^ 1 אין ספק, שהנביא מבליט על ידי כך שתי זויות ראיה שונות של המאורע. ההוכחה לכך היא הכפילות שבפסוקים ד-ה: ענין הכאת הכנעני והפרזי נזכר, כמעט באותה הלשון, בשני הפסוקים. נראה, אפוא, שהנביא בוחן, מזוית ראיה נוספת, את אותו המאורע, לשם התמקדות בענין מסוים.
^ 2 בשאלת השימוש באורים ותומים בזמן יהושע נחלקו הפרשנים:
לדעת המלבי"ם, בתקופת יהושע לא נזקקה ההנהגה לשמוש באורים ותומים. פעמים רבות נזכר בספר יהושע הביטוי "ויאמר ד' אל יהושע", שעניינו להורות על קיומה של הנהגה אלקית ברורה ורציפה הנמסרת לנביא, כמו גם "ויאמר ד' אל משה". בשתי התקופות הופיעה ההדרכה האלקית למנהיגי האומה, בדרך הנבואה.
לדעת הרלב"ג, נראה שגם בימות יהושע שמשו האורים ותומים במקביל לנבואה. הרלב"ג על הפסוק "ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל" מעיר, "כי אין הרצון בזה לומר שלא היו שואלין באורים ותומים בימי יהושע כי התורה העידה כי בימי יהושע גם כן ישאלו במשפט האורים". בדבריו "התורה העידה", מתיחס הרלב"ג למקור מפרשת פנחס (יובא להלן) ולפיו נראה כי בתחומים רבים בחיי הצבור היו שואלים באורים ותומים. כך או כך, הדרך של דרישת אלקים בשאלות הצבור, באופן זה או אחר, נפוץ היה עד כדי כך, שבפרשת הגבעונים נוזף הכתוב באיש ישראל על האמון שנתנו באנשי גבעון, ועל ההחלטה שקבלו ביחס אליהם, מבלי להוועץ בשכינה, בצורה זו או אחרת:
"ויקחו האנשים מצידם ואת פי ד' לא שאלו ויעש להם יהושע שלום ויכרת להם ברית לחיותם וישבעו להם נשיאי העדה" (יהושע ט', יד-טו).
^ 3 שמואל א כ"ח, ד-יח; ועיין עוד שם י"ד, יח, לז, מא; כ"ב, יג.
^ 4 שם כ"ג, ב.
^ 5 שם כ"ג, ד.
^ 6 שמואל ב ב' א.
^ 7 שם ה' יט.
^ 8 שופטים א' א.
^ 9 שם כ' יז-כט.
^ 10 יומא עא:
^ 11 במדבר כ"ז יח-כא.
^ 12 יומא עג., רמב"ם הלכות כלי מקדש י' יא.
^ 13 שמואל א י"ח יג; וכן שם טז.
^ 14 שמואל א כ"ב טו.
^ 15 שופטים ב' ז.
^ 16 אבות פ"א מ"א.
^ 17 מדרש ר' יוסי בן חלפתא המפרט את דברי הימים מימות אדם הראשון ועד לתקופת הבית השני.
18דברי הימים א ט' כ.
^ 19 עיין במדבר כ"ה ו-ט"ו.
^ 20 ירושלמי א' א.
^ 21 יהושע כ"ג יב-יג.
^ 22 שם י"ג א.
^ 23 בראשית רבה ס"ב ד.
^ 24 בפרשת הנחלות, (ביהושע י"ח כב) נזכרת בית אל כעיר בנחלת בנימין, ולא באחת מנחלות בני יוסף.
"למדנו ששתיים היו" (רש"י שם). כלומר: ישנן שתי ערים, ששמן בית אל.
האחת בגבול בנימין, ושניה כנגדה בנחלת אפרים, והיא הנקראת לוז.
^ 25 מנשה, אפרים, זבולון, אשר, נפתלי ודן. מהו הקריטריון לפיו מסדר הנביא את רשימת השבטים בפרק זה?
