ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- אורות ישראל
- פרק ג'
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
כשיש איזה דבר שאיננו מתדבק עם המחשבה הכללית הישראלית, מפני שנדמה שהוא קטן בעדה יותר מדאי, ומוגבל ומצומצם מערך הרחבתה האידיאלית, אנו צריכים להבין שיש כאן חסרון מצדנו בהמחשבה הכללית, שלא הוארה יפה בכל אבוקתה הגדולה ואורה הבהיר, שמתוך כך אינה תופסת את הדברים הקטנים והרחוקים מחוגה העליון. וכל מה שנוסיף אורה קדושה ועליונה, יותר נתעלה בבהירות המחשבה, ויותר יתגדלו האידיאלים שלנו בשאיפתם, ויותר יכנסו לעומתם תחת דגלם כל הדברים הקטנים שבקטנים, וחיי עולם וחיי שעה יתחברו ביחד, והיה אור הלבנה כאור החמה.
הרב מתייחס כאן לשאלה שהועלתה רבות בימיו (וגם לאחר מכן): מהו הקשר בין הדביקות הכללית ביהדות ובעיקריה והחיבה למסורת הכללית הערכית, לבין פרטי ההלכות? יהודים רבים מבינים שהתשתית של המחשבה הכללית הישראלית, של הזהות שלנו, מצויה ביהדות, במורשת, במסורת ואפילו באמונה היהודית, באופן העקרוני והכללי ביותר שלה. אבל כאשר הם מתחילים לקרוא בספרי הלכה, הם רואים שהם מלאים המון פרטים ופרטי פרטים הנראים רחוקים לגמרי מהכוונות הכלליות של התשתית היהודית. מהי החשיבות הגדולה של פרטים קטנים מסוימים בהלכות שבת או כשרות? ברור שישנם דברים עקרוניים, אבל הדקדוקיות הזאת, הדורשת לעשות את הדברים דווקא באופן מסוים, נדמית כמשהו שכבר לא שייך למסורת ולמחשבה הכללית הישראלית. ברור שהמחשבה כוללת את ארץ ישראל, השפה העברית - שפת הקודש, שאיפת הממלכה והעצמאות, האמונה בא-ל אחד המיוחדת לישראל וסדר הזמנים היהודי - החגים, שיש בהם תוכן היסטורי ולאומי מובהק, חזק וחשוב. היא כוללת אפילו את השבת והכשרות באופן כללי, במובן שיש דברים שהפכו להיות סמלים שלא אוכלים אותם. גם בימינו, יהודים רבים המגדירים את עצמם מסורתיים, מצהירים שלא יאכלו חזיר או דברים כאלה שהפכו להיות סמלים וסימנים ברורים של הזהות היהודית. אבל הדקדוקים ודקדוקי הדקדוקים של מזלג כזה או מזלג אחר, מה נפל על מה ומי נגע במי, זה כבר מוגזם לדעתם. שבת מנוחה, סעודה ביחד, הדלקת הנרות, קידוש - כן, בהחלט. כל מיני פרטים ופרטי פרטים של איך מתנהגים עם המרק, מה לוקחים בכף ומה לא לוקחים, האם זה כן בורר או לא, האם אפשר לשתות משהו או אי אפשר - לא.
ישנה תחושה שעם כל הרצון הטוב, החיבה הגדולה וההבנה הפנימית שזו התרבות והאמונה שלנו, יש סוג של פרטים ודקדוקים שכבר לא משתלבים בה. הם נדמים כדבר מלאכותי מדי, מן המצאה, שאמנם הומצאה על ידי אנשים נכבדים וחכמים, ואולי פעם, בזמן הגלות, היה בה צורך כדי להדגיש עוד יותר את המיוחדות שלנו, אבל כיום בודאי אין בזה שום צורך. זו טענה שיכולה להופיע ברמה עממית מאד, של רצון למצוא תירוץ לפריקת עול, אבל היא יכולה להופיע גם ברמה של עיון פילוסופי-תרבותי-זהותי, של אדם שבאופן עקרוני לא אכפת לו להקפיד על פרטי ההלכות. הוא לא תוהה על חשיבותם של הפרטים מפני שהוא מתפתה לדברים אחרים ומחפש דרך להיפטר מהעול. אדרבא, הוא כולו מזדהה עם המחשבה הכללית הישראלית ורוצה בפריחתה ובטובתה, אבל הוא פשוט לא רואה את הקשר בינה לבין הפרטים.
