ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סוכה
- שבת ומועדים
- סוכות
- הסוכה והלכותיה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
פסול מדרבנן או מדאורייתא
התוס' בדף ט ע"א (ד"ה ההוא) סוברים שפסול זה הינו רק מדרבנן, משום שאחרת לא יובן מדוע נזקקה התורה לפסוק מיוחד לפסול סוכה גזולה, אולם הריטב"א וכן התוס' עצמם בדף ל ע"א (ד"ה משום) סוברים שפסול מדאורייתא, וכבר העיר המהרש"א על סתירה זו. הריטב"א מביא שני אופנים ליישוב הראייה. בתירוצו הראשון כותב שפסול מצווה הבאה בעבירה נאמר רק במצוות שעניינן לרצות כמו קרבן, ובתירוצו השני כותב שללא הפסוק היינו סוברים שהפסול נאמר רק במצוות שעניינן לרצות, והפסוק בא לגלות לנו שנאמר בכל המצוות. לפי תירוצו השני אין פסול עצמי של גזל בסוכה אלא הפסול בסוכה גזולה הוא מטעם מצווה הבאה בעבירה.
האם הפסול הוא בחפצא?
האחרונים חקרו אם הפסול הוא רק מצד הגברא והתורה רק אמרה שאינו יוצא ידי חובה או שיש פסול בחפצא. בהמשך נראה את ההשלכות מחקירה זו.
המנחת חינוך (מצווה שכה) דחה את הוכחת התוס' בדף ט ע"א שזהו פסול דרבנן, ויישב את קושייתו לגבי הצורך בלימוד מיוחד לגזל, שהפסול מצד מצווה הבאה בעבירה רק גורם להחשיבו כמי שלא קיים את המצווה (והואיל וזו מצווה קיומית אין בכך בעיה) אך עדיין לא נחשב כמי שביטל מצווה כיוון שסוף סוף הוא יושב בתוך סוכה, בשונה ממי שאכל פת מחוץ לסוכה שנחשב כמבטל מצווה. לכן יש נפקא מינה ללימוד של פסול גזל, משום שפסול זה הוא בחפצא של הסוכה ונחשב כמי שכלל לא יושב בסוכה וממילא נחשב כמבטל מצווה. רואים מדבריו שמצווה הבאה בעבירה בשונה מגזל אינה מגדירה את הסוכה כסוכה פסולה, אלא רק האדם לא קיים את המצווה.
אחרונים רבים חולקים על כך וסוברים שגם מצווה הבאה בעבירה מהווה פסול בחפצא וממילא הסוכה פסולה ונחשב כמי שאכל מחוץ לסוכה. השערי ישר (שער ג פרק יט ד"ה ואם אמנם) דייק כן מעצם המקור לפסול מצווה הבאה בעבירה המשווה בין גזול לפסח, משמע בפשטות שהפסול הינו בחפצא כמו פיסח.
הדגל ראובן (ח"א סי' ד) הוסיף והביא לכך ראיה מהגמרא בגיטין נה ע"ב. הגמרא שם כותבת שלדעת עולא יאוש לבדו אינו קונה ולכן אם אדם גנב בהמה והקדישה ואחר כך שחטה מחוץ לעזרה מעיקר הדין לא היה חייב כרת הואיל ויאוש לבדו לא קונה ואם כן המקריב כלל לא זכה בקרבן, אמנם חכמים העמידוהו ברשותו כדי שיתחייב בכרת. התוס' (ד"ה מאי טעמא) מקשים ששיטת עולא היא שיאוש כן קונה, ועונים שבעלמא סובר שקונה אך כאן לעניין הקרבה אינו קנוי משום מצווה הבאה בעבירה. מדייק מכך הדגל ראובן שיש פסול בחפצא, כי אם הקרבן עצמו היה כשר אלא שאינו מכפר על הבעלים היה צריך להיות ענוש כרת כשהקריבו מחוץ לעזרה. יש להעיר, שיש ראשונים שלא פירשו כתוס', כגון המאירי, וביארו שעולא באמת סובר שיאוש כדי לא קונה וזהו הטעם שמעיקר הדין אינו חייב כרת ולא מטעם מצווה הבאה בעבירה, ואם כן לשיטתם אין ראיה מהסוגיא שם לענייננו.
