- משנה וגמרא
- כתובות
- ספריה
- כתובות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד
א. הסוגיא
אומרת הגמ' 1 : "יתיב ר' אבא, וקאמר לה להא שמעתתא דעד נעשה דיין. איתיביה רב ספרא לרבי אבא: ראוהו שלושה והן בית דין, יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד, ויעידו בפניהם ויאמרו - מקודש החדש, מקודש, שאין היחיד נאמן על ידי עצמו 2 ; ואי סלקא דעתך דעד נעשה דיין, למה לי כולי האי? ליתבו בדוכתייהו וליקדשי! אמר ליה: אף לדידי קשיא לי, ושאילתיה לרב יצחק בר שמואל בר מרתא, ורב יצחק לרב הונא, ורב הונא לחייא בר רב, וחייא בר רב לרב, ואמר להו: הנח לעדות החדש - דאורייתא, וקיום שטרות - דרבנן".
מבואר, אם כן, שישנו חילוק בין עדות שנדרשת מדאורייתא לעדות הנדרשת מדרבנן. בדאורייתא, כבקידוש החודש - אין עד נעשה דיין. בדרבנן, כבקיום שטרות - עד נעשה דיין.
ומהי הסיבה שבדאורייתא אין עד נעשה דיין? אומר על כך התוס' 3 : "טעמא דאין עד נעשה דיין, משום דבעינן שיעידו לפני הדיינין, כמו שמפרש רשב"ם . דכתיב 4 'ועמדו שני האנשים' - אלו העדים, 'לפני ה'' - אלו הדיינין. ויש מפרשים , משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה, ואם העדים נעשו דיינין - עדות שאין אתה יכול להזימה היא, שלא יקבלו הזמה על עצמן".
נדון עתה בתירוצו הראשון של התוס' - בעינן "ועמדו שני האנשים [העדים] אשר להם הריב לפני ה' [הדיינים]".
ב. הקשיים בנימוק הראשון - "ועמדו"
הרשב"ם עצמו, האומר טעם זה, סובר 5 , שאדם שראה עדות אינו יכול להיות דיין, אעפ"י שהוא אינו מעיד בפועל [וכגון, שיש עדים אחרים שמעידים]. אמנם אם העד אינו מעיד וגם לא התכוון להעיד - הוא יכול להיות דיין, דאין עליו שם עד כלל 6 . אבל אם התכוון להעיד - אינו יכול לדון. וקשה - הרי בעד זה לא קיים החסרון של 'ועמדו', שהרי אינו מעיד כלל! והרשב"ם הרי מבאר, שהטעם שאין עד נעשה דיין הוא מחמת "ועמדו"!
ויותר מכך -
כל הדין של מצות עמידת העדים לפני הדיינים הוא רק לכתחילה 7 , אולם בדיעבד העדות קבילה אפילו אם לא עמדו. וא"כ מדוע 'אין עד נעשה דיין' נאמר בצורה החלטית?!
ג. יישוב הקשיים
ניישב תחילה את הקושיא השניה, ומתוך כך תתיישב אף הסתירה בדברי הרשב"ם.
אומר חידושי הרי"מ 8 , שאמנם עדותם של העדים מתקבלת אף אם הם לא עמדו, אבל זה רק מפני שיכולים היו לעמוד. ובכגון זה מתקיים בהם "כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו" 9 . אולם כשאנו דנים על עד שהוא עצמו יהיה הדיין, שבזה אין אפשרות לקיים את מצות 'ועמדו' - העדות פסולה.
נרחיב מעט בביאור 'כל הראוי לבילה וכו'' [והרחבה זו תיישב לנו אף את הקושיא הראשונה] -
ישנה מצוה לבלול את המנחה 10 , ומתוך כך אנו לומדים 11 שישנה הגבלה בכמות המנחה, שבכמות גדולה מדי לא ניתן לבלול. ויש לדון, האם הגבלה כמותית זו הינה כדי לאפשר את הבלילה, או שזהו דין בפני עצמו, שיש שיעור מכסימלי.
מבין הרשב"ם כאופן השני - אמנם אנו למדים על הגבלת הכמות באמצעות ציווי התורה לבלול את המנחה, אבל דין הבלילה שימש רק כאמצעי להוכחת דין זה, ולאחר שלמדנו - זהו דין העומד בפני עצמו ללא זיקה כלשהי לבלילה. ציווי זה של התורה הוכיח לנו שישנה כמות מכסימלית למנחה.
