ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- אורות ישראל
- פרק ג'
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
האדם צריך לזכך את עצמו ולהתרחק מן הכיעור, כדי שיהיה מושג הכלל מצויר יפה בנפשו, ואז תהיה לו היכולת להתדבק בכללות כנסת ישראל.
כל אדם נולד עם נטיות מוחשיות-גשמיות חזקות. אי אפשר להתעלם מכך שהרשמים הפשוטים והחזקים שלנו, הם דווקא מן הדברים החומריים - אלה שאנחנו רואים, שומעים וחשים. אם לא נעשה עבודה רוחנית, אינטלקטואלית ומוסרית כלשהי, יידמה לנו שהמציאות מורכבת מהם בלבד, ומה שאנחנו לא חשים - איננו קיים. זוהי תפישה פשוטה וטבעית שכל אדם נולד איתה, ולא תוצאה ממעשים רעים או קלקול. אך עם ההתבגרות, אנחנו מקבלים על עצמנו עבודה מחשבתית-מוסרית של זיכוך ועידון של הנטייה החומרית. ככל שהצד הרוחני הפנימי גובר בנו, כך נכנסת לתוך המציאות הנפשית שלנו שבתחילה היא רק מוחשית, גם מציאות שהיא מעבר למוחש. אנחנו לומדים שבעולם יש עוד אנשים ודברים שאנחנו לא יכולים לראות או לשמוע. אמנם אנחנו לא צריכים לפחד מהם או לצפות מהם לאיזו השפעה מיידית, אבל אנחנו לא יכולים שלא להתחשב במציאותם. וכך לגבי תופעות שקיימות במקביל לנו, גם אם אין להן השפעה ישירה נראית לעין. אנחנו מפתחים יותר את תפישת הזמן: מה שהיה, מה שקיים ומה שיהיה. היכולת האנושית לחשב מה עלול להתהוות ממעשה מסוים או מאי-מעשה, זו תפישה שמכניסה את העתיד לתוך ההווה, ובכך עושה את העתיד למציאות. בדומה לכך, היכולת להבין את מה שאירע כבר, להתבונן בו שוב ולהפיק ממנו לקח, הופכת את העבר שנדמה כלא רלוונטי למרכיב פעיל בתודעה, בפעולה ובמציאות שלנו. כל התהליך הזה מתרחש עם ההתבגרות, הן באופן טבעי - עם הניסיון הנרכש, והן באופן של פעולה מודעת - על ידי עבודה מחשבתית, רגשית ומוסרית. ממילא, מובן שגם אם לא קלקלנו דבר ולא עשינו שום חטא, עדיין אנחנו צריכים לעבודת הזיכוך של התפישה שלנו. עלינו להרחיב ולהעמיק אותה על ידי איזון בין הרשמים החושיים לבין ההבנה, ההרגשה והשאיפה המוסרית.
האדם , כל אדם, צריך לזכך את עצמו אפילו אם עדיין לא עשה משהו המוגדר ככיעור. על אחת כמה וכמה שעליו להתרחק מן הכיעור, כלומר, להיות מודע לכך שישנם דברים שיכולים להשפיע עליו לרעה עוד יותר, לחסום בפניו את ההבנה, ההרגשה העדינה, ההתחשבות והשאיפות. אם על ידי פעולותינו, נעצים דווקא את הצד המוחשי-הגשמי שבאישיותנו ולא נעשה פעולות מאזנות לצד הרוחני, יכול להיות שנכער, כלומר, נקלקל את הטבע הבסיסי שלנו ונעוות את הצורה הראשונית שלו. היא בכל מקרה צריכה זיכוך, ואם נעשה פעולות לא נכונות - נקלקל אותה עוד יותר. לכן, מעבר לפעולת הזיכוך הבסיסית, צריך גם לדעת להתרחק מן הכיעור , וגם זו עבודה נפשית לא קלה: איך לא להתפתות ולהימשך אחר הנטיות החזקות, שכן כל מימוש של נטייה חזקה מעצים אותה. אם אנחנו מממשים את הנטייה הגשמית בלבד, אנחנו גורמים להעצמה של הנטייה הזאת, ומשאירים בכך פחות מקום ואנרגיה לתיקון ולזיכוך. מנגד, גם את שאיפת הטוב שבנו אנחנו יכולים להעצים על ידי המימוש שלה בעשיית מעשה טוב וצודק. דרכו של האדם צריכה להיות דרך מאוזנת בהתאם ליכולתו הרוחנית, וככל שהיא גבוהה יותר, הוא יכול להרחיב את המגע הגשמי שלו עם המציאות. וזאת, מפני שאז המגע הזה לא יכער או יקלקל אותו, ואדרבא יוכל לשמש בשבילו דרך להגיע לרמה טובה יותר של הבנה, רגישות וכדומה.