סדר רשימת השבטים, המופיעה בפרשת המובלעות כאן, זהה לחלוטין לסדר המופיע בפרשת הגורלות (יהושע י"ח-י"ט). דהיינו, סדר מקביל לצורה המקורית בה חלק יהושע לבני ישראל את הארץ לראשונה: יהודה, יוסף, בנימין, שמעון, זבולון, יששכר, אשר, נפתלי, דן. מעבר לכך נראה שלנביא היתה כונה נוספת כשבחר להשתמש דוקא בסדר זה. הוא בוחר להעמיד זה לעומת זה את רשימת הגורל האלוקי של ספר יהושע מול רשימת הכשלונות השבטיים של ספר שופטים, בכדי להבליט את הכשלון, שבמסירות הנפש על ארץ ישראל, שנחלקה בגורל אלוקי. הגורל, שכל עניינו חלוקה אלוקית של הארץ, נרמס צעד אחר צעד ברגלי השבטים: מנשה, אפרים, זבולון, אשר, נפתלי וכו', כשכל שבט מתרחק יותר ויותר מן הגורל, שקבעה לו השכינה בימי יהושע.
על מיקומו של בנימין, אחרי יהודה ולא אחרי יוסף, ועל צירופו של שמעון ליהודה נעמד בהמשך.
הקושי הבולט לעין ברשימה הזו, הוא חסרונו של שבט יששכר. במחשבה ראשונה ניתן היה לתרץ שבשטחי יששכר פשוט לא היו מובלעות! אלא שאם נכון הדבר, היה צריך יששכר להופיע בראש הרשימה, לפני או אחרי יהודה, כשבט שבצע את מלאכת הכבוש ללא דופי, ולא "להעלם" ממנה!
תתכן אפשרות, ששמואל פטר את יששכר מאחריות למובלעות שהיו בתחומו בשל ההסכם שהיה ליששכר מקדמת דנא עם זבולון. ראוי לשים לב לפירושו של אבן עזרא על הפסוק (דברים ל"ג, יח) "שמח זבולון בצאתך" - למלחמה. יששכר יושב באהלו, בעוד שהאחריות על חיי המעשה רובצת על כתפי זבולון.
האפשרות השניה היא, שאמנם לא היו מובלעות בתחומי יששכר, אבל העובדה הזו אינה תוצאה של גבורה מיוחדת של שבט יששכר, אלא משתי סיבות אחרות:
1. שבט יששכר מוקף בנחלותיהם של שבטים אחרים מישראל.
2. עיון בפרשת הנחלות מגלה, שהערים הבעייתיות שהיו בכל זאת בשטחי יששכר (תענך, מגידו, דאר, בית שאן, יבלעם) נמסרו לידי שבט מנשה, והוא זה שלחובתו זוקף הכתוב את הכשלון בהורשת הערים הללו, שאינן בתחומו! (עיין ביהושע ט"ו, יא-יג).
חז"ל בבראשית רבה צ"ח יז, חלקו בדבר, יש שאמרו ששבט יששכר לא הניח גויים, ויש אומרים שהניח וגבה מהם מס.
^ 26 המקדש ושבט יהודה - משכנם בדרום. ככל שמצפינים יותר הולכת הקדושה ופוחתת. צד ימין, הדרום, מעולה יותר בקודש "ארך חיים בימינה", "ימין ד' עשה חיל", "הרוצה שיחכים - ידרים". צפון הוא הצד הגשמי , היותר מנותק מן הקודש. ביטוי לזה נמצא גם בסדר נחלות השבטים בארץ ישראל. בני השפחות נוחלים בצפון הארץ, אחריהם נפתלי, זבולון ונפתלי. אפרים ומנשה (בית יוסף) - במרכז. יהודה ובנימין חולקים את מקום המקדש.
^ 27 דברים כ' טז-יז. חז"ל (יומא כב:) מלמדים מה היתה הבעיה, שהכשילה את שאול במלחמת עמלק:
"וירב בנחל. אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכיתה את עמלק, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, על הנפשות הללו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו?. יצתה בת קול ואמרה לו: אל תהי צדיק הרבה."
הקושי, שהפיל את שאול היה, כביכול, קושי מוסרי הכרוך בהחרמת "איש עד אשה משור ועד שה מגמל ועד חמור". ניתן היה לחשוב שהתופעה המתרחשת בתקופת הכניסה לארץ, צומחת על גבי שורשים דומים. שמא לא שלם עוון האמורי, ומשום כך עדיין חסומה הדרך לכבוש הארץ.
^ 28 בראשית ט"ו טז.
^ 29 ויקרא י"ח כח.
^ 30 יהושע ט"ו יג-יט. הקושיה מחריפה על רקע העובדה שבתחילת הפרק כבר סופר על מות יהושע, וכאן לכאורה חוזרים לספר על אירועים בחייו.
