ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- צו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
שלוש מצוות נצטווינו בענין האש שעל המזבח: הראשונה - בלילה: "ואש המזבח תוקד בו"; השניה - בשעות הבוקר המוקדמות: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, וביער עליה הכוהן עצים בבוקר בבוקר"; והשלישית - בשאר שעות היממה: "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה".
חז"ל אומרים ששלוש מערכות של עצים ואש היו על המזבח: מערכה גדולה, מערכה שניה של קטורת ומערכת אש התמיד. בחסידות, האש אשר על המזבח אינה אלא האש של אהבת ה' הבוערת ומתלהבת בלבו של כל אדם. ושלושה מצבים ישנם באש זו, של הלב:
האחד - בלילה. הלילה הוא זמן של הסתר פנים. בשעה זו אין האדם זוכה להרגיש את החוויה של קרבת ה' אליו. אין הוא יכול להיות בבחינת "להגיד בבוקר חסדך" אלא בבחינת "ואמונתך בלילות", לאמור: גם בשעה של הסתר פנים, מאמין הוא האדם כי הקשר שבינו לבין בוראו לא ניתק אף לרגע קט. על כן ישנה מצוה בשעות הלילה עד הבוקר: "ואש המזבח תוקד בו". חייב אדם להבעיר ולהלהיב את אש אהבת ה' היוקדת בלבו, על אף תחושותיו הקשות.
לאחר מכן מגיע הבוקר. הרוחות הזועפות, המאיימות לכבות את האש, שככו. עתה הגיע הזמן לעבודת ה' מתוך הארה. אלא שאז ישנה סכנה גדולה, שמא ייתפס האדם לשאננות ולשגרתיות. על כן הוא מצווה לבער עליה עצים בבוקר בבוקר. ברגע בו מתחיל הניצוץ הראשון של ההארה האלוקית להופיע - עליו להביא שני גזירי עצים ולהניח על אש המזבח. העצים, אותם יש להניח על האש היוקדת במזבח הלב, אינם אלא עצות, מחשבות ורעיונות חדשים, כיצד לשפר ולשכלל את עבודת ה' מתוך ההארה לה מתחיל האדם לזכות.
התמודדויות אלו, של האדם, הן על החלק הפרטי שלו בעבודת ה'. אבל עבודה אישית זו אינה אלא המשך של ההשראה האלוקית השוכנת עליו, אש התמיד אשר לא תכבה לעולם. "נשמה שנתת בי, טהורה היא". דבר אחד מצווה האדם ביחס לניצוץ אלוקי זה השורה בו: "לא תכבה". המכבה אפילו גחלת אחת מאש המזבח - לוקה. אל לו לאדם לכבות את האש האלוקית. אל לו להעמיס עליה טרדות רבות החונקות אותה ומכבות אותה. להיפך: "אש תמיד תוקד על המזבח". ולא זו בלבד שאסור לו לכבותה, עליו גם להוסיף עליה משהו משלו: "אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט". ויחד יפעלו שתיהן: ההשראה האלוקית עם הפעילות האנושית.
מן האש הזאת יילקח אותו נר קטן, לאורו יבדוק כל אדם את החמץ שבלב, בחורים ובסדקים, ולאורו יסב בליל התקדש חג.
על חלות לחם חמץ
איסור החמץ, לא רק בחג הפסח הוא חל. בבית המקדש חל איסור זה במשך כל ימות השנה. "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה לה'". מדוע? - על כך ננסה לענות בעקבותיו של המהר"ל מפראג בדרשתו לשבת הגדול.
המצה - לחם עוני היא, לחם של ענווה. אין בה אלא מה ששם בה האופה: קמח ומים. החמץ אף הוא מורכב מן הקמח ומן המים. מה נוסף בו? הפעילות העצמית שלו. הבצק - הנוצר מאותם קמח ומים - תופח, ובכך מפתח הוא "אגו" מנופח משל עצמו.
האדם, כמוהו כבצק. יש בו את מה שגנז בו הבורא, ויש בו את ה"אגו" הפרטי המנופח שלו, אותו יוצר הוא בכוחותיו הוא. מצב זה, של "חמץ" טבעו של עולם הוא. אך במקום אחד נדרש האדם לשוב אל מקורו ואל ה"מצה" שבו. במקום אחד עליו לעמוד בקטנות ובהרכנת ראש בפני ה' אלוקיו. מקום זה הוא בית המקדש.
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" - את עצמו, את ה"אגו" שלו יביא לקרבן בפני בוראו.