כשיש איזה דבר שאיננו מתדבק עם המחשבה הכללית הישראלית, מפני שנדמה שהוא קטן בעדה יותר מדאי, כלומר, הוא קטנוני מדי. כשאתה מעיר עליו לאדם אחר, הוא אומר שזו קטנוניות. "מה, על זה העולם עומד?! אפשר כך ואפשר כך, זה לא חשוב". ומוגבל ומצומצם מערך הרחבתה האידיאלית, יש איזה מבט אידיאלי כללי: העם לשבטיו היושב במרחבי ארצו, נהנה מעצמאותו חוגג את חגיו, זוכר את זיכרונותיו, ופתאום נטפלים לאיזה פרטים, שפשוט מעכירים את האווירה ואת מצב הרוח, הן באופן ממשי-מעשי, והן באופן עיוני-פילוסופי. כאשר אנו עומדים בפני מצב כזה, בפני הצרימה שבאי ההבנה של הקשר שבין ההרחבה האידיאלית לבין ההכרח ההלכתי של הפרטים, אנו צריכים להבין שיש כאן חסרון מצדנו בהמחשבה הכללית . אין זאת שהמחשבה הכללית איננה זקוקה לפרטים האלה. החיסרון הוא אצלנו, בכך שאיננו מבינים אותה כראוי. המחשבה הכללית לא הוארה יפה בכל אבוקתה הגדולה ואורה הבהיר, שמתוך כך שלא הוארה כראוי, אינה תופסת את הדברים הקטנים והרחוקים מחוגה העליון. כשמחזיקים באבוקה היא כמובן מאירה, אבל אם היא בגובה נמוך, אז חוג ההארה הוא, יחסית לא גדול, וכל מה שמחוצה לו כאילו איננו קשור אל האבוקה. ככל שמצליחים להחזיק את האבוקה גבוה יותר ולהרבות בה אורה, כך החוג שהיא מאירה רחב יותר. כך הוא גם לגבי התורה: מצד אחד, אנשים מלאים בהזדהות עם האידיאל של המחשבה הישראלית הכללית, ותופשים שהתרבות היהודית לדורותיה היא היא המחשבה הזאת. ומצד שני, פרטים רבים באותה התרבות נראים להם מיותרים ואפילו צורמים. אולם ברור לנו שגם הפרטים הם חלק מהתרבות הזאת, בין אם הם כתובים בתורה שבכתב או שבעל פה, ובין שהם נובעים מתקנות חכמים לאורך הדורות. הפרטים כולם נוצרו בתוך המחשבה היהודית, התרבות היהודית, על ידי האופי היהודי ומתוך אותה מגמה כללית. איך יכול להיות, אם כן, שאיננו רואים את הקשר? כיצד ייתכן שמה שנוצר בתוככי התרבות הזאת, נראה פתאום כמיותר ולא מובן? סימן הוא שאנחנו לא הארנו כראוי את המחשבה הכללית, ולכן נוצר הפער בין המגמה לפרטים.
לא הבנו, למשל, שגם דרך הלימוד - אם זו דרך הפלפול, הפירוש או הסקת המסקנות, מצטרפת לאידיאל של הקיום הרוחני הלאומי. הדביקות המיוחדת בכל פסוק, מילה והוראה של התורה שבעל פה, המאמץ והחתירה להסיק מהם את המסקנות המסתברות הקשורות לחיים, זוהי דרך הצמיחה של התרבות הזאת. אם איננו מבינים כיצד הפרטים קשורים לאידיאל, זאת אומרת שלא הבנו את הערך הגדול של דרך הדביקות והלימוד שלנו. היא ייחודית לנו, שכן אנו עיצבנו אותה מתוך האופי המיוחד של האומה. צריך להאיר את זה - לא רק לומר זאת במילים, אלא לעמוד על האופי המיוחד של האומה. ואז, ניתן לראות שהפרטים האלה לא נוצרו איכשהו, כאילו צמחו להם לבדם, אלא הם תוצאה של גישה, שגם היא מיוחדת וישראלית במובהק. היא מבטאת יחס, הן למקרא והן למסורת ולתרבות היהודית שבעל פה, לרצף הדורות. כל אלה הם עקרונות של תפישה יהדותית את המציאות, את ההיגיון, את נפש האדם ואת מבנה החברה. הפרטים הם רק המילוי והביטוי של העקרונות הללו.
