ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סוכה
- שבת ומועדים
- סוכות
- ארבעת המינים והלכותיהם
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חלווה בת פרחה ז"ל
הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א - ראש הישיבה
היתכן הידור מצוה לאחר קיומה?
בעל 'בית הלוי' 1 דן במקרה מעניין בנוגע לדיני "הידור מצוה": אדם בירך על אתרוג כשר ונטלו ולאחר מכן נזדמן לו אתרוג מהודר יותר - האם יש עניין ליטול שוב את האתרוג המהודר? התשובה לשאלה זו תלויה לכאורה בגדרי "הידור מצוה". מצד אחד נראה שראוי ליטול שוב על מנת להרוויח את ההידור, אך מאידך יתכן שהידור מצוה אינו חלק מעיקר המצוה כי אם צורתה - כלומר יש לקיים את המצוה בצורה מהודרת, אך ההידור אינו עומד בפני עצמו - ואם כן, כיון שכבר נטל אתרוג ויצא ידי חובת המצוה - אין עוד משמעות להידור.
הבית הלוי תולה את השאלה הזו במחלוקת בעניין מילה. כתב הרמב"ם 2 : "יש ציצין מעכבין את המילה ויש ציצין שאין מעכבין את המילה... המל, כל זמן שעוסק במילה - חוזר בין על הציצין שמעכבין בין על ציצין שאין מעכבין, פירש 3 - על ציצין המעכבין חוזר, על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר". נמצא שלדעת הרמב"ם, לאחר שפסק מלמול אין עניין לחזור על ציצין שאינם מעכבים את המילה. הטור 4 חולק על הרמב"ם וסובר שגם אם סיים למול חוזר על הציצין למרות שאינם מעכבים, ורק בשבת אינו חוזר, כיון שאינם ממש חלק מעצמותה של המצוה ועל כן אין השבת נדחית מפניהם.
בפשטות, נחלקו הרמב"ם והטור בשאלה הנ"ל, שלדעת הרמב"ם אין עניין לקיים את ההידור בפני עצמו, ולכן אין טעם שיחזור על ציצין שאינם מעכבים, אך לדעת הטור ההידור הוא חלק מהמצוה ועל כן יש טעם לחזור. אמנם, ממשיך בית הלוי ואומר, שיתכן שמצוות מילה שונה ממצוות אחרות, שכן מלבד פעולת המילה יש במצוה זו חלק נוסף - להיות מהול, ואם כן בחלק זה של המצוה שייך ההידור בכל עת, אבל בשאר המצוות יודה הטור שלא שייך הידור בפני עצמו.
הרב זוין, בספרו "אישים ושיטות", מספר על ר' חיים מבריסק שלקראת סוכות השיג שני אתרוגים: האחד מארץ ישראל, שהיה ודאי כשר אך לא מהודר, והשני מקורפו, שהיה מהודר מאוד אך ספק פסול מחשש הרכבה. ר' חיים התלבט איזה מהם ליטול, ואף בחן את תלמידיו על כך. במבט ראשון היינו אומרים שתחילה יטול בברכה את האתרוג שודאי יוצא בו ידי חובה, ורק לאחר מכן יוסיף את קומת ההידור. אך ר' חיים בשם אביו אומר להיפך: יש ליטול תחילה את הספק מורכב ורק אחר כך את הכשר, וממה נפשך: אם האתרוג הראשון כשר - הרי יצא ידי חובת המצוה בהידור, ואם הראשון פסול - יצא ידי חובה באתרוג השני. לעומת זאת, אם יטול תחילה את האתרוג שודאי כשר, אזי ודאי שלא יקיים את המצוה בהידור, שכן כיון שכבר קיים אותה באתרוג הראשון, אינו יכול לקיימה שוב. כלומר, מצוות הידור אינה שייכת בפני עצמה.
דין הדר בארבעת המינים
באופן כללי יש מצווה להדר בכל המצוות, כפי שנלמד מהפסוק "זה אלי ואנוהו" - עשה לפניו טלית נאה, סוכה נאה וכו' 5 , אך ודאי שגם מצוה שהתקיימה ללא הידור הרי היא מצוה גמורה.
בארבעת המינים, מלבד דין ההידור הכללי, נוסף פסוק מיוחד - "פרי עץ הדר", שממנו למדים דין הידור שהוא לעיכובא. ויש לחקור, מהו היחס בין שני דיני הידור אלו? האם דין 'הדר' המיוחד לארבעת המינים מוסיף על דין הידור הכללי רק את זה שהוא לעיכובא, או שזהו דין חדש המוסיף בעצם המצוה?
נחלקו הראשונים בטעם הפסול של לולב יבש: רש"י 6 כתב שהטעם הוא 'זה אלי ואנוהו', והתוספות 7 מקשה עליו מכך שדין 'אנוהו' הוא רק לכתחילה, בעוד שבמשנה כתוב 'פסול' ומשמע אף בדיעבד. לכן מסביר תוספות שהפסול הוא מצד 'הדר', שכן הוקש לולב לאתרוג, ודין 'הדר' הוא גם בדיעבד.
