ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- חקת
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
שמעון בן אברהם
אחת התמוהות שבפרשות היא פרשת מי מריבה. דיו רב נשפך על שאלת חטאו של משה רבנו בהכותו את הסלע. ואנו נלך הפעם בעקבותיהם של מפרשי רש"י, הרא"ם והמהר"ל.
לא קל היה המצב אליו נקלע משה רבינו. הקב"ה מצווהו לדבר אל הסלע, בה"א הידיעה. היה עליו לחפש ולמצוא אותו בין כל הסלעים. בינתיים עומדים כל בני ישראל וממתינים לראות כיצד יפול דבר. ומשה - לכוד בצבת בין שתי אפשרויות גרועות. אם ימשיך לחפש - יחשבו הכל כי אין הוא אלא מאחז את עיניהם כאשר הוא מחפש מעיין טבעי. כי אם הקב"ה רוצה לעשות נס, מדוע לא ייעשה הנס בכל סלע שהוא? מאידך יודע משה, כי אם ידבר אל סלע כלשהו אשר אינו אותו סלע שבחר בו ה' - יעבור על מצוות ה'. ואז שואל משה את בני ישראל: "שמעו נא המורים! המן הסלע הזה", אשר לא נצטוינו עליו, "נוציא לכם מים", שלא בדבר ה'?!
העם לא נרגע. החשדות כלפי משה גוברים. ואז נדמה למשה כי מצא את הסלע. הוא מדבר אליו, אך לא זה הסלע... ובני ישראל עומדים ומצפים... ניגש משה אל סלע אחר, אשר הוא הסלע הנכון, אך הפעם אין הוא מדבר אליו אלא מכה אותו. הסלע מוציא טיפות מעטות של מים, כדי להעמיד את משה על טעותו; אך משה מכה אותו פעם שניה, ואז יוצאים ממנו מים רבים.
לא קל היה מצבו של משה. מלחמה לו מפנים ומאחור. הכישלון אורב בכל פינה. חילול ה' נורא יכול לצמוח מכל החלטה. מה עליו לעשות? ידע משה כי עליו לשמור על מצוות ה', וכך נהג. אבל דבר אחד היה חסר ממנו באותה שעה: הביטחון. החשש מפני התוצאות החמורות שעלולות לבוא עקב טעות אפשרית, השבית את שמחתו ופגע בבטחונו בריבונו של עולם. החרדה הביאה אותו לידי כעס, באומרו "שמעו נא המורים". החרדה שמא ייכשל בשליחותו והכעס על העם הביאו אותו לידי טעות בזיהוי של הסלע. מתוך כך הגיע לידי טעות כאשר כבר מצא את הסלע, אך לא יכול היה להיות בטוח כי אכן זהו זה.
על חרדה זו ועל פגם זה במידת הבטחון בה' - נענש משה: "יען לא האמנתם בי להקדישני". האמונה והבטחון, יש בכוחם להוציא מים חיים אפילו מן הסלע החזק ביותר - ע"י דיבור. האמונה בסגולת ישראל הגנוזה בלב כל יהודי, יש בכוחה להזיל מים של קדושה אפילו מלב האבן הקשוח ביותר; לא במכות ולא במקלות, כי אם בדיבורי נועם. הפחד והחרדה שמא לא נזכה לממש את דבר ה' דווקא כאשר אנו פועלים עפ"י תורתו ומצוותיו, הם המביאים רבים וטובים לתוכחות בדרכמי כעס ושלילה. תיקונו של חטא זה הוא המאפשר את הכניסה לארץ ישראל.
הנחש והלשון
בני ישראל הולכים במדבר לסבוב את ארץ אדום. הדרך ארוכה ובלתי צפויה. הרי הם היו כה קרובים לארץ, ועתה היא מתרחקת מהם. ולא זו בלבד, אלא שיש קשיי תזונה: "אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".
התגובה האלוקית לא מאחרת לבוא: נחשים נושכים את העם. מדוע דווקא נחשים? הפרשנים, עפ"י חז"ל, מותחים קוו ארוך, שראשיתו בנחש הקדמוני, המשכו בנחש של משה, והמשכו בנחשים המופיעים בפרשה. כוחו של הנחש - בפיו. הנחש הקדמוני - מפתה את חוה באמרי פיו. מאז יש לו שתי תכונות המאפיינות את פיו: במה שנכנס אל הפה - אכילת עפר, ובמה שיוצא מן הפה - הארס הממית. גם בני ישראל חטאו בשני הדברים: במה שנכנס אל הפה - הקושי לקבל את המזון שנתן להם הקב"ה, ובמה שיוצא מן הפה - הוצאת דבה על הקב"ה ועל משה רבנו.