לכן, אומר הרב, הפיתרון הוא לא זה שנהגו בו הרפורמים מכל הסוגים והגוונים - לחתוך את כל מה שלא מוצא חן בעינינו ושאיננו רואים את הקשר בינו לבין האידיאלים הגדולים; להשאיר את העיקר שאיתו אנחנו שלמים, ואת מה שלא מסתבר - לעזוב. אלא כל מה שנוסיף אורה קדושה ועליונה, יותר נתעלה בבהירות המחשבה, ככל שנוסיף להגות בקשר שיש בין האידיאלים הגדולים לבין הפרטים, גם אם לא נצליח להבין אותו בדיוק, לבסוף נבין אותו יותר. גם אם רואים איזה מנהג משונה, שלא יודעים מאיפה הוא הגיע, צריך להגות בקשר הזה: בצד ההיסטורי שלו - לברר מתי הוא נוצר, באילו נסיבות, באילו תנאים, באיזו קהילה, על ידי מי ובאיזו דרך לימוד. בצד העיוני העצמי - כיצד עיקרון מסוים בא לידי ביטוי בפרט הזה, לנסות להבין את ההיגיון המשפטי שעומד מאחוריו, אם מדובר על דבר הלכה, או על כל פנים את ההיגיון המוסרי שלו. לעתים ניתן להאיר אותו באופן נפשי-פסיכולוגי, של גישת האופי היהודי לתחומים ולעניינים מסוימים, כמו סוג מיוחד של צִדְקוּת ושאיפת קדושה, שיש בה גם צד של הסתגפות והינזרות. הקשרים קיימים, אבל על מנת לחשוף אותם צריך להתאמץ, לחקור, לעיין, להניח הנחות ולהתווכח. יש לנקוט בדרך ההבנה.
אם לא נתנתק מן הפרטים שלא מוצאים חן בעינינו, או שברפרוף איננו רואים את הקשר ביניהם לבין העקרונות החשובים לנו מאד, אלא נחפש את דרכי החיבור שקיימות (גם אם לא על פני השטח, מפני שדורות מבדילים בינינו לבין היווצרות הפרט הזה: דורות בזמן, דורות של חכמים ודרכי לימוד) ביניהם לבין האידיאלים הגדולים, יותר נתעלה בבהירות המחשבה . על ידי המחקר הזה, לא רק שנבין טוב יותר פרטים מסוימים, אלא נדע לחשוב טוב יותר. נוכל להבין טוב יותר גם את העקרונות עצמם, את ההרמוניה שביניהם, את בהירות המטרות שלהם, ויותר יתגדלו האידיאלים שלנו בשאיפתם . וממילא, גם השאיפות הכלליות, שהיו עד עתה יותר אינטואיטיביות, תהיינה בהירות ועליונות עוד יותר מבחינת המוסר, ההגות, הקיום והסדר. ויותר יכנסו לעומתם ו תחת דגלם של האידיאלים כל הדברים הקטנים שבקטנים . כלומר, אם נלך בדרך הזאת, המאמץ הראשוני ישתלם מאד, כי אחר כך כבר תהיה לנו דרך סלולה יותר להרבה מאד פרטים. גם כאלה שלא חקרנו אודותיהם בצורה מדוקדקת דווקא, בכל זאת ייראה ברור כיצד הם משתלבים במהלך הכולל של האידיאל של המחשבה הכללית ההיסטורית. וחיי עולם וחיי שעה יתחברו ביחד, לפי דברי חז"ל שמכנים את התורה בכללותה "חיי עולם" (ברכות כא.), כמו האור שקיים לעולם, ואת המצוות לעומתן "נר", שקיים רק לפי שעה (סוטה כא.), או את התורה חיי עולם והתפילה שהיא על צורך הפרט והשעה חיי שעה (שבת י.). אנחנו רואים שיש חיי שעה, אבל השעות האלה הן הפרטים שמהם בנויים הימים והשבועות, כלומר התפישה הכוללת של הזמן. הידיעה מהם פרטים, וכיצד הם צריכים להיות מעוצבים כדי שהזמן, כאידיאל כללי של קדושה ורצון חיים וקיום, לא ילך ויתבזבז. להבין כיצד הפרטים בונים את המשמעויות הגדולות, זה החיבור בין חיי שעה לחיי עולם.
והיה אור הלבנה כאור החמה. שוב לפי דברי חז"ל על כך שבתחילה כתוב "שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (בראשית א, טז), ולאחר מכן אחד מהם נקרא "הַמָּאוֹר הַגָּדֹל" ואחד "הַמָּאוֹר הַקָּטֹן". מכאן, משמע שהלבנה היתה גדולה פעם גם היא. לעתיד לבוא, "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" (ישעיהו ל, כו), כמו שאנו אומרים גם בתפילה שלאחר קידוש לבנה. כלומר, כל מה שנאמר על ידי התורה שבכתב (שזה כאור החמה ), וכל מה שנלמד מתוך זה בתורה שבעל פה, על ידי בני ישראל בכל הדורות (שזה כאור הלבנה , כי ישראל נמשלו ללבנה (רמ"א או"ח תכו, ב)), צריך להתחבר יחד. אל נחשוב שההבנה הישראלית היא דווקא דרך לימוד של התורה שבכתב, בה כתובים האידיאלים הגדולים של עם ישראל. האידיאלים האלו צריכים גם להתמלא בתוכן ממשי, וזהו אור הלבנה, למרות שהוא נדמה כקטן וחלש יותר.