ונראה לומר שרש"י הוכרח לדבריו מקושייה אחרת של התוספות. בגמרא נאמר שדין 'לכם' הפוסל לולב שאול הוא רק ביום טוב ראשון, כלשון הפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון", ולכן בשאר ימי החג גם לולב שאול כשר. לעומת זאת, לגבי דין 'הדר' אומרת הגמרא שהוא שייך בכל ימי החג. ולכאורה לא מובן מדוע, שהרי דין 'הדר' נמצא בהמשכו של אותו פסוק - "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר".
התוספות 8 עצמם תירצו שאכן 'הדר' בשאר ימי החג אינו מדאורייתא אלא מדרבנן, ותיקנו לשאר הימים רק לגבי דין 'הדר' ולא לגבי לולב חסר ושאול. נמצא לסיכום דעת התוס', שדין 'הדר' הוא מדאורייתא ביום הראשון ומכוחו נאסר לולב היבש אף בדיעבד, לעומת דין 'אנוהו' שהוא מצוה כללית של הידור הנוהגת רק לכתחילה בכל הימים. יתכן שרש"י ראה בתירוץ זה דוחק, ועל כן ענה באופן אחר, כדלהלן.
כיצד נבין את דין ההידור בארבעת המינים? ניתן להבין שזהו דין חדש, שאינו קשור לדין הכללי של 'זה אלי ואנוהו'. אם נבין כך, אכן אין דין זה שונה משאר פרטי דיני ארבעת המינים, וכשם שהדין 'לכם' נוהג רק ביום טוב ראשון, כך גם דין 'הדר'. אך ניתן להבין שעצם דין 'הדר' באתרוג אינו מנותק מ'זה אלי ואנוהו' - זהו אותו דין, אלא שבסוכות נוסף עליו נדבך נוסף, שהוא לעיכובא. ועל כן כשם שדין 'אנוהו' שייך בכל השנה ואינו מוגבל למצוה או לזמן מסויימים, כך גם דין 'הדר' שייך בכל ימי החג.
ניתן לסייע להסבר זה מהמשך פירוש רש"י למשנה: לגבי לולב שנקטם ראשו פירש רש"י שפַסול משום שאינו הדר, ואם נאמר שלדעת רש"י דין 'הדר' ודין 'אנוהו' הם שני דינים נפרדים - לא מובן מדוע שינה רש"י את הטעם והבחין בין לולב יבש לבין לולב שנקטם ראשו. לפי ההסבר שהסברנו בשיטת רש"י הדבר מובן יותר, שאכן זהו אותו טעם.
אגב, לרמב"ם 9 שיטה שלישית בנושא, והוא סובר שדין 'הדר' קיים אף מדרבנן רק ביום טוב ראשון: "כל אלה שאמרנו... ביום טוב ראשון בלבד, אבל ביום טוב שני ושאר ימים הכל כשר". המגיד משנה מבאר שלמרות שבגמרא מפורש שדין 'הדר' נוהג בכל ימי החג, הרמב"ם הבין שהגמרא חזרה בה. נראה שהרמב"ם סובר כתוספות, שדין 'הדר' נלמד רק מ'פרי עץ הדר' ואינו שייך למצווה הכללית של 'זה אלי ואנוהו', אך בניגוד לתוספות סובר שאין הבדל בין דין זה לשאר הדינים שנלמדו מאותו פסוק, וכולם אינם נוהגים אלא ביום טוב ראשון.
גדרי פסול לולב היבש
נראה שישנן מספר מחלוקות שניתן לבארן על פי המחלוקת הנ"ל במקור דין 'הדר'.
לאחר שחולק התוספות על רש"י בטעם הפסול של לולב היבש, מסביר התוספות שלולב היבש פסול רק אם נפרך בציפורן, ואין די בכך שבטלה הלחלוחית. ולכאורה לא מובן, מה הקשר בין סוף דברי התוספות לתחילתו? האם תוספות באו 'סתם' ללמדנו דין?
בעל ה'כפות תמרים' 10 מבאר, שסוף דברי התוספות נובעים משיטתם במקור דין 'הדר'. כיון שלשיטתם הפסול נלמד מ"פרי עץ הדר", אם כן דין זה הוא בעצמות הלולב, ועל כן רק אם הלולב עצמו נפרך באמצע פסול, ולא די בחיסרון של לחלוחית. אולם אם דין זה היה נלמד מ"זה אלי ואנוהו", כדעת רש"י, אזי 'יבש' היה נחשב גם אם חסרה ללולב לחלוחית בלבד, מכיון שכבר בכך יש פגיעה ביופי ובנוי, על אף שבעצמותו של הלולב אין חיסרון.
כיוצא בזה, מביא הר"ן שתי דעות בגדר 'לולב יבש': לדעה אחת יבש היינו שיבשו רוב עליו, ולדעה שניה יבש הוא דוקא אם יבש רוב השדרה, וממילא רוב עליו. ניתן לתלות אף מחלוקת זו במחלוקת לגבי מקור הפסול: העלים אינם עצמותו של הלולב. מעתה, אם המקור הוא 'זה אלי ואנוהו' מובן מדוע מספיק שרוב העלים יבשו כדי שלא יחשב נאה, למרות שגוף הלולב אינו פחות מהודר. אך אם הדין נלמד מ"פרי עץ הדר", רק חיסרון בעצמות הלולב הוא חיסרון, וזהו טעם הדעה שרק אם יבש רוב השדרה נחשב הלולב יבש.