^ 31 בבא בתרא יד:, שמואל כתב ספרו ושופטים ורות.
^ 32 שאלת זמן כבושי ירושלים, חברון וקרית ספר שנויה במחלוקת פרשנים:
הרד"ק, כאמור, סבור שכל הכבושים הללו ארעו בחיי יהושע, שכן מלך ירושלים נהרג כבר בימי יהושע (יהושע י', כג-כז).
ברם, אין הוכחה זו מוכרחת, שהרי הוא מת במערה במקדה, ולא בירושלים (אברבנאל).
לדעת רש"י בפירושו ליהושע ט"ו, יג ארעו כיבושי ירושלים, חברון וקרית-ספר לאחר מות יהושע. הפסוקים, שאינם במקומם ההיסטורי הם דוקא אלו של ספר יהושע, המתארים ספור שיארע בעתיד, לצורך השלמת תמונות ההתנחלות של יהודה, שהתבצעה ברובה בתקופת יהושע.
לדעת האברבנאל מערבים פסוקי הפרשיה ארועים משתי תקופות:
כבוש ירושלים - "היתה אחרי מלחמת בזק" ( תקופת השופטים ).
"מלחמות דביר וחברון היו בימי יהושע".
בזק (א-ז) ירושלים (ח) חברון ודביר (י-טו)
רש"י שופטים שופטים שופטים
רד"ק רלב"ג שופטים יהושע יהושע
אברבנאל שופטים שופטים יהושע
ברם, אין המחלוקת הזו משנה את תוכן הענין הנדון. בין אם ארעו הכבושים הללו בתקופת יהושע, והנביא חוזר עליהם כאן מסבה כל שהיא, או אם ארעו לאחר מות יהושע, בכל מקרה, הם מצביעים על כיוון בכבושי יהודה.
^ 33 יהושע י"ד ו-יב.
^ 34 שם ט"ו יד.
^ 35 ואולי נכון יותר להבין את דבריו, שאינו בטוח שהוא הראש הראוי לסיוע אלוקי.
^ 36 במדבר י"ג כח-לג.
^ 37 יהושע י"ח א-ג.
^ 38 עיין במדבר ל"ג נב-נג.
^ 39 שמואל ב ב' א-ד.
^ 40 שם ה' ד-ה.
^ 41 פעמיים נמשח דוד בחברון לפני שנמשח בירושלים. פעם בידי אנשי יהודה ובפעם השניה, כהכנה לקראת מלכותו בירושלים, נמשח דוד בידי "כל זקני ישראל" בחברון. עיין בשמואל ב ב' ד; ד' ג.
^ 42 עיון בפרשיה הבאה יגלה רובד נוסף בהבנת הקשר של כבושי חברון וירושלים בפרשה זו.
^ 43 באותו הזמן או מאוחר יותר.
^ 44 במדבר י', לב.
^ 45 יתרו-גר צדק היה (עיין ספרי, בהעלותך פ-פא, ובפרושי: רמב"ן במדבר י', כט; רש"י שם לא).
בניו של יתרו נתפלגו לשני שבטים, כנזכר בשופטים ד' יא: "וחבר הקיני נפרד מקין מבני חבב חתן משה ויט אהלו עד אלון בצעננים אשר את קדש".
כלומר: יתרו קבל על עצמו עול גרים. בניו נחלקו לשתי קבוצות:
קבוצה אחת, והיא המדוברת במדרש הצטרפה לעם ישראל. היא קבלה שטח ביריחו. על קבוצה זו מספרים חז"ל ש"זכו מבני בניו של יתרו וישבו בלשכת הגזית" (מקום הסנהדרין).
קבוצה שניה לא קבלה על עצמה את דת ישראל. עליהם אומרים חז"ל, שהיו "אחים לישראל בעת צרתן". לקבוצה זו שייכת, יעל "אשת חבר הקיני", ומהם מבקש שאול
סרו רדו מתוך עמלקי פן אוספך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל... (שמואל א ט"ו ו).
46ספרי, במדבר פא, פרשת בהעלותך.
^ 47 יציאת מצרים 2448- לברה"ע.
הכניסה לארץ 2489- לברה"ע.
מות יהושע 2516- לברה"ע.
בנין הבית - 2928 לברה"ע.