ולא רק שקיים נתק בין מצות הבלילה לשיעור המנחה, אלא שדין השיעור, שלמדנוהו מהבלילה, חמור יותר מהבלילה - הבלילה אינה מעכבת ["...אין בילה מעכבת בו"], ואילו השיעור הוא לעיכובא! ומדוע? הרי מוצא שני הדינים הוא ממקור אחד?!
כך הוא ביאור העניין -
כלל בידינו בעניין קרבנות - "שנה עליו הכתוב לעכב" 12 . כלומר, כל פרט הלכתי בקרבנות שהוא מעכב, כפלה התורה את ציוויו. ומאחר שדין הבלילה לא נשנה, יודעים אנו שאין היא מעכבת. אולם כלל זה נכון לגבי פרטים במצוות הקרבנות. אולם דברים עקרוניים מעכבים אפילו אם לא שנה הכתוב. כגון, "כבש בן שנתו" 13 - גם לולא כפילות של "בן שנתו" אנו נפסול את הקרבן אם הכבש יהיה בן שנתיים 14 . שהרי זוהי מהות חדשה של קרבן. וממילא אף בנידוננו כך - שיעור המנחה זהו דבר מהותי בקרבן, ולכן זה לעיכובא אף אם דין זה לא חזר ונשנה.
[עקרון זה, שקיימים חלקים במצוה שהם מעכבים וישנם שאינם מעכבים, הוא נכון כמובן בכל התורה כולה - ציצית בג' כנפות 15 , ג' פרשיות בתפילין 16 הם דוגמא מובהקת לחסרון במצוה שמעכב את כולה. לעומת זאת תפילין של יד אינו מעכב את תפילין של ראש 17 . וכן תכלת ולבן בציצית אינם מעכבים זה את זה 18 ].
וכדברינו לעניין בלילה, נאמר אף במצות "ועמדו שני האנשים... לפני ה'" -
ציוותה התורה על העדים לעמוד בשעת מתן עדותם לפני הדיינים. מתוך דין זה אנו למדים שצריכים להיות עדים לחוד ודיינים לחוד, אין עד נעשה דיין. אולם לאחר שכבר הוכח לנו דין זה אין הוא קשור למצוות העמידה, אלא מצות העמידה עומדת בפני עצמה, ו'אין עד נעשה דיין' עומד בפני עצמו. וא"כ אפילו אם מצות העמידה היא רק לכתחילה, אין זה מחייב שאף הסייג של 'אין עד נעשה דיין' יהא כך. וכיוון שעד המתכוון להעיד נקרא עד, ולמדנו שאין עד נעשה דיין - ממילא המתכוון להעיד אינו נעשה דיין, ולעיכובא.
פרק שני
א. מחלוקת הי"מ והתוס'
התוס', כאמור לעיל, מביא 'יש מפרשים' שמסבירים שעד לא נעשה דיין, כיוון שבעינן עדות שאתה יכול להזימה, ואילו דיין שהוא העד לא יקבל הזמה על עצמו, והוי עדות שאי אתה יכול להזימה.
דוחה התוס' דעה זו, וז"ל: "ומיהו לפי טעם זה, אם העדים קרובים לדיינין אינם יכולים להעיד - דלא יקבלו הזמה עליהם. אלא כיוון דבני הזמה נינהו בבי"ד אחר - עדות שאתה יכול להזימה קרינא בהו, ה"נ יהיה הדיין נעשה עד".
נוסיף יסוד בעניין הזמה, ועל פיו ניישב את דעת הי"מ.
ב. "כאשר זמם" - רק בעדים כשרים
נחלקו אביי ורבא האם עד זומם נפסל למפרע או מכאן ולהבא. מנסה הגמ' 19 לפשוט את הספק, וז"ל: "תנן, גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין - משלמין את הכל; מאי לאו שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה, והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה, ואי סלקא דעתך למפרע הוא נפסל, הני כיוון דאיתזמו להו אגניבה, איגלאי מילתא למפרע דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו, אמאי משלמין אטביחה? אמרי: הכא במאי עסקינן - כגון שהוזמו על הטביחה תחילה. אמרי: סוף סוף כי הדרי מיתזמי אגניבה, איגלאי מילתא דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו, אמאי משלמי אטביחה? והלכתא: שהעידו בבת אחת והוזמו".
מבואר, אם כן, שאם עדים פסולים העידו עדות והוזמו - אין כאן דין "כאשר זמם" 20 , אפי' אם בשעת עדותם הדיינים לא היו מודעים לפסול שלהם, וקיבלו את עדותם.