פגם שאינו נראה ללא התבוננות
המבי"ט 11 כותב שאתרוג ובו חזזית שלא נראית בעין רגילה אלא רק בעיון מיוחד (אין הכוונה לזכוכית מגדלת, אלא להתבוננות) נחשב 'הדר', וכן פוסק המגן אברהם 12 .
נראה לי שבשונה מדין חזזית, אם חסר כלשהו מהאתרוג באופן שאין זה נראה במבט רגיל אלא רק בהתבוננות - בכל אופן האתרוג פסול, שכן פסול אתרוג חסר לא נלמד מ"פרי עץ הדר" אלא מ"לקחתם - שתהא לקיחה תמה" 13 , וזהו דין בחפצא, לעומת דין הידור שהוא תלוי במבט החיצוני של רוב האנשים שמסתכלים על ארבעת המינים. כל זה שייך דווקא אם דין ההידור נלמד מ"זה אלי ואנוהו", כדעת רש"י, אבל אם לומדים את דין ההידור מ"פרי עץ הדר" - אולי יש מקום להחמיר גם לגבי חזזית, שיש צורך שהאתרוג עצמו יהיה מהודר, ועל כן גם אם האנשים הרואים אותו אינם מבחינים בחזזית, עצם קיומה של החזזית פוסל את האתרוג.
נמצא לסיכום, שלפי רש"י גדר 'הדר' הוא כמו גדר 'אנוהו', אלא שבארבעת המינים הוא לעיכובא. ולעומת זאת, לפי התוספות עצם הגדרת 'הדר' שונה מ'אנוהו', שכן 'אנוהו' משמעותו יופי חיצוני מצד האנשים המסתכלים, ואילו 'הדר' עניינו יופי עצמי יותר.
היש ערך לנטילת לולב יבש?
יש להתבונן בדין אדם שיש לו ממין מסוים רק מין אחד שיש בו פרט מעכב, כגון לולב יבש שאינו 'הדר' - האם יש עניין ליטול לולב זה? בפשטות, כיון שהלולב פסול אין לו שום ערך. אך נראה שאין הדבר פשוט, וניתן לתלות גם את השאלה הזו במקור פסול לולב היבש: אם המקור הוא "פרי עץ הדר", אכן האדם לא יקיים שום מצוה, שכן אין זה הפרי שאותו ציותה התורה ליטול, כשם שאם יטול תפוח לא יקיים בכך כל מצוה. אולם אם דין זה נלמד מ'אנוהו', יש מקום לומר שדין זה הינו חיצוני בנוסף לעצם המצוה, כמו דין 'אנוהו' בכל שאר המצוות, ונמצא שבכל זאת קיים את מצוות ארבעת המינים הבסיסית.
מדברי הרא"ש נראה שאכן זוהי דעתו. הרא"ש 14 כותב שבשעת הדחק ניתן ליטול לולב יבש ולברך עליו. אם אין מצוה, ברכה מניין? אמנם, ניתן לומר שחיוב הברכה הוא מדרבנן, אך לא מצאנו בשום מקום תקנת חכמים כזו, לברך על מצוה שיש בה פסול. נראה יותר לומר שהרא"ש סבר שאכן יש ערך בנטילת לולב יבש, כיון שיש כאן משהו מן המצוה.
אלא שיש להעיר על כך, שכן גם הרמב"ם אומר שניתן ליטול לולב יבש, אף שלפי מה שביארנו בדעתו, דין הידור בארבעת המינים נלמד מ"הדר" ואינו המשך לדין ההידור הכללי, ויש לעיין בדבר.
בתחילת דברינו הבאנו את הדיון בשאלה - האם יש ערך לקיים מצווה בצורה מהודרת, לאחר שעיקר המצוה כבר התקיים? עתה ניתן להוסיף, שאם דין 'הדר' בארבעת המינים נובע מהדין הכללי של 'אנוהו' אזי אין לחלק בין ארבעת המינים לכל המצוות, אולם אם זהו דין נפרד הנלמד מ"הדר", ניתן לומר שיש ערך לנטילה גם לאחר שהתקיים עיקר המצוה, שכן זהו דין בפני עצמו.
^ 1.. בית הלוי, סימן מז.
^ 2.. הלכות מילה ב, ג-ד.
^ 3.. דהיינו, סיים את המילה.
^ 4.. אורח חיים סימן שלא.
^ 5.. שבת קלג, ב.
^ 6.. מסכת סוכה דף כט, ב ד"ה "יבש".
^ 7.. שם ד"ה "לולב יבש".
^ 8.. שם ד"ה "בעינן".
^ 9.. הלכות שופר ח, ט.
^ 10.. שם.
^ 11.. חלק ג, סימן מט.
^ 12.. תרמח, יח.
^ 13.. לד, ב.
^ 14.. פרק שלישי, סימן יד.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
