האם יש מקורות ביהדות (גמרא וכדו') לגבי משמעות טיפול בתינוק עד גיל 3 דווקא ע"י אימו ולא ע"י מטפלת אחרת או מעון. אשמח אם הרב יוכל לציין מס’ מקורות בעניין ולהרחיב יותר על התפתחות נפשית ורגשית של תינוקות מגיל 0 ועד גיל 3+ כגון: מה יש לעשות בגילאים הנ"ל כדי לגדל ילד בריא רגשית, נפשית ובעל בטחון עצמי. אבקש להדגיש דווקא מקורות מהיהדות.

מקומה של האם בחינוך בניה, בעיקר הקטנים, כל כך מרכזי היהדות, עד שחכמנו טבעו מטבע לשון מיוחדת לציין את גדילתו של הילד: "קטן שאינו צריך לאימו" (סוכה כח עמ' ב ועוד). משמע שקודם לגיל זה הוא היה צריך לאימו. ובגמרא (יבמות דףסג א) אמר רבי חייא: "דיינו שמגדלות את ילדנו" כלומר, על כך שהן מגדלות את הילדים אנו חבים להם חוב גדול. ועיקר ההצלחה בלימוד תורה תלו חכמים בחינוך האם בגיל מקודם, על שהן מביאות את בניהן לבית הספר (ועיין סוטה כא א ועוד). ואין הכוונה כאן רק ללפעולה הטכנית של הובלת הילד לבית הספר, אלא להכשרתו להיכנס לבית הספר ולקבל שם תורה מרבו, ועיקר הכשרתו הנפשית של הילד ומוכנותו ללמוד תורה באים לו בגיל הצעיר ממה שהוא סופג בבית מאימו. ואע"פ שבמצוות לימוד תורה חייב רק האב, ובמצוות חינוך, לרוב הראשונים החובה היא על האב ולא על האם, אין זה מפני שהאם אינה מחנכת, אלא בגלל שההשפעה החינוכית של האם נובעת ממנה בצורה טבעית ואין היא צריכה ציווי מיוחד על זה. ורמז לדבר מצאנו בהלכות כיבוד אב ואם (קידושין ל ב): "תניא: רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אימו יותר ואביו מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב ללכיבוד אם. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מתירא מאביו יותר מאימו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב"ה מורא אם למורא אב". החינוך הטבעי של הענקת חום ואהבה (=משדלתו בדברים) נובע מן האם בצורה טבעית, ואילו הקניית הדעת, שבאה בגיל מבוגר יותר, היא תפקידו של האב. כמובן שיש לצרף לזה את חשיבות ההנקה, שכבר האריכו בזה הרופאים והפוסקים, שההנקה עדיפה לתינוק מכל מזון אחר, וסדר הנקה הוא שהבן אצל אימו. ועם חלב אימו הוא יונק את אהבתה ולומד ממנה כיצד לפתח את כוחותיו.