דוד מגלה את מקום המקדש כעשר שנים לפני ששלמה חנך אותו. מזמן מות יהושע ועד לזמן הזה חולפות כארבע מאות שנה.
^ 48 בראשית מ"ט ה-ז.
^ 49 כיצד נתקיים בלוי הכתוב "ואפיצם בישראל"?
רש"י: "ושבטו של לוי, עשאו מחזר על הגרנות. נתן לו תפוצתו דרך כבוד".
רמב"ן: "ונחלת לוי ערי מקלט מנופצות בכל גבול ישראל".
^ 50 יתרה מזו, מלבד העובדה ששמעון אינו יורש נחלה משלו בארץ, הוא גם אינו יורש אזור רצוף! שמעון לא זוכה לקבל אפילו גוש ערים בין גבולות יהודה. הוא מקבל מספר מסוים של ערים (שבע-עשרה) מרוחקות זו מזו בתוך תחומי יהודה. וכך כותב הרמב"ן בפרושו לבראשית מ"ט ד: "ובעבור זה יחלקם בישראל...ויהי להם כן כי נחלת שמעון בתוך בני יהודה. והיו עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה".
בכל נחלות השבטים מופיעה מלה אחת, שעניינה להורות על ירושת חבל ארץ: "גבול". "ויהי גבול בני אפרים", "ויהי גבול מנשה" וכו'. שבט שמעון הוא השבט היחידי, שבתיאור נחלתו לא מוזכר "גבול" כל שהוא. לאמר, כדברי הרמב"ן, שלשמעון אין גבול. לשמעון אין חבל ארץ. שמעון ינחל ערים מסוימות בלבד. השטח שבין הערים שייך ליהודה.
^ 51 יהושע י"ט א.
^ 52 שם ח-ט.
^ 53 אמנם לדעת חלק מהמפרשים כבר נזכר מעשה כיבוש העיר חרמה בספר במדבר כ"א, א:
"וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי. וידר ישראל נדר לד' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. וישמע ד' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה".
לדעת הרמב"ן נחלק פס' ג לשתי יחידות זמן. מה שנאמר "וישמע ד' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם" - ארע במדבר, בימי משה. מה שכתוב "ואת עריהם" לא היה בימי משה, שהרי הכנעני היה יושב בערד הנמצאת בנגב ולא מצינו שכבשו ישראל ערים בתחומי ארץ ישראל לפני ימי יהושע. כיבוש ערי הנגב ארע, לדעת רמב"ן, רק לאחר מות יהושע והוא הוא הארוע הנזכר כאן, בפרק הראשון בספר שופטים. מובן, שהשאלה המתבקשת לאור הסבר זה היא: מדוע ציין הכתוב את שני הארועים בסמיכות בספר במדבר אם באמת פרק זמן גדול הבדיל ביניהם?
תשובת הרמב"ן היא שדרך הכתוב להשלים ענין שבו הוא עוסק, אף על פי שבהשלמת הענין הוא כורך גם ארועים, שבפועל יתרחשו זמן רב אחרי המאורעות המהווים את גוף הענין. הרמב"ן מביא גם שתי דוגמאות לביסוס טענה זו , ואלו דבריו:
"והשלים עוד בכאן לספר, כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען, אחרי מות יהושע, לקיים את נדרם אשר נדרו, ויקראו שם הערים חרמה. והוא מה שנאמר בספר שופטים "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר נגב ערד", ושם כתוב "וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא את שם העיר חרמה", ושם נשלם הנדר הזה. אבל השלים הכתוב להזכיר הענין בכאן, וזה כענין הפרשה שאמרה ברדת המן "ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען", והוא לאחר מיתתו של משה עד ממחרת הפסח. וכן "אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו'" - נבואה שיהיו חיים וקיימים, כי לא יתכן שיהיה השם מיחד להם אנשים על הספק, אבל היה ראוי שיצוה ליהושע בעת החלוקה".
אפשרות שניה, לדעת הרמב"ן, להסביר את סיומת הפסוק היא, שאמנם בני ישראל היכו את מלך ערד בימי משה, אך בדור שאחריו קם מלך חדש, ששלט בארץ הנגב, ביחד עם מלכי כנען האחרים, ואותו היכו בני יהודה אחר מות יהושע ( ע"ש ).