אור הלבנה הוא מעין גשר שבין המצב הראשון, הנעלה, של האור הגדול של גן עדן, לבין המצב האחרון הנעלה, של אחרית הימים. באמצע, שקעה החמה ויש חושך, אבל הוא מואר על ידי אור הלבנה. זה תיקון העולם בתוך החושך, וזו הדרך המיוחדת, הגשר המתוח בין הראשית והאחרית. על ידי האור המיוחד של הלבנה, הופכת חשכת העולם הזה, כל הניסיונות והמאמצים האנושיים, לדבר שיש בו אושר עצום. רק בגשר הזה אפשר לעבור מהראשית לאחרית. בכל דרך אחרת, זו תהום שנופלים לתוכה ולא קמים. וזה אופי מיוחד של ישראל, שבכל מצבי החושך - בין אם מדובר בחושך של העולם הזה, בחושך של הגלות, או בחושך של הצרות, יראו אור גדול - "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" (ישעיהו ט, א). קו האופי המיוחד הזה, היכולת להאיר את החושך, בדרך של לימוד, של הסקת מסקנות, של הסדרת סדרים, זה קו מיוחד לישראל. אבל הלבנה, צריך לזכור תמיד, מאירה רק מאור החמה. היא מאירה בתוך החושך רק על ידי האור הגדול, שהוא היכולת למצוא בתורה ולהקרין ממנה אל המציאות. כל מצבי החיים הקשים שבגלות, מוארים מאור החמה: האידיאל הלאומי הראשון - תקופת התנ"ך, והאחרון - אחרית הימים: ההרמוניה האנושית, הלאומית והטבעית הגדולה, הכל כך רצויה ומעוררת את ציפיותינו ושאיפותינו. לולי היתה הדרך מוארת מן העבר ומן העתיד, לא היה בנו כוח לעמוד בה. למעשה, אור הלבנה הוא בדיוק אור החמה; אמנם לא באותה העוצמה, אבל זה אותו האור, כי הלבנה הרי לא מחזירה עוד אור ממקור אחר. כך, אורה של תורה שבעל פה הוא אותו האור של תורה שבכתב. אורם של ישראל זה האור של אדם הראשון, שנועד להביא את העולם לשלמות תיקונו. אבל הדרך צריכה להיות על ידי הבנה יתירה והארה גדולה יותר של קדושה ושל עליונות על ידי הפרטים. כך מוצאים את הקשר, וכך מוצאים את החירות.
לומדי התורה באים בטענות לאנשים רבים שאינם נמנים על מקיימי התורה. העובדות שבבסיס הטענות, נכונות כמובן. אבל לטענה אין כל כך מקום כי היא בבחינת "צבת בצבת עשויה" (אבות ה, ו). איך הוא יקיים - אם הוא לא יודע, ואיך הוא יידע - אם הוא לא מקיים, כלומר, הוא לא קרוב ולא מתעניין. אם משאירים את הפיתרון לו, הוא פשוט לא יקרה. הפיתרון צריך לבוא מבחוץ, כי הלוא "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה:). אפשר לבוא אליו בטענות, לצעוק: "מה אתה יושב שם, זה לא טוב!", אבל הוא חושב שטוב לו, גם אם אחרים רואים שלא כך המצב. כאן חוזרת הא¬חריות לשינוי המצב לטובה אל אלה שכן מקיימים ולומדים. אם גם אצלם ישנו פער בין הקיום ללימוד, כלומר, לומדים כי יש מצווה ללמוד תורה, ומקיימים רק מפני שהם קיבלו את העול הזה על עצמם, אבל אם ישאלו אותם, יתברר שבאמת גם הם לא יודעים מה בדיוק הקשר העמוק שבין האידיאל והמעשה. וכאשר המצב הוא בדיוק כזה, איך אפשר לבוא בטענה למי שלא מתנהג כמותם?
אפשר להתרעם בצדק גמור ובכל מלוא חום הרגש על זה שפלוני ואלמוני הם לא טובים, והכל נכון. אבל מעצם ההתרעמות לא יוצא דבר, כי הם לא יכולים לשנות את זה (בכל אופן, לא בתרחיש סביר). ממילא יוצא, וזה דבר שהרב תמיד אמר וכתב באופנים שונים, שהאחריות הגדולה היא על תלמידי החכמים. כאן הקריאה היא בהחלט למי שמסוגל, או בכל אופן, למי שיש לו תנאים נוחים יותר להתחלה טובה, שיעשה את העבודה הרצויה. ואז, אם ייחשף הקשר ותיחשף ההבנה, יכול להיות שיראו אותם גם אנשים אחרים. אבל לשם כך, הם צריכים להיות גלויים על פני השטח.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
