה".

ואומרים משם החיד"א, שבמלה מספרך רמוזה פרשת תצוה, שכן ספרך הוא נוטריקון של ספר כ', כלומר הפרשה העשרים החל מפרשת בראשית היא פרשת תצוה, וזהו מחני נא מספר-ך'.

בביהמ"ק השלישי תדלק המנורה תמיד
ועוד אומר בעל הטורים שבפסוק "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר", רמוז משך הזמן שדלקה המנורה בשני בתי המקדש, וז"ל: "כתית, רמז ת"י ת"כ שנים היה נוהג הדלקת המנורה".
כלומר, משך זמן ההדלקה היה מוגבל לתקופת קיומם של בתי המקדש, וכאשר חרבו הופסקה הדלקת הנרות במנורה. כי בית ראשון עמד ת"י שנים, ובית שני עמד ת"כ שנים = כתית.
וכתב הרב חיד"א, שבבית המקדש השלישי לא תוגבל הדלקת המנורה, שכן הבית יהיה קיים לעד, וזה רמוז בהמשך הפסוק "להעלות נר תמיד", ובו תדלק המנורה תמיד לעד ולעולמי עד.

להעלות נר תמיד – רמז ללימוד התורה
השמן להדלקת המנורה היה צריך להיות זך ונקי כמו שכתוב "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". ומבאר רש"י:

"כתית - הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות", עכ"ל.

והנה הנוהג שבעולם לא כך, אלא אדרבה אם אדם רוצה להשתמש בשמן זית למאכל, הוא דואג שהשמן יהיה משובח ונקי ביותר ללא תערובת של שמרים, ואילו להדלקה הוא משתמש בשמן זית פחות משובח - אבל בבית המקדש היה להפך, להדלקה היו משתמשים בשמן זך ונקי, ואילו למנחות שהם לאכילה השתמשו בשמן פחות משובח, וזאת מכיון שיש הבחנה בין רוחניות לגשמיות. בגשמיות לא אכפת לנו אם משתמש להדלקה בשמן פחות משובח משל אכילה וכדומה, אבל במנורה הרומזת לאור התורה ולרוחניות צריך שהשמן יהיה זך ונקי מהדבר המשובח ביותר, בבחינת 'זה קלי ואנוהו'.

(ומזה ילמד האדם שלכל עניין רוחני ישתמש בדבר משובח וטוב. למשל בעניין המאכלים, בביתו הוא יכול לאכול פירות פשוטים וכדומה, אבל אם מביא לבית הכנסת מיני פירות לברך עליהם לעילוי נשמת וכדומה, לא יביא אלא מהמשובחים ומהיפים ביותר. כמו כן, כשרוצה לברך על פרי יבחר את הפרי היפה מבין הפירות. ומיהו, כשמתארח אצל חברו לא יטול מן היפים אפילו כדי לברך, אלא יקח ממה שעלה בידו והוא מנהג דרך ארץ, שלא יאמרו עליו שהוא רעבתן).

המנורה רומזת לתורה, וכשם שהנר היה צריך לדלוק תמיד, כך האדם צריך לדאוג שיהיה לו עת קבוע ללימוד התורה 'תמיד', וכמו שנצטוינו 'והגית בו יומם ולילה'. וכבר הזכרנו כמה פעמים בעניין קביעת עתים לתורה, שבמקום אחד (ברכות לה ע"ב) אומר רשב"י, אם אדם עובד לפרנסתו ועושה עבודתו קבע הרי שהוא לא ימצא זמן ללימוד תורה, כי אם יחרוש בשעת חרישה ויזרע בשעת זריעה ויקצור בשעת קצירה, תורה מה תהא עליה?! וע"כ צריך ללמוד תורה ולעזוב כל חיי שעה, ודאגת עול הפרנסה תיעשה על ידי אחרים. אבל במקום אחר אומר רשב"י שכל האומר פרשה של קריאת שמע כאילו קיים את כל התורה כולה. ואין דבריו סותרים – כי אם יקרא קריאת שמע בכוונה, יראה שרמוזים בה כל עשרת הדברות, ובעשרת הדברות רמוזים כל תרי"ג מצוות, נמצא שאדם יכול ללמוד ולקיים את כל התורה כולה בקריאה של פרשת שמע בכוונה (עיין מנחות צ"ח ע"ב, ועיין בקול אליהו עמוד ק"ל).