יוצא מכלל זה - קרבן התודה. "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו". לא כל אדם מביא קרבן תודה. רק זה אשר חלה ונתרפא, נסע במקום סכנה ושב בשלום או שישב בבית האסורים ויצא לחרות. אדם כזה, אשר הרגיש כמה דל כוחו לעמוד בפני איתנים ממנו, אשר חש עד כמה חייו מסורים בידי ה' אלוקיו - הוא כבר השבית את ה"חמץ" אשר בלבו. אדם אשר כזה, מכיר ומרגיש כי כל הכוחות האישיים שיש בו, לא מכוחו באו כי אם מכוחו של מי שאמר והיה העולם. "דעו כי ה' הוא אלוקים, הוא עשנו ולו אנחנו" = קרי, וכתיב: "הוא עשנו ולא אנחנו". אדם זה רשאי ומצווה להביא את החמץ לבית המקדש.
וכך גם בחג השבועות. מי שמביא את ראשית ביכורי אדמתו לבית ה' אלוקיו, בהכרה שכל יבול אדמתו לא בא לו מכוחו ומעוצם ידו אלא מברכת השמים, הוא אשר רשאי ומצווה להביא את קרבן שתי הלחם דווקא מן החמץ.
תרומת הדשן
במשך כל הלילה נשרף בשרה של העולה על המזבח. הבשר - העוצמה הגופנית - עולה ומתעלה באש המזבח. בשריפה הוא מזדכך, ורק האפר - התמצית - נותר ממנו. כל זאת לידע ולהודיע לאדם כי לא רק כוחותיו הרוחניים צריכים להתקדש כי אם גם כל כוחות הגוף שלו נדרשים ונתבעים להתקדש ולהתעלות מעלה מעלה. בשלושה מקומות מונח אפר הקרבנות. בראשית התהליך נמצא האפר על גבי המזבח, בתוך האש היוקדת בו. האדם חש התעלות בשעה שהאש לוחכת את בשר העולה. הוא מרגיש שגופו הוא נשרף עמה באהבת ה'. אבל התעלות זו - רגעית היא, ואין לה אלא זמנה ומקומה. בשלב השני לוקח הכהן את אפר הקרבן ומניח אותו ליד המזבח.
תחושת ההתעלות יוצאת מן הגבולות הצרים של המקום והזמן, ומלווה את האדם בכל זמן שהותו בחצרות בית ה'. אבל עדיין אין בכוחה להשפיע על חיי המעשה, השוקעים בים של חולין. לכן נדרש שלב שלישי, בו מוציא הכהן את הדשן אל מחוץ למחנה. בזה אומר הוא למקריב הקרבן כי חוויית ההתעלות והקדושה תלווה אותו גם מחוץ למקדש, גם בשובו אל ביתו. "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור".
אך תנאי אחד נדרש. לא כל דבר ניתן לקדש. הבדל גדול יש בין קודש לחול. אך יותר מזה גדול הוא ההבדל שבין הטמא ובין הטהור. החול, כאשר הוא בא במגע עם הקודש, בכוחו להתקדש גם הוא. "כל אשר יגע בהם יקדש". אך הטומאה, אין לה שום מגע עם הקודש. הקודש אשר יגע בכל טמא - יטמא אף הוא. לא ניתן לקדש את כל פעולות החיים. פעולות אסורות, אשר הטומאה אחוזה בהן, לא תתחברנה אל הקודש אלא אם כן תטמאנה אותו. על כן נדרש כל אדם להכין בלבו את אותו "מקום טהור", אשר אליו יוציא את הדשן היוצא מן המקדש אל מחוץ למחנה, ואותו יקדש מכוח חוויית ההתעלות אשר זכה לה ביום בואו אל הקודש פנימה.
כלי חרס
כלים שונים מוזכרים בדיני טהרת כלים. רוב מיני הכלים - כלי עץ, עור וכדו' - נטמאים ע"י נגיעה. ואם נטמאו - טהרתם ע"י טבילה במקוה. "במים יובא וטמא עד העבר וטהר". דין שונה נאמר בכלי חרס: מחד גיסא, אין הוא נטמא במגע אלא במקרה שהטומאה נכנסה אל תוכו; ומאידך גיסא אין הוא נטהר כלל ועיקר: "וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו... ואותו תשבורו". מה למדנו מהבחנה הלכתית זו, בין טהרתם של כלי חרס לבין טהרתם של כלי מתכת?