לשתי הדעות שמביא הרמב"ן נקראה העיר בשם "חרמה" על שם הקדשת שלל העיר לד' כפי שנדרו בני דור המדבר, בימי משה, והעיר היא אותה העיר שמלכה שבה שבי מישראל בעבר. לדעת הרמב"ן, אפוא, אין צורך לחפש הסבר נוסף להסבת שם העיר בידי בני יהודה.
ברם, אבן עזרא חולק על דעה זו ומבאר שערד ששמה הוסב לחרמה בימי משה, וצפת ששמה הוסב לחרמה בתקופת השופטים, אינן אותה עיר. עוד טוען א"ע כי ערד בספר במדבר היתה בעבר הירדן המזרחי, ומה שנאמר ש"הוא ישב בארץ הנגב" כנראה לדעתו הביאור הוא שהתפשט לשם, או ששלט גם על שטחים בנגב. העיר ערד עצמה היתה במקום כל שהוא סמוך לציר התנועה של ישראל בעבר הירדן המזרחי, בעוד צפת, הנזכרת בפרקנו, מצויה בנגב ממש, ואלו דבריו:
"...ורבים אמרו כי זאת הפרשה כתבה יהושע, והראיה "מלך ערד אחד", ומצאו שבני יהודה קראו שם המקום חרמה, ולא אמרו כלום כי אותו המקום יקרא בתחילה צפת וה מלך ערד, והאמת - שני מקומות. ורבים במקרא כמו הם. ומלך ערד על פי פשוטו הוא מעבר לירדן מזרחה...".
לדעת א"ע ואחרים המפרשים בדרכו - לפיהם אין כל קשר בין "חרמה" מספר במדבר לצפת מספר שופטים - ודאי שיש לחפש סיבה למעשה הסבת שמה של צפת ל"חרמה".
^ 54 במדבר י"ד מ-מה.
^ 55 שמות י"ג יז.
^ 56 שם יח.
^ 57 דברים א' יט-כב.
^ 58 במדבר י"ד לב.
^ 59 שם לג.
^ 60 שם כה.
^ 61 רש"י לדברים ב' א.
^ 62 העיר המדוברת היא העיר צפת, שבדרום נחלת יהודה, בגבולה הדרומי של ארץ ישראל, ולא העיר מן הגליל המוכרת לנו כיום בשם צפת. גם אם אין זו בדיוק אותה עיר, קריאת השם הזהה מעידה גם היא על כוונתם.
^ 63 במדבר י"ג כב.
^ 64 כיון שנכנסו ישראל מן המזרח היתה "יריחו ניגרא (מנעול) של ארץ ישראל. אם נכבשה יריחו מיד כל הארץ נכבשת..." (במדבר רבה ט"ו, טו).
^ 65 התורה מציעה את שתי האפשרויות. עיין ב: שמות כ"ג, לא; דברים ז', ב.
^ 66 יהושע ט"ו, סג.
^ 67 יומא יב.
^ 68 זבחים נג:
^ 69 שם.
^ 70 דברים ל"ג יב.
^ 71 אמנם, על פי הנביא ודברי רבותינו לא היה מקום הר הבית ידוע, אבל מסתבר שעל קרבתו של מקום המקדש לירושלים כבר ידעו על פי מספר סימנים. הלא דוד מעלה את הארון לירושלים זמן רב לפני המגפה, שבה נתגלה לו מקום המזבח. אבל גם אם נאמר, שלא ידעו כלל את ערכה של ירושלים, הרי שחולשתו של בנימין גרמה, מבחינה רוחנית, למעצור בכבוש.
^ 72 "וילכדה עתניאל בן קנז". עתניאל בן קנז, שלימים יהיה השופט הראשון בישראל, הוא המועמד הנוכחי של שבט יהודה למלוכה.
73אולי בנימין אינו סבור שיהודה זכאי כעת להנהיג את כלל ישראל. הרי יהודה רוצה להחזיר את ההנהגה לראש בני לאה ובנימין אינו מעונין להיות זה, שיפקיע את כח ההנהגה מידי אפרים אחיו.
^ 74 מעתה, הצלחת המהלך כולו תלויה בהצלחתו של שבט יהודה, ולהפך, גם הכשלון. ניתן, אפוא, לראות בסדר הפרשיות, שבחלקו השני של הפרק קשר סיבתי: כשלונות הכבוש של שבטי המרכז והצפון הן תוצאה של כשלונו של השבט המוביל, שבט יהודה, שכשל בהורשתו של הלב הרוחני של עם ישראל: ירושלים.