שתהא השלהבת עולה מאליה
על הפסוק "להעלות נר", כותב רש"י וז"ל: "מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". בזמן שהיו מדליקים את המנורה בבית המקדש היו משתמשים בפתילות. ובאופן זה לא היתה הפתילה שבמנורה נדלקת מייד אלא היה לוקח זמן עד שהשלהבת נתפסה בפתילה והתחילה לשאוב מן השמן באופן שיכלה לדלוק מאליה. והתורה מצוה שלא ימשוך את ידו מהפתילה של המנורה מיד, אלא עד שתהא השלהבת עולה מאליה.

בנרות שעווה רגילים או ב"נרונים" שמצויים כיום יש פתילה ארוכה, ובעת ההדלקה השלהבת יורדת מעצמה עד לפראפין של הנר, דהיינו הנר דולק מעצמו, ועל כן האשה צריכה להניח ידה עד שתגיע למקום הנר כדי שתהא השלהבת עולה מאליה.
וגם מי שמדליק בשמן זית אינו מעלה את הלהבה בשמן בשעת ההדלקה, כיון שהאש אוחזת בשעוה שעל הפתילה ורק לאחר זמן שואבת הפתילה מן השמן - ולכן יש לאחוז בלהבת הגפרור מעט זמן עד שהשעווה שע"ג הפתילה תימס, והשמן ישאֵב לפתילה, שאז הוא מדליק בשמן עצמו.

שיעור השמן שהיה בכל נר במנורה
ואומרים חז"ל (מנחות פח ע"ב) ששיעור השמן בכל נר ונר במנורה היה חצי לוג (כ - 180 גרם שמן זית זך) , וז"ל המג"א (או"ח סי' תרעב סק"ד): "בש"ג למד השיעור לשמן על חצי שעה ממה דאמרינן חצי לוג שמן למנורה ללילי טבת הארוכים ע"ש ובאמת הכל לפי עובי הפתילה", עכ"ל. והסבירו על דבורה הנביאה "אשת לפידות" שהיתה פותלת פתילים למנורה. ומאי מעליותא זו? אלא היא היתה חכמה וידעה לעשות פתילות בהתאם לימי הקיץ והחורף, כי בקיץ הלילות קצרים, ובחורף הלילות ארוכים, ובחכמת ליבה ידעה להכין פתילות עבות לקיץ וכך כשהגיע הלילה אין צורך לכהן לכבותם כי הם כלים בשעה המדוייקת, ופתילות דקות לחורף שידלקו יותר זמן כי הלילה ארוך.

אם כבה נר במנורה היו יכולים להדליקו מנר אחר שבמנורה, אבל אם הנר המערבי כבה היה צריך להביא אש מהמזבח. ונחלקו הראשונים (הרמב"ם והרמב"ן ורש"י) אם כוונת התורה במה שכתבה "להעלות נר תמיד" היא שצריך לדלוק כל היום ללא הפסקה במשך עשרים וארבע שעות כל תקופת קיומו של בית המקדש, או שכל לילה ולילה נקרא תמיד.
ואומרים חז"ל שכשהיו עם ישראל עושים רצונו של מקום, היה הנר המערבי שבמנורה דולק ולא כבה, וכמו שהיה בתקופתו של שמעון הצדיק שנר המערבי דלק ולא כבה כלל.

מנין היה שמן במדבר?
ויש להבין, מנין היה לעם ישראל במדבר שמן זית זך כתית למאור, ועוד בכמויות המספיקות להדלקה ממושכת? בתרגום יונתן בן עוזיאל מובא שהשמן שבמדבר ירד מהשמים בצורה ניסית בשביל הדלקת המנורה. וקשה, הרי התורה ציוותה לקחת שמן זית זך שהוא כתית מכתישה ראשונה, ושמן שיורד מן השמים לא נקרא שמן זית זך כפי שהתורה דורשת? אלא בשעה שציוה הקב"ה לקחת שמן זית זך, הוא ידע שלא יהיה להם שמן כזה במדבר, ועל כן התיר באופן מיוחד להשתמש בשמן שירד מהשמים להדלקת המנורה, כהוראת שעה (ועיין מנחות דף ס"ט ע"ב מה שהגמרא שואלת חיטים שירדו בעבים אם כשרים לשתי הלחם, אם זה נקרא "ממושבותיכם". ועיין לרש"י שם שכתב: "כששתי העבים באוקינוס בלעו ספינה מלאה חיטים", ועל זה הקשו התוס' בד"ה חיטין "אם החיטים מחו"ל וכי הותרו לשתי הלחם בשביל שהיו בעבים מ"מ ממושבותיכם בעינן וליכא. ואי מארץ ישראל וכי נאסרין הן ע"י כך? אלא נראה לי דעל ידי נס ירדו בעבים כי הנהו אטמהתא דפרק ארבע מיתות סנהדרין נ"ט ע"ב, עכ"ל. ועיין לרמב"ם פ"ח מהל' תמידין ומוספין הל' ג', ועין לכס"מ שם).