הירושלמי (שבת יג, ג) מחלק בין הקורע על מת בשבת שיצא ידי חובת קריעה לבין אוכל מצה גזולה שלא יצא ידי חובה, משום ש"תמן גופה עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה". וביארו האחרונים, שבמצה החפצא של המצווה עצמו הוא חפצא של עבירה ואילו בקורע בשבת פעולת הקריעה אמנם אסורה אך אין כאן חפצא של עבירה. מכך שרק כשיש חפצא של עבירה נאמר הפסול של מצווה הבאה בעבירה מסתבר שהפסול הוא בחפצא, כי אם היה מצד הגברא שלא עלתה לו המצווה, מה הטעם לחלק בין אם העבירה היא בחפצא או בפעולת הגברא.
נפקא מינות מחקירה זו
מובאים באחרונים נפקא מינות שונות הנובעות מחקירה זו, ונביא כמה מהן. ראשית, כפי שהבאנו למעלה, אם הפסול הוא בחפצא ודאי שמי שאכל בסוכה הבאה בעבירה נחשב גם כמבטל מצווה, אמנם אם זהו פסול בגברא יש מקום לומר כדברי המנחת חינוך שאף שאינו מקיים מכל מקום גם אינו נחשב כמבטל.
הקובץ שיעורים (ח"ב סי' לג ס"ק ג) עוסק בהרחבה באיסור בל תוסיף, וכותב שכדי לעבור על בל תוסיף לא צריך קיום מצווה אלא מספיק לעשות את מעשה המצווה גרידא. על פי זה מסתפק הוא לגבי אדם שישן ביום השמיני בסוכה הבאה בעבירה, האם מצווה הבאה בעבירה הוא פסול רק בקיום המצווה ואם כן יעבור על בל תוסיף או שפוגם במעשה המצווה עצמו ואם כן לא עבר על בל תוסיף הואיל ולא עשה כלל מעשה של מצווה. וכותב שאף שאל על כך את הגר"ח מבריסק ולא הכריע. אם כן, גם שאלה זו תלויה בחקירתנו.
האפיקי ים (ח"ב תחילת סי' לג) סובר שודאי פסול מצווה הבאה בעבירה אינו פסול בחפצא אלא שאינו יוצא ידי חובה, ולפיכך אם בנה סוכה הבאה בעבירה ולאחר שבנאה שוב פעל לכך שלא תהא העבירה (כגון שגזל סכך ולאחר שבנה שילם עליו, לולא היה פסוק הפוסל מטעם גזל או לשיטת הריטב"א שפסול גזל בסוכה גופו הוא מטעם מצווה הבאה בעבירה) הסוכה כשירה ואיננו אומרים שיש בעיה מצד "תעשה ולא מן העשוי". אם כן, לסוברים שזהו פסול בחפצא אכן תהא פסולה מצד "תעשה ולא מן העשוי".
אכילת קבע – מצווה חיובית על תנאי או איסור עשה לאכול בחוץ
השערי ישר חולק בנקודה נוספת על המנחת חינוך, וכותב שאף אם נאמר שאין פסול בחפצא היה מקום לקבל דברי המנחת חינוך רק אילו עיקר המצווה היה לא לאכול מחוץ לסוכה, שאז היה מקום לומר שכשבאה בעבירה אמנם אינו נחשב כמקיים מצווה לאכול בסוכה אך גם אינו נחשב כאוכל חוץ לסוכה, אולם הואיל ועיקר המצווה הוא לאכול בסוכה, ולפיכך איסורו של האוכל מחוץ לסוכה אינו עצם האכילה מחוץ לסוכה אלא ביטול המצווה לאכול בסוכה, ממילא כל שלא קיים המצווה למרות שנתקיימו תנאיה עבר על ביטולה. אמנם הוא לא נחשב כאוכל חוץ לסוכה אך הוא נחשב כאוכל בלי לקיים מצוות סוכה, ואם כן הריהו מבטל מצווה.
יש להתבונן מהו שורש מחלוקתם ומהי סברתו של המנחת חינוך, הרי סוף סוף כשמתקיימים התנאים התורה רוצה ומחייבת אותו לקיים המצווה ומה בכך שבמהותה היא קיומית. היה מקום לומר שנחלקו בהגדרת מצוות סוכה וציצית אם במקרה שנתקיימו התנאים הן מוגדרות לגמרי כמצוות חיוביות או שהואיל ובמהותן הן קיומיות אף כשנתקיימו התנאים אינן נחשבות לגמרי כחיוביות ולכן אין עונש על אי קיומן. אך הסברא אינה מובנת כפי שהקשינו, שסוף סוף במקרה שנתקיימו התנאים התורה מחייבת, ומדוע מי שלא קיים המצווה אינו נחשב כפושע וייענש. ועוד קשה, הרי המנחת חינוך מודה שאם יאכל חוץ לסוכה יעבור על ביטול מצווה וייענש, ואם המצווה מוגדרת כקיומית לעניין שאין נענשים על אי קיומה מדוע במקרה זה ייענש.