אבל הקשר שבין הנחש לבין חטא הלשון - עמוק הוא הרבה יותר. כל בעל חיים הפוגע בזולתו - עושה זאת כדי להביא לעצמו תועלת. חיות הטרף דורסות וטורפות על מנת לאכול. הנחש, כאשר הוא מכיש את קרבנו - אינו מביא לעצמו כל תועלת, מלבד "פריקת לחץ" בפה. כך הוא גם בעל הלשון. אילו היה חפץ באמת בתיקונו של עולם, חזקה עליו שהיה מוצא את הדרך לבטא את הביקורת שלו בדרך פרודוקטיבית ומועילה. במצב כזה, קרוב לוודאי שהיה מוצא את הדרך הנכונה לומר את הדברים כך שלא יחרגו מן התנאים הנדרשים ב"חפץ חיים" לאמירת "לשון הרע לתועלת", שהיא מצוה ולא עבירה. אבל יש שהביקורת לא באה באמת על מנת לתקן, והיא לא נעשית בדרך המועילה. אין בה אלא פריקת לחץ ושחרור קיטור. לא העתיד לנגד עיניו של הדובר, כי אם העבר. לא שאיפה לתיקון יש כאן אלא כעס. לא לקיחת אחריות אלא האשמה. אש ההתלהבות שלו, המניעה אותו לפעור את פיו, אינה שלהבת מאירה ומחממת, אלא התלהמות באש שורפת ומכלה.
על כן באים הנחשים השרפים ומנשכים את העם. נחשים אלה, אין בכוחם כי אם לשרוף ולכלות, ולא ליצור ולבנות. דרכם לומד העם, כי מה שנדרש מבעל הלשון אינו תכונת הנחשיות אלא משהו אחר: יכולת לפעול פעולה שקולה ועקבית אשר בכוחה להשיג תוצאות. על כן אמר ה' למשה לעשות לו נחש נחושת. למען ילמד העם להפוך את ה"נחשיות" ל"נחישות". ובזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים - לפעול בנחישות רבה לתיקונו של עולם - היו מתרפאים.
נחש ממית ומחיה (תשס"א)
"פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ". נחשים מקיפים את מחנה ישראל, חודרים אל תוכו ונושכים בעם. המצב קשה. "וימת עם רב מישראל". הפיתרון הא-להי לא מאחר לבוא: "עשה לך שרף... והיה כל הנשוך והביט אל נחש הנחושת וחי". על כך שואלים חז"ל במסכת ראש השנה (כט ע"א): "וכי נחש ממית או נחש מחיה?! אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין, ואם לאו - היו נימוקין".
שאלתם של חז"ל מתייחסת, במבט ראשון, אל נחש הנחושת: וכי זוהי דרכה של תורה, לתקן חטאים ולרפא נשוכים בעזרת קמע של נחושת?! אולם מבט נוסף מראה שאלה נוספת. חז"ל לא שואלים רק אודות התופעה העל-טבעית והבלתי הגיונית, הנחש המחיה. הם שואלים גם אודות התופעה שאין טבעית ממנה: הנחש הממית. גם על כך שואלים הם בתמיהה זהה: "וכי נחש ממית?!".
קשה היא בעינינו תמיהתם של חז"ל. וכי אינם יודעים שטבעו של נחש הוא להמית? הלא הם עצמם, במנותם את בעלי החיים המועדים להזיק חורצים באחת את דינו של הנחש: "והנחש מועד לעולם"! טבעו של נחש הוא לנשוך. טבעה של נשיכת הנחש - להמית את הנשוך. אולם כאן מדגישים לנו חז"ל כי גם טבעו של עולם אינו מופקע מן ההשגחה הא-להית. "לא הערוד ממית אלא החטא ממית" - אמר ר' חנינא בן דוסא. נחש חי ממית - זהו דבר תמוה לא פחות מאשר נחש נחושת מחיה. כי גם זה וגם זה אינם אלא כלי בידי בורא העולם ומנהיגו.
להבדיל, כן הוא גם במנהיגים. נדמה כי בידו של מנהיג בישראל להמית ולהחיות בשבט פיו וברוח שפתיו. אולם גם הוא אינו אלא שליח בידי ההשגחה הא-להית על עמו; השגחה שאינה מונחה על ידי שיקולים פוליטיים קטנוניים וחולשות של בני אדם, אלא על ידי מערכת מורכבת של שיקולים מוסריים ורוחניים המובילים לקוממיותו של עם ולתיקונו של עולם. וכאשר היו ישראל מרחיבים את אופק המבט מעל לסיבות הגלויות הפועלות בעולם, מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים ומתרפאים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