מדוע אהרן לא השתתף בהכנת המנורה
בשעה שציוה הקב"ה לקחת שמן זית זך ולהכין את הפתילות במנורה וכו' לא הוזכר אהרון הכהן, ורק לאחר מכן כתוב "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" וכו'. ועד עתה היכן היה אהרן? אלא שאהרן הכהן בענוותנותו לא הסכים להתכבד בהכנה של המנורה בטענה שאינו ראוי לזה וכדומה, אבל לאחר שהכל היה מוכן ואהרן ראה שאין הדבר נוגע אליו, היה יכול הקב"ה להפתיעו ו"לכבדו" בהדלקה באופן שלא יכול לסרב.

לא יסיח דעתו מהתפילין
אחד הלבושים של הכהן הגדול היה הציץ. וכתוב בתורה (שמות כח, לו-לח) "וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה'. וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה. וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'". שואל רש"י כיצד יתכן שיהיה הציץ על מצח אהרן תמיד? וז"ל: "והיה על מצחו תמיד - אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה, וכו', ולדברי האומר וכו' מלמד שמשמש בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו", עכ"ל. כלומר, כיון שעל הציץ היה כתוב שמו של הקב"ה, אסור היה לכהן הגדול להסיח דעתו ממנו כלל. ומזה למדו רבותינו הפוסקים והראשונים (הרמב"ם ומרן בשו"ע) קל וחומר לעניין תפילין - ומה הציץ שלא היה בו אלא שם אחד בלבד נצטוה הכהן הגדול שלא להסיח דעתו ממנו כלל, תפילין שמוזכרים בו כמה וכמה אזכרות על אחת כמה וכמה שאסור להסיח דעתו מן התפילין כל זמן שהם מונחים עליו, וז"ל הרמב"ם (פ"ד מהל' תפילין הל' י"ד): "חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד שקדושתן גדולה מקדושת הציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד, ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד".

ולכן צריך למשמש בתפילין כל שעה ולנשקם, אבל אין די בכך, אלא צריך להרגיש שהתפילין של יד מונחים כנגד ליבו כדי לשעבד את לבו לעבודתו יתברך, והתפילין של ראש מונחים על הראש כדי לשעבד את מוחו לבורא עולם, ובאופן זה אינו מסיח דעתו מהם כלל ועיקר.

לשם יחוד קודם עטיפת טלית והנחת תפילין
דעת הבא"ח וכן מובא ברוב הפוסקים: המתעטף בבוקר בטלית צריך לומר 'לשם יחוד'. ולדעת רוב הפוסקים אם לא כיון או לא אמרו, לא קיים את המצוה, וה"ה בהנחת תפילין שחובה לומר קודם הנחתם "לשם יחוד". ואמנם אם לא אמרו, יצא ידי חובתו בדיעבד, אבל לכתחילה יש לאומרו (ועיין לשו"ע סי' ס' ולחונים עליו. בסידור 'קול אליהו' מובא 'לשם יחוד' שקודם לבישת הטלית בעמוד 59. ולענין 'לשם יחוד' שקודם הנחת תפילין הדפסנו שני נוסחים, ארוך, למי שיש זמן בידו, וכן נוסח מקוצר אם אין לו זמן בעמודים 64 – 63. ועיין לבא"ח וירא אות א').

'קדש לה' – על הציץ
על הציץ היה כתוב "קודש לה'". ובגמרא (שבת סג ע"ב) נחלקו באיזה אופן זה היה כתוב, האם בשורה אחת או בשתי שורות (היינו שם ה' בשורה העליונה, ו'קדש' בשורה התחתונה למ"ד).
ומובא שם שרבי ישמעאל ברבי יוסי סיפר שהוא ראה את הציץ ברומי. וכיצד ארע המעשה? חכם מנשה שלו שמע מפי קודשו של מרן גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי, שהיה מתאר זאת כך:

פעם גזרו הרומאים על ישראל שלא ישמרו שבת, ולא טהרת המשפחה, ולא ימולו את בניהם, והיה לישראל צער גדול. מה עשו? שלחו לרומי אדם פיקח את ר' ראובן בן אסטרובלי, והוא גילח את שערותיו והתלבש כאחד הכומרים הרומאים ובא לפניהם ושאל אותם: מה גזרתם על ישראל? אמרו לו: שלא ישמרו שבת. אמר להם טפשים אתם! האם האויבים צריכים להיות עשירים או עניים? אמרו לו עניים, אמר להם אם כך תבטלו את הגזרה שיוכלו לחזור ולכלות את ממונם על השבת, וביטלו את הגזרה.
אמרו לו גזרו גם על טהרת המשפחה, אמר להם רצונכם שהאויבים יהיו רבים או מעטים? אמרו לו מעטים, אמר להם אם כך תבטלו את הגזרה כדי למעט מהם פריה ורביה, והם ביטלו את הגזרה.
אמרו לו גזרנו גם על המילה, אמר להם טפשים, האם אתם רוצים שהאויבים יהיו גיבורים או חלשים? אמרו לו חלשים, אמר להם אם כך תבטלו את הגזרה שעל ידי ברית המילה נחלשים הם.
לאחר זמן הם גילו את ה"תרמית" ושהוא יהודי, והחזירו את הגזרה.

אח"כ שלחו את רשב"י, והזדמן לו שד שבא לעזור לו, ובכה רשב"י ואמר: שפחה של בית אבא (הגר) נזדמן לה מלאך ג' פעמים, ואני אפילו לא פעם אחת? יבא הוא מכל מקום. בינתיים אותו שד שנקרא בשם בן תמליון נכנס בבתו של הקיסר, ולא היו יכולים טובי הרופאים למצוא תרופה למחלתה, והיתה צועקת הביאו לי את רשב"י וכו' (עיין רש"י שם). כשהגיע רשב"י לארמון הקיסר שלח לפרסם שהגיע מומחה גדול לענייני רפואה. שלחו לקרוא לו ולא רצה לבוא, והוא ביקש שהמלך יבוא לפניו. בא המלך לפניו, ואמר לו רשב"י אם ארפא את בתך מה תתן לי? אמר לו המלך, אמלא לך שק מלא זהב, אמר לו רשב"י: איני מסתפק בזה, אלא רצוני להכנס לאוצרותיך ולקחת מה שאני רוצה, והסכים המלך. אמר לו רשב"י שהרפואה לבתו כרוכה בכמה זכוכיות שישברו, והסכים הקיסר. עמד רשב"י ואמר "צא בן תמליון", ויצא השד, וביציאתו נשברו זכוכיות. התעוררה בת המלך והתחילה לדבר כאחד האדם כאילו לא ארע דבר, שמח המלך מאוד ונתן רשות לרשב"י להכנס לאוצרותיו. נכנס רשב"י ומצא את האגרת החתומה עם הגזרות על היהודים ונטלה עמו, וכך נתבטלו הגזרות מעל ישראל.

ובשעה שנכנס הוא ורבי ישמעאל ברבי יוסי הם ראו שם את הציץ שלקחו הרומאים בשעה שהחריבו את בית המקדש. וצריך לומר שאין ראיה ממה שהעיד רבי ישמעאל ברבי יוסי נגד המ"ד שהציץ היה כתוב בשיטה אחת, כי הציץ היה מותאם לפי מידת ראשו של כל כהן וכהן, וכל כהן היה שואל את רבו כיצד עליו לנהוג, וכל רב היה פוסק אחרת, ואולי הציץ שראה רבי ישמעאל היה של כהן שרבו פסק כמ"ד בשני שיטין (עיין מעילה י"ז ע"ב).

מה נברך כשיבא המשיח?
הרה"ג שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל דן בשאלה מה נברך כשיבא המשיח, האם "הטוב והמטיב" "שהחיינו", או "חכם הרזים", או את כל הברכות הללו גם יחד? והתשובה היא לדעתנו כשיבא המשיח יבואו עימו משה ואהרן ונשאל אותם מה לברך והם יפסקו, וגם נשאל אותם מה הברכה שיש לברך עליהם חוץ מברכת 'אשר חלק', שהחיינו, הטוב והמטיב, וחכם הרזים וכו' (עיין בסוף ספר 'מנחת שלמה' סי' צא אות כז). ויהי רצון שיראו עינינו וישמח לבנו בביאת הגואל ובבנין אריאל במהרה בימינו אמן.

קול צופיך - הרב מרדכי אליהו

תצוה