חלק א – דיני ההדס

א. זיהוי ההדס ("ענף עץ עבות")

ברייתא א -

1. עבות – שהעלים בכל שורה עולים אחד על השני (רש"י – אותו עוקץ, תוס' – סמוכים באותה שורה).

ולכן לא זית,

1. ענף עץ – שהעלים ("ענף") מכסים את העץ, כלומר שהקצה העליון של כל עלה מכסה את בסיס העלה שמעליו.

ולכן לא דולבא,

1. דרכי דרכי נועם / האמת והשלום אהבו –

            ולכן לא הירדוף (קוצים / סם המוות).

ברייתא ב –

ת"ק – עבות = קלוע, ודומה לשלשלת.

ראב"י – "ענף עץ עבות" – שטעם (ריח) העץ והפרי שווים.

ב. הגדרת עבות

רב יהודה (ואמימר) – 3 יחד
רב כהנא (ורב אחר ב"ר) – גם 2 + 1 סמוך זה בסדר

ג. נשרו רוב עליו

אביי – עקרונית פסול,

ורק כשר אם היו יותר מ3 עלים בשורה (הדס המצרי), ונשארו 3,

והחידוש שהדס המצרי כשר, אפילו שיש לו שם לוואי, נלמד מ"עבות".

ד. התייבשו רוב עליו -
אם נשארו 3 עלים לחים בראש כל ענף – כשר (רש"י).

ה. נקטם ראשו – פסול. עלתה בו תמרה – כשר.

(דילוג: לג. שליש עליון עד 3-).

ו. היו ענביו מרובין - פסול

רב חסדא – רב:

1. רק במרוכז, אך במפוזר – כשר.

דחיית רבא – במפוזר זה הדס מנומר ופסול (אינו הדר).

1. רק שחורים, אך ירוקים - כשר.

ואדום – שחור, ופסול.

(לג: מתחת לאמצע)

חלק ב – האם מותר למעט הענבים ביו"ט?

משנתנו ות"ק בברייתא – אסור (מתקן כלי),

ר"א בר"ש – מותר, אם ליקטן לאכילה.

            והרי דבר שאין מתכוון אסור?

1. סובר כר"ש אביו שדבר שאינו מתכוון מותר.

דחייה – הרי מודה ר"ש בפסיק רישא.

1. כאן יש לו הדס אחר, ואז לתיקון שעושה אין שום משמעות ומותר.


2. המקור לדיחוי מקודשים.


3. יש שתי רמות של דיחוי:


4. כל הבדיקה רק כשנכנסו ל"תחום" של המצווה (למשל בד' מינים – בכניסת החג או כשאגד).

(לג. 10-)

חלק ג – האם לולב צריך אגד

א. המחלוקת

ר"י – צריך (לקיחה לקיחה מאגודת אזוב של פסח),

רבנן – לא צריך (לא דורשים את הגז"ש).

ב. גם לרבנן יש מצווה לאגדו משום הדר (ברייתא).

(לג: 6-)

ג. הותר אגדו ביו"ט

לר"י – פסול,

לרבנן - ברייתא - אוגדו בקשר חלש, ולא עניבה.

            מצד אחד - לא עניבה – כי סובר כר"י שעניבה=קשר.

            מצד שני – לא כר"י, כי סובר שלולב אין צריך אגד (לר"י זה פשוט יהיה פסול).

חלק ד – האם יש דיחוי במצוות?

הקדמה –

קל – דחוי מעיקרו
חמור – נראה ונדחה

שלושה מקרים של דיחוי במצוות

א.      לולב שנקטם, עלתה בו תמרה כשר

עלתה התמרה לפני החג/אגד – ודאי כשר.

שואל ר' ירמיה – אם עלתה אחרי כניסת החג? זה מקרה של דחוי מעיקרו.

ב.      כיסוי הדם – הרוח כיסתה, ואז הרוח גילתה – נראה ונדחה חייב, נכאן שאין דיחוי במצוות.

דחייה – אולי שם זה ספק, ואומרים שאין דיחוי רק לחומרא.

ג.       מיעט את ענבי ההדס ביו"ט – לרבנן כשר – אין דיחוי.

ניתן לפרש את הראיה לרמה הגבוהה (נראה ונדחה) או הנמוכה (דחוי מעיקרו), והגמרא מסתפקת בנמוכה.

            [ר"א חולק ואומר שמיעט בשבת – פסול.

            למה?

1. או - כי יש דיחוי.


2. או – בגלל "תעשה ולא מן העשוי" (תעומ"ה).

זה דורש שתי הנחות: a. יש כאן עשייה (לולב צריך אגד). b. לומדים מלולב שיש פסול של תעומ"ה).

ורבנן שחולקים ומכשירים –
הם סוברים: אין דיחוי + אין בעיית תעומ"ה.

בשביל לומר שאין תעומ"ה, מספיק שיחלקו על אחת מההנחות (2 גרסאות על איזה חולקים)].