הגרי"ד סולוביצ'יק (רשימות שיעורים סוכה כה ע"א) הביא את דברי המנחת חינוך ואת דברי הגר"ח מבריסק (שהלך בדרכו של הגר"ש שקופ) וביאר שנחלקו לגבי מצוות סוכה, אם באכילה מחוץ לסוכה גם עוברים באיסור עשה או רק מבטלים קיום מצוות עשה . לדעת המנחת חינוך יש שני חלקים במצווה, מצווה חיובית לאכול בסוכה ואיסור אכילה מחוץ לסוכה. כדי ליישב את קושייתנו, מדוע לא עובר מצד אי קיום המצווה החיובית הרי סוף סוף בתנאים אלו זוהי מצווה חיובית, נראה לבאר שלדעתו המצווה החיובית מוגדרת כמצווה קיומית לגמרי, והטעם שאין לאכול פת מחוץ לסוכה אינו מצד שאז מתקיימים התנאים ההופכים את המצווה לחיובית אלא מצד החלק האיסורי לא לאכול חוץ לסוכה. לכן במקרה של מצווה הבאה בעבירה שאינו עובר על הצד האיסורי גם אין חיסרון מצד אי קיום הצד החיובי הואיל ואינו מחוייב לקיים. אך קשה להלום הדברים בלשונו של המנחת חינוך, שהגדיר בפירוש שכאשר מתקיימים התנאים דומה המצווה לתפילין שהיא חיובית.
אולי ניתן לבאר דעת המנחת חינוך באופן אחר, ולומר שהיות ויש דרך לא לקיים את המצווה וזוהי מצוה קיומית במהותה, מוכח שזו מצווה שאין קפידא על אי קיומה, ולכן אף אם נתקיימו התנאים שבהם היא מחוייבת עדיין אין הקפידא גדולה כפי שישנה במצוות חיוביות לגמרי. כאשר אוכל מחוץ לסוכה, הואיל ועשה פעולה חיובית כנגד רצון ה' נחשב לא רק כלא מקיים אלא כמבטל ועל כך יש קפידא ונענש, אולם כשישב בסוכה אלא שהיא באה בעבירה, הואיל ולא ביטלה אלא רק לא קיימה אינו נענש.
הביאור הלכה (סי' ס סע' ד ד"ה וי"א) כתב שלשיטת הב"ח שכוונה בסוכה היא לעיכובא, אם לא כיוון הוא עובר על ביטול המצוות עשה, והעיר הברכת אברהם (כז ע"ב ס"ק ו) שלדברי המנחת חינוך ודאי שלא נחשב כמבטל מצווה, כל שכן ממצווה הבאה בעבירה.
והנה בעניין הגדרת המצווה, השערי ישר מוכיח שמצוות סוכה וציצית (גם לאחר הכזית הראשון) אינן מוגדרות כמצוות קיומיות אלא כמצוות חיוביות על תנאי מהדין בשו"ע (או"ח סי' יג) שההולך בכרמלית ונמצאת טליתו פסולה אינו חייב להורידה משום שכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן, ואין איסור דאורייתא בהליכה עם טלית לא מצוייצת בשבת הואיל ואסור לקשור. מוכח מכך שהאיסור הוא אי קיום המצווה ללכת עם טלית מצוייצת ולכן כשאינו יכול לקשור אין מצווה, אך אם הייתה זו מצווה קיומית והאיסור היה מצד עצם ההליכה עם טלית שאינה מצוייצת לא היה בטל איסור זה אף בשבת. וכן מוכיח מדין מצטער הפוטר מן הסוכה, שכן אם היה איסור עצמי באכילה מחוץ לסוכה לא מסתבר שהתורה תפטור אלא בפיקוח נפש ככל עבירות שבתורה. ונראה שגם המנחת חינוך מודה לכך, אלא שנחלק כפי הסברנו לעיל.
בעל המאור (סוף פסחים כו ע"ב) שואל מדוע מברכים על ישיבה בסוכה בימי חול המועד ואילו על מצה לא, ומשיב שמצה היא רשות לפי שרשאי אדם לא לאכול כלל בכל ימי חול המועד, ואילו סוכה הינה חובה ולא יכול להיפטר ממנה, שהרי אי אפשר להימנע משינה שלושה ימים ואם כן חייב לישון בסוכה. ובתשב"ץ (ח"א סי' ק) כתב שזו מצווה קיומית ואין להוכיח מההכרח לישון משום שניתן להסתפק בנמנום ושינת עראי זקוקה לסוכה רק מדרבנן. יש להעיר, שהגדרת בעל המאור שזו מצווה חיובית אינה זהה בהכרח להגדרת מצווה כחיובית לשאר העניינים אלא רק לעניין הברכה, שלדעתו אם המציאות גורמת שיהא חייב לקיים המצווה יכול לברך "וציוונו". וודאי אין להשוות בין דבריו לדברי השואל ברשב"א שיובאו תכף, שבדבריו משמעות ההגדרה כחיובית היא שכופים את האדם לקיים את המצווה אף אם יש לו דרך מציאותית להימנע ממנה.
