1. שכח להזכיר מוריד הגשם, והזכיר מוריד הטל. ובטעות חזר לראש והתחיל ברכת אבות. אח"כ נזכר שטעות בידו וצריך היה להמשיך בתפילה. האם יכול לחזור למקום שפסק, או שכבר הפסיד תפילה ראשונה מחמת הפסק/הסח הדעת? 2. במקרה בו הדין באמת לחזור לראש: א. האם מחוייב לעשות זאת מיד, או שרשאי להפסיק עכשיו ולהתפלל שוב אח"כ (כגון שמרגיש שכך יכוון טוב יותר)? ב. האם נחשבת תפילתו המחודשת (מיד) כהמשכה של התפילה הקודמת או כתפילה חדשה. נפק"מ למשל אם יחשב כתפילה בציבור מאחר והתחיל תפילתו הראשונה עם הציבור (אף שעכשיו סיים כבר) ועוד. 3. הדין הוא שמי שמתפלל, ובאמצע נזכר שכבר התפל, פוסק תפילתו. מה הדין אם אחר שפסק להתפלל (ומה נקרא לצורך ההמשך פסק?), נזכר שטעה ואכן לא התפלל עדיין, האם חוזר למקום שפסק או שהפסיד תפילתו הראשונה? 4. מי שאמר "ד’ שפתי תפתח...", ומרגיש ש"לא בא לו" להתפלל עכשיו (או שלא יכוון עכשיו כראוי), האם רשאי לא להתפלל עכישו, או מחוייב בתפילה מחמת הפתיחה (ושמא די בבקשה/תהילה כל שהיא). 5. האם אפשר לדמות השאלה הראשונה, לדין עקר רגליו, שנחשב סיום/הפסק/הסח דעת (?), במקרים בהם המסיים חוזר לראש. ומצאנו דין זה גם במדלג אחת הברכות, שודאי תפילתו אינה תפילה. והיה מקום לומר ש"מצד האמת" נמצא עדיין במקום דילוגו, ואעפ"כ עקירת רגליים מצריכה חזרה לראש. 6. מי שנמצא ב"א-לקי נצור" ונזכר ששכח דבר שצריך לחזור בגללו למקום שהחסיר, ובדיוק אז שומע קדושה האם רשאי לענות? (ראיתי בזה סתירה בשם הגרשז"א זצ"ל, ולא זכיתי להבין הצד שאכן רשאי לענות. אולי אם נדמה לנצרך להפיח שפוסע ד’ אמות ואח"כ אומר רבונו של עולם, וכתבו משום שתפילתו מופסקת, ואכמ"ל) 7. אגב: ראיתי מפוסקי זמנינו בדין תיקון טעות בברכות/תפילה תוך כדי דיבור, שלא די שיזכר תוך כדי דיבור, אלא צריך שיתחיל לתקן בפועל תכ"ד. וחשבתי לחלק, שזה דוקא כשצריך להחליף את הדיבור הקודם, אבל אם די בהמשכת דיבורו הקודם מספיק שנזכר תכ"ד ע"מ שיחזור להיות באמצע תפילתו, וממילא כבר לא משנה ההשתהות. דוגמא לנ"ל בענין תכ"ד. מי שסיים במודים הטוב שמך וחשב שגמר, ואח"כ נזכר שצריך לומר "ולך נאה להודות". וגם מי שסיים בסיומת מוטעת לגמרי, ונזכר תכ"ד דומני שגדרו כממשיך ולא כמחליף, שמתיחסים לטעות כהמשך תארי ה’, ואח"כ יבוא גוף הסיום, וממילא די בזה שיזכר תכ"ד על מנת שנחשבהו כבאמצע ברכתו עדיין. סליחה לכבוד הרב על הטירחה, כך התגלגלו השאלות מענין לענין. אודה לכבוד הרב אם יואיל לשמחני בהתרת הספקות, ואשמח ביותר אם יוארו הדברים בטעמם ומקורם ושכרו כפול מן השמים. בברכת התורה ולומדיה, ובתפילה לבשורות טובות ישועות נקמות ונחמות. אחיה ליפשיץ בית אל כולל פסגות.

סליחה על העיכוב 1. אינו צריך לחזור לראש אלא דינו כמי שבשגגה דיבר בתפילה, שאם לא שהה כדי לגמור את כולה לכו"ע אינו חוזר לראש, כמבואר במ"ב קד, כד. 2. א' ממילא אינה שאלה. ולגבי ב' יש להעיר שלדעת רוה"פ גם מי שמתחיל כמה ברכות אחר הקהל נחשב כמתפלל בציבור, ושלא כפי שמשמע מהמ"ב. 3. אם לא שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק. ואם שהה כדי לגמור את כולה, לשו"ע חוזר לראש, ולרמ"א כיוון שהפסקתו אינה מחמת אונס חוזר למקום שפסק. 4. נלענ"ד שכיוון שהוא מכלל התפילה (מ"ב קיא, א), אם התחיל לומר הפסוק צריך להמשיך להתפלל. ורק אם יודע שלא יוכל לכוון בברכה ראשונה, לא ימשיך להתפלל. 5. אין לדמות, מפני שלעקירת הרגליים יש משמעות רק כאשר הוא עומד לסיים את תפילתו, שבזה ביטא את סיום תפילתו. 6. נלענ"ד שיכול לענות לקדושה, מפני שאינו בתוך סדר הברכות אלא בתחנונים שאחר התפילה, ואע"פ כן כיוון שעוד לא נפרד לגמרי מתפילתו, אינו צריך לחזור לתחילתה, אלא יחזור לברכה שטעה בה. 7. אם טעה טעות שפוסלת צריך לתקן תכ"ד ממש, ואם אינה טעות שפוסלת, יכול לתקן אחר תכ"ד. בברכה רבה