הרב כתב שנושא משפחתי אינו ענין הלכתי, וללמוד אני צריך למה לא, כיון שבמצוות עשה אינו מחיוב להוציא יותר מחומש, הלוא עניין לעזוב את כל המשפחה וכל החברים ולעלות ארצה, שיש שם גם טבעיות אחרת שאינו רגיל בחוץ לארץ, וכן אינו מדבר טוב כל כך השפה שמדובר שמה, זאת הכל הוא ממש לחדש את חייו מחדש, ואם היה זאת לגבי לעבור למדינה אחרת בוודאי היה אדם מוכן להוציא חצי מנכסיו שלא יצטרך לעבור למדינה אחרת ולעזוב את כל משפחתו וחבריו, ולהתרגל לטבעיות אחרת ושפה אחרת וכו וכו, ואם כן למה זה לא נחשב שמוציא חצי מנכסיו שאינו מחיוב על המצווה, נקודת השאלה שלי: כל הדברים שסובבים את האדם ומציירים את חייו היינו משפחתו חבריו של הרבה שנים את הרגלותיו, הם דברים ששוה להאדם חצי מנכסיו ויוכל להיות אפילו יותר. אם כן למה זה לא בכלל מה שאמרו שאינו מחיוב להפסיד כל כך בעקבות מצווה? והשנית: אע"פ שנאמר ונסכים לנקודה זו שאין האדם מחיוב לעשות כל כך על המצווה, אבל האם זאת שהוא זמן פקידה מחייב אותו לעלות אפילו מה שהוא אינו מחייב מטעם המצווה. דהיינו גם להפסיד המשפחה וכו ששווה חצי נכסיו של האדם?

הנימוקים שהעלית מובאים בפוסקים רק לעניין גירושין במקררים חריגים לא חייבו לגרש את אשתו כדי לקיים מצות פו"ר לא מצינו בפוסקים סברה זו לעניין עלייה ארצה אדרבה, משנה מפורשת בסוף כתובות שזוגות יכולים להתגרש לצורך עלייה ארצה ובאש ליתר הקרובים גם הם מצווים לעלות יהודי בבל מרוקו פרס ועוד עזבו רכוש רב ועלו ארצה בזכות כל העולים שעלו ארצה למרות הקשיים הרבים זכינו ב"ה לנס קיבוץ גלויות ולהתפתחותה המופלאה של המדינה היום שהעלייה והקליטה קלות הרבה יותר אין הצדקה להישאר בגלות .