הלכה דומה ראינו בפרשה זו, בענין כלים שנבלע בהם משהו מבשר הקרבנות: "וכלי חרש (=חרס) אשר תבושל בו - יישבר; ואם בכלי נחושת בושלה - ומורק ושוטף במים". דהיינו: כלי חרס (ומתוך כך גם כלי חרסינה, כיום) - אין להם הכשרה. לכן, אם התבשל בהם בשר של קרבן שלמים, שזמן אכילתו מוגבל, ולאחר מכן נעשה הנשאר מהבשר "נותר" ונאסר באכילה - לא ניתן להכשיר אותם, מפני שטעם הבשר שנקלט בהם אינו נפלט מהם כלל ועיקר. לעומת זאת, כלי מתכת, יש להם הכשר: "ומורק (=במים רותחים; מה שנקרא בלשוננו: "הגעלה") ושוטף במים" (=השטיפה במים קרים לאחר ההגעלה).
את ההבדל שבין חרס למתכת בדיני הכשרת כלים, אין קושי להסביר: החרס הוא נקבובי וסופג, בעוד שהמתכת היא חומר הרבה יותר אטום; ולכן ה"הגעלה" (=הפלטה, בעברית פשוטה יותר) יכולה להוציא ממנו את מה שספג. אך ההשוואה להלכות טומאה מלמדת אותנו שישנו הבדל עמוק הרבה יותר בין חרס לבין מתכת וחומרים אחרים.
החרס הוא חומר פחות ערך. אין הוא חומר רגיש. הוא לא נטמא בקלות. הוא אינו נטמא מגבו, דהיינו: מצידו החיצוני. אבל אם הטומאה חדרה אל תוכו, אל פנימיותו - אין לו עוד תקנה. הוא נקבובי וסופג עמוק פנימה את כל מה שמתבשל בו. מה שנבלע בו - אינו נפלט עוד. אין לו תקנה אלא שבירה. המתכת היא חומר הרבה יותר יקר. היא הרבה יותר רגישה. היא נטמאת בכל נגיעה של טומאה. אבל הטומאה יכולה לצאת ממנה. גם אם ספגה חומר לא כשר, הדין הוא "כבולעו כך פולטו".
כך הוא ההבדל שבין אדם מישראל לבין אומות העולם. הגוי אינו רגיש. הוא לא נטמא בקלות. הוא יכול לעבור על כ- 359 מצוות לא-תעשה מתוך 365 מצוות, ולא ייטמא. אבל אם עבר על אחת משבע המצוות המוטלות עליו - אם חדרה הטומאה אל תוכו - אין לו תקנה אלא שבירה. אין לו תקנה בהבאת קרבן חטאת. ודינו מסור לבית הדין. לא כן הוא אדם מישראל. רמת הרגישות שלו גבוהה בהרבה. הוא נטמא מכל מגע של טומאה. אבל גם אם נכנסה הטומאה אל תוכו וטמאה אותו לחלוטין - "מבית ומחוץ בכופר" - יש לו תקנה. "ומורק ושוטף במים" - להפליט את החומר הלא-כשר שנספג בתוך הגוף; "במים יובא... וטהר" - להפליט את רוח הטומאה השורה על הנפש.
וכאן ניתן להוסיף עוד מחשבה, בממד הלאומי: החרס נוצר ע"י הדבקה: לוקחים עפר מסוים, מערבים אותו במים, לשים אותו, מעצבים את צורתו ושורפים אותו בכבשן. התהליך גורם להדבקה של החלקיקים אלו לאלו, וכך נוצר הכלי השלם. המתכת, לעומת זאת, לא נוצרת בתהליך של הדבקה אלא בתהליך של התכה ויציקה. הזיקה בין החלקיקים הרבה הרבה יותר חזקה. אין זה דבק חיצוני, כי אם שייכות הרבה יותר פנימית. כך גם העור או חוטי הבגד והשק: חיבורם של החלקיקים זה לזה הוא חיבור טבעי, ולא חיבור שע"י הדבקה.
הגויים - תכונתם הלאומית היא בבחינת "חרס". על כן "שבירתן מטהרתן". עמון ומואב, למשל, משעה שבא סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות וביטל את קיומם כעמים העומדים על פני האדמה - פקע האיסור שנאמר כלפיהם. אך ישראל - תכונתם היא בבחינת "מתכת" - "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". הזיקה שבין היחידים לבין הכלל, כה עמוקה היא, עד שאין היא נותנת מקום לרשעה לחדור אל עומק החיים. על כן יש לו הגעלה ויש לו טהרה; אך לא יעלה על הדעת לטהר אותו על ידי שבירה מוחלטת.
ומהרה יתקיימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "וקיבצתי אתכם מכל הארצות, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