הרב לא רק אומר פה כלל הנכון בפני עצמו, אלא קושר אותו לעניין נוסף. כאשר אדם מצד אחד יודע ומרגיש שיש איזה דבר, ומצד שני לא משיג אותו כראוי, נגרמת לו תחושה רעה. האדם צריך לזכך את עצמו ולהתרחק מן הכיעור, כדי שיהיה מושג הכלל מצויר יפה בנפשו , מפני שלא קל להשיג את מושג הכלל. מצד אחד, אנחנו חשים בתחושה טבעית שאנחנו שייכים למשהו כללי מאיתנו. אנחנו חלק מהמין האנושי, מהטבע, מאומה מסוימת, מחברה, ממשפחה, ממסורת, מתרבות ומשפה. זו תחושה פשוטה, אבל אין די בכך. האדם רוצה להפוך אותה למושג, כלומר להשיג אותה בכלים של הבנה והגדרה יותר טובה. הוא מחפש תשובות לשאלות עד כמה הוא משתלב בתוך הכלל, ועד כמה הוא נשאר בעצמיותו הפרטית; מתי עצמיותו שואבת מן הכלל, ומתי הכלל יכול לשאוב אותה אליו; מהן הזכויות והחובות שלו ביחס לכלל, לא רק במובן המשפטי אלא גם במובן המוסרי, וכן במובן האינטלקטואלי - הבנה שכלית שזהו הדבר הנכון לעשות. הבעיה היא, שללא הבנה טובה של מושג הכלל, קשה מאד למצוא תשובות לשאלות הללו. מפני הקושי הזה, פעמים רבות עוזבים האנשים לחלוטין את הניסיון להבין את מושג הכלל. הם לא רוצים לגעת בו ומסתפקים באמירה שיש לפנינו אוסף של בני אדם, כל אחד עם הצרכים שלו, מפני שאת זה הם מבינים, ובזה הם יכולים לטפל. הם לא יודעים את מהותו של הכלל והאופן שבו הוא מתקשר אל הפרטים, ועל כן הם משאירים זאת לסוג של אינטואיציה או רגש.
לאדם יש שאיפה להבין את המציאות. מה מפריע לו, מדוע יש לו קושי כל כך להבין את מושג הכלל, שהוא חלק מן המציאות? התשובה היא, אומר הרב, מפני הגבוליות והמוחשיות שהאדם נולד איתה. מבחינה מוחשית הוא יכול היטב לדעת מה הגבול של גופו או של רכושו. מבחינת הגוף, הוא יכול להגדיר היטב ובקלות מה נקרא מגע מיטיב או פוגע, וכן מבחינת הרכוש (שהוא מעין המשך לגוף). כל החוק הפלילי עוסק בהגדרות של פגיעה בגוף או ברכוש. ולעומת זאת, גם ההנאות הן פשוטות, ומתמצות באיזה אופן של נגיעה בגוף או ברכוש, הגורמת להנאה ולעונג. אך ישנה גם נגיעה אחרת, פחות מוחשית וגשמית. הקשר בין האדם לכלל איננו גופני. אפילו הקשר החזק ביותר עם ההורים, הוא לא גופני ממש. אפשר לומר שהילד נקרא 'בשר מבשרו' או 'יוצא חלציו' של אביו, לבטא את זה בקרבה גנטית, אבל זה עדיין שימוש בהגדרות גופניות. ככל שישנה התרחקות ביולוגית בין האנשים, היכולת להגדיר את הקשר ביניהם במושגים גשמיים פוחתת והולכת. איזה קשר יש לאדם עם כל מה שהיה פעם לפני אלפי שנים? אנחנו חשים היטב את הגבולות הגופניים והפעולות הגופניות והגשמיות, והם במידה רבה חוסמים בפנינו את כל המגעים הרוחניים, אלה שבוקעים את המרחב, הזמן ושאר המימדים הגשמיים של המציאות. הגוף שלנו הופך להיות כעין קיר, מחיצה, בינינו לבין המושגים המופשטים הרוחניים האלה.
האדם צריך לזכך את עצמו . כשאנחנו מזככים את עצמנו - מאזנים את תפישת המציאות שלנו, כך שהיא לא תהיה רק תפישת המציאות הגשמית, אלא גם זו הרוחנית, הכוללת מושגים, הבנות ומידות מוסריות - אנחנו נפתחים. אנחנו מנמיכים את המחיצה, מזככים ומעדנים אותה, עד שהיא כבר לא אטומה כל כך, ניתן לראות משהו בעדה. וככל שאנחנו מזככים אותה, כך הקשרים והמגעים שלנו עם הדורות הקודמים, עם הדורות הבאים ועם הציבור שמקביל לנו בזמן אבל רחוק מאיתנו במרחב או במעמד, נעשים חזקים וברורים יותר. ככל שנהיה מסוגלים לא לערב את המושגים הגשמיים, כך שלא רק הם יהיו לנו לקנה מידה ודגם התייחסות כשאנחנו מדברים על קשר, מגע וקרבה, נוכל לצייר יפה יותר את מושג הכלל. כשנשתחרר מן המחיצות הקשות האלה, מן האטימות והכובד שבהן, כשתפישת המציאות שלנו תהיה יותר מאוזנת, רחבה ועמוקה, מושג הכלל לא יישאר תחושה עמומה, אלא יעלה במחשבתנו כמושג ביתר בהירות.
