בס"ד ראיתי מה שכתב כבוד הרב כי מותר להקנות כלים באודיתא לגוי השומר בשערי צדק. אני הקטן שמעתי מהרב אליהו שענה כך פעם לחייל בשטח שהכלים הצבאיים שם לא הוטבלו, והוא אמר לו לעשות קניין זה ולומר כי הכלי שייך לגוי בשערי צדק. איני מבין כיצד הדבר יועיל על ידי חייל, [וכן מה שכתב כבודו כי בת יכולה לעשות זאת לכלים של הוריה לא מובן לי] כי אדם אינו יכול להקנות דבר שאינו שלו. ברור כי צה"ל לא היה מסכים כי חייל ימכור את כלי הצבא באמת, ואפילו אם היה מסכים כי יודע הוא שהקניין לא ימומש ובעיני המכירה פיקטיבית אין היתר למכור למי שאינו שליח אלא מתורת זכין, ואין זכין בדבר שרובא דאינשי לא היו מסכימים אליו באמת. [ולכן, גם כיום אוסרים חמץ שעבר עליו הפסח של חילוניים, ולא סומכים על כך שהרבנות מוכרת את חמץ כל בני העיר, וכך כתב בציץ אליעזר כי אין זכין כלפי חילוני במכירות לצרכי דת. הצבא כמערכת אינו חילוני, אבל כמערכת הוא ודאי לא נות לכל חייל להחליט כפי הישר בעיניו על ציוד צבאי, ולכן לא שייך כאן זכין] גם גוף ההיתר אינו ברור כי המקור חיים בסימן תמח חלק על הקצות קצד וכותב כי אין אודיתא מועילה בקניין חמץ כי כלפי שמיא גליא כי אין החמץ באמת שייך לגוי. היישוב לקצות הוא כי אם ב"ד יפסוק שזה של הגוי הפסק חל, אך זה ודאי לא שייך שחייל יגרום לפסק דין כזה שיהיה לו אפשרות להתקיים למעשה. ייתכן והרב אליהו סבר כי הוי זכין לצה"ל שחייל יוכל למכור את הכלים, אך מעבר לזה שתמוה לומר כי הצבא יסכים לכך הלא כל ההיתר למכור חמץ באודיתא הוא לפי הקצות בקצ"ד, והקצות עצמו סובר כי אין זכין בהוצאה מרשות. עוד רציתי לשאול אם אכן כבודו היה מתיר לסמוך על כך גם בלא עדים על האודיתא, כי מה שיש אומרים כי אודיתא לא בעי עדים זה רק כאשר ידוע הדבר לפחות לקונה ולא שייך כי הודאה בשקר של המוכר כי זה של גוי ואיש לא יודע זאת יועיל.

אני הוריתי עפ"י מה שפסק הרב אליהו ולא מדעתי. ולענ"ד אם זה נעשה בהקנאה ע"י מה שמישהו יגביה את החפץ ויקנה לגוי אין זה מדין אודיתא ולא צריך עדים, כשם שמקנים בעירובי חצרות ותבשילין לתושבי העיר ע"י הגבהה ממי שאינו מבני הבית. ונראה שצה"ל שיש בו חוקים שמחייבים לתת אוכל כשר לחיילים דעתם שכל מה שיעשה להכשרת הכלים והאוכל זה על דעתם ואינם דומים לחילונים שאין בדעתם לקיים מצוות. ומה שנוגע להורים חילונים צריך לבקש רשותם להקנאה. ויש דרכים אחרות לפתור את הבעיה אבל לכולם יש קושיות ודרכו של הרב אליהו פשוטה יותר בצד המעשי. וכיון שלרוב הדיעות הטבילה היא מדרבנן בפרט בכלי זכוכית אפשר לסמוך על פסקו. במקרה שאין ברירה אחרת וישאר האורח בלי יכולת לאכול-יתכן שבזה לא גזרו חכמים להחמיר בכל החומרות.