הרשב"א בתשובה (ח"ג רפז) הביא את דברי השואל שכדי ליישב את הקושיא המובאת בבעל המאור רצה לחדש שזוהי מצווה חיובית ואדם אכן מחוייב לעשות ישיבה כלשהי גם במשך חול המועד , והרשב"א חלק וכתב שפשוט שאם אדם הלך לדבר מצווה ולפיכך נפטר בכל ימי החג ובא ביום האחרון רשאי לצום ולא נכוף אותו להיכנס לסוכה ולאכול. ותירץ הוא את הקושיא, שמצה אינו מחוייב כלל לאכול אולם לשבת בסוכה אף שרשאי לא לאכול ולא לשבת מכל מקום אם אוכל מחוייב לשבת ולכן כשאוכל צריך לברך. אם כן, שיטת הרשב"א היא בית אב לשיטת המנחת חינוך והגר"ש שקופ, שזוהי מצווה קיומית וכשמתקיימים התנאים הופכת למצווה חיובית .
המהר"י ענגיל (גליוני הש"ס סוכה כז ע"א ד"ה שם ורבנן) מעלה אפשרות נוספת, והיא שהמצווה נחשבת חיובית משום שאדם מחוייב לדור בסוכה, אלא שהמהות של דירה מאפשרת להיות כל היום מחוץ לסוכה. יוצא מדבריו דבר מחודש, שיתכן שיש מצווה המוגדרת כחיובית למרות שבפועל בגלל גדריה יתכן שלא יקיימה (יש ליישב שמוגדרת כחיובית בגלל שמחוייב לא לבטלה), ואולי סובר שאכן נחשב כמקיימה אף כשנמצא מחוץ לסוכה, אך גם זהו חידוש גדול כי לפי זה לכאורה גם אם אדם בנה סוכה וכל החג ישב חוצה לה, הוא קיים את המצווה הואיל וכך הם גדרי דירה.
בדרך זו הלך גם המנחת אשר (מועדים, סוכה סי' לב) וכתב בפירוש שאכן אף כל זמן שנמצא מחוץ לסוכה נחשב שמקיים את מצוותה, משום שהמצווה אינה לשבת כל שעה בסוכה אלא לקבוע דירתו בסוכה . אולם גם הוא סייג שחייב לפחות פעם אחת לשבת בסוכה במשך החג ונראה שהבין שאם פעם אחת ישב בסוכה אפשר להגדיר שזוהי דירתו אף כשאינו שוהה בה, אולם לא שייך להגדיר שזוהי דירתו כשמעולם לא שהה בה. והביא ראיה לשיטתו מדברי הר"ן על המשנה בדף מח ע"א. המשנה אומרת שאף לאחר שסיים סעודתו ביום האחרון של סוכות לא יפרק סוכתו. רש"י (ד"ה לא יתיר) נימק שיתכן שתזדמן לו סעודה נוספת בהמשך, אולם הר"ן (כג ע"א) נימק שאמרה התורה "בסוכות תדורו שבעת ימים" ולכן צריך שתהא לו סוכה כל שבעה, ומוסיף שלפיכך ראוי שכל שבעה יהיו כליו הנאים בסוכה. משמע מדבריו שבעצם העובדה שיש לו סוכה וכליו שם האדם מקיים את המצווה אף אם אינו שוהה בה.
בהמשך מציין שכך סבר גם השואל ברשב"א אולם לכאורה הרשב"א חלק, אך מסיק שנראה שאף הרשב"א לא חלק באופן עקרוני על היסוד שנחשב כמקיים המצווה אף כשאינו שוהה בסוכה, אלא שלדעתו אין חיוב שישב בה אפילו פעם אחת. כפי שכתבנו, נראה יותר שהשואל ברשב"א הלך בדרך שונה מהמנחת אשר והמהר"י ענגיל, ולשיטתו אין הוא מקיים המצווה כשאינו בסוכה, והמצווה מוגדרת כחיובית רק משום שהוא מחוייב לפחות פעם אחת לשבת בה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