ואז תהיה לו - לאדם המזוכך, היכולת להתדבק בכללות כנסת ישראל. זו המדרגה הגבוהה, שהיא מעבר גם למושגים היסטוריים ותרבותיים, שהם מעין מדרגת ביניים. אמנם לא קל לתפוש גם אותם ולא כל אדם מסוגל לחשוב במושגים ההיסטוריים, הרוחניים והערכיים הגדולים, אבל זה קל לנו יותר, מפני שעדיין יש להם ביטוי מוחשי, אפילו אם רק בספרים, מאורעות או אישים מסוימים. לעומתם, כללות כנסת ישראל , המדרגה שהתחלנו ממנה את הפרקים האלה של אורות ישראל - תמצית ההויה כולה , היא הנקודה הקודמת לעולם, שהספרות, הערכים והמעשים, כל הדברים המתפרשים בציר הזמן המרחב, הם רק ביטויים שלה. זו התמצית העמוקה ביותר של חיבור עם הרצון האלוהי הנעלה, הכוללת בתוכה את כל מה שכבר קיים וגם את העתיד הרחוק והמאושר של ימות המשיח, ועוד הרבה מעבר לזה.
היכולת להתדבק בכללות כנסת ישראל . משמעותה של הדביקות הזאת, הינה הגעה למצב נפשי בו מצבה של כנסת ישראל הוא המצב הנפשי של היחיד, עד ששמחתו ואבלו קשורים בקשר הדוק לאלו של כנסת ישראל. הוא שמח בשמחתה ואבל באבלה. שמחתה של כנסת ישראל, נובעת ממידת הביטוי שלה במציאות, כולל זו המוחשית - הפרטית והציבורית. ככל שהביטוי גדול יותר, שלם יותר ומשפיע יותר, כך גדלה השמחה. ממילא, האבל הוא בדיוק להיפך. הוא גדל ככל שישנה הסתתרות של הביטוי, והתרחקות מן ההשפעה וההתממשות שלו במציאות.
בהוראה ההלכתית, יש יסודות של מצבים נפשיים כאלה גם לגבי אנשים שדביקות בכנסת ישראל אינה מצבם הנפשי התדיר. שמחתם הפרטית, מתקשרת בתקנות ההלכה לשמחתה של כנסת ישראל: בניית חורבה מחורבות ירושלים בזיווגם, ולאחר מכן ברית של אברהם אבינו בבשרו של היחיד וכו'. כמעט כל ציון של שמחת היחיד, מתקשר על פי התפישה היהודית לשמחתה של כנסת ישראל. כמו כן, אבלו של האדם הפרטי מתקשר גם הוא אל האבל הכללי של האומה: ישנן נוסחאות שונות של ניחום אבלים, ורבות מהן קושרות במפורש את אבלו הפרטי של האדם עם האבל של כנסת ישראל: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", או "בבניין ירושלים תנוחמו". אפילו הנוסחה הכללית יותר - 'מן השמיים תנוחמו', עדיין אומרת שצריך להפנות את העיניים לשמיים ולא להתכנס בפרטיות. בכל הוריאציות כמעט, אנחנו מוּנְחִים אל הקשר הזה. גם אם האדם אינו מוכן מצד עצמו להבנה עמוקה ומושגית, הוא מקבל שבאיזה אופן מעורפל ישנו קשר בינו לבין הכלל.
האדם שזיכך את עצמו, שהרחיק עצמו מן הכיעור, שידע להרחיב ולהעמיק את תפישת המציאות שלו, יכול להגיע לדרגה בה תחושתו הפנימית תהיה תחושת הדביקות בכללות כנסת ישראל בעצם מציאותה ובכל פרטי קיומה והשפעתה במציאות הממשית, גם זו הגשמית. זהו איזון מלא בין תחושת המציאות הרוחנית לבין זו הגשמית שלא צריכה להתבטל, אלא להזדכך. זיכוכה הוא ההארה שלה, כלומר, לראות בה את הקשרים, השורשים והענפים המחוברים אל המציאות העמוקה ממנה. מציאות כזו, היא מאוזנת ומתוקנת. לכן, גם מציאותה של כנסת ישראל אינה רק של איזו נקודה מעל ומעבר לחיים, לטבע ולמציאות. כל ביטוייה הממשיים: לאומיים, היסטוריים, אישיים, תרבותיים ורוחניים, כולם קשורים זה לזה. אלא שהם קשורים גם בידיעה שלא רק זאת המציאות, אלא היא השתקפות של המציאות היותר עליונה. כשנפש היחיד מזוככת, הדביקות הזאת נעשית אפשרית, והיא יוצרת את הקשר הנכון לכנסת ישראל וגם הבנה טובה יותר של מושג הכלל. ומושג זה אכן ניתן להשגה אפילו באופן הגיוני-משפטי של חובות, זכויות וכדומה, וגם באופן נפשי-הרגשתי-מוסרי.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