ובאפיקי ים 21 מציע שתי אפשרויות בהבנת העניין -
א. זהו דין בעדים - רק בכשרים נאמר דין 'כאשר זמם', ולא בפסולים. ואעפ"י שבתחילה לא ידענו שהם פסולים, וקיבלנו את עדותם, לכשנתברר שהם פסולים - בטלה עדותם, ואין 'כאשר זמם'. [בדומה לזה נמצא ברע"א 22 - עדים פסולים, שבע"ד קיבלום עליהם, אין בהם דין 'כאשר זמם'. אמנם שם מדובר שידענו מראש שהם אינם עדים כלל].
ב. זהו דין בגמר דין - דין 'כאשר זמם' הוא רק אם עדים העידו, ונגמר הדין עפ"י עדותם 23 , ואח"כ הוזמו. ולכן במקרה שהעדים פסולים, שאז מתברר לנו שבאמת לא היה כלל גמר דין - אין דין הזמה. ולמרות שגם עדים כשרים שהוזמו, הרי שעם הזמתם מתברר שלא היה גמר דין - זוהי גזה"כ לחייבם. אולם גזירת הכתוב אינה אלא אם העידו כעת עדות שקר, משא"כ אם היו פסולים קודם לכן - לא הוי בזה גזה"כ לחייבם.
ג. יישוב דעת הי"מ
הקצות 24 סובר כטעם השני, ועפ"י זה מיישב את שיטת הי"מ -
אם העד הוא עצמו יהיה הדיין, ממילא אם הוא יוזם [למשל, בבי"ד אחר], יתברר שהדיין היה פסול. וכיוון שהדיין היה פסול, ממילא לא היה גמר דין, ואין זה הזמה. וא"כ הוי עדות שאי אתה יכול להזימה! לעומת זאת, כאשר העדים קרובים של הדיינים יוכל בי"ד אחר לקבל עליהם הזמה, והוי עדות שאתה יכול להזימה.
ד. חידוש הטמון בדברי הקצות
בסברא ניתן היה לחלוק על הקצות -
לכשנדון מדוע רק אם נגמר הדין יש כאשר זמם, התשובה תהא שרק אם עמדו להצליח במזימתם - הענישתם התורה. ועפי"ז ניתן להבין מדוע בעדים פסולים חשיב כלא היה גמ"ד, למרות שלא היינו מודעים לפסולם, וקיבלנו עדותם, ובפועל היה גמ"ד - שהרי שייך היה שלא יהיה גמ"ד, שהרי יכולים היו לפוסלם קודם לו [ע"י עדות על פסולם]. ועצם היכולת לפוסלם קודם גמ"ד, כבר מקלישה את יכולת הצלחתם במזימה. ולפי"ז ניתן לומר שבמקום שלא ניתן היה למנוע מראש את עדותם - חשיב גמ"ד, ויהיה דין 'כאשר זמם'. והרי כך הוא המצב בנידוננו - רק ע"י הזמת העדות הנוכחית מתברר שלא היו דיינים, ולא היה גמ"ד!
ורואים אנו שהקצות לא מחלק בכך, דאין הוא מתחשב בטעם הדין, אלא בכל מקרה שבסופו של דבר מתברר שלא היה גמ"ד - אפילו אם ההזמה עצמה היא זו שגילתה שהם היו פסולים - אין זה גמ"ד, ואין דין 'כאשר זמם'.
ה. חידושי הרי"מ סובר ג"כ כחידוש הנ"ל
הדין הוא שעדי קידוש החודש מותרים לחלל את השבת אם הם נצרכים לכך, לצורך עדותם 25 .
חידושי הרי"מ מקשה, דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה - דאם תזימם יתברר שהם עבריינים, דחיללו שבת שלא לצורך עדות החודש, ובטלה עדותם!
גם כאן ניתן היה לחלק עפ"י סברת ה'טעמא דקרא' הנ"ל - הרי במקרה זה, כמו בעד נעשה דיין, רק ע"י הזמת עדותם יכולה להתברר עבריינותם, והיה מקום לומר שאין בזה חסרון של גמר דין וכדלעיל, ולא חשיב עדות שאי אתה יכול להזימה.
מוכח, אם כן, שחידושי הרי"מ סובר, שגם בכה"ג חשיב עדות שאי אתה יכול להזימה, כקצות.
ה1. יישוב חידושי הרי"מ לקושייתו
מיישב חידושי הרי"מ, שאין לדמות עדות של קדוה"ח לשאר עדויות.
דבקידוש החודש אמרה תורה שלוש פעמים "אשר תקראו אתם " 26 , ודרשינן 27 , "אתם - אפילו שוגגין, אתם - אפילו מזידין, אתם - אפילו מוטעין". כלומר, אפילו אם בית דין הוטעה וקידש את החודש שלא כדין - החודש מקודש, אלא שבי"ד מצווה לקדש עפ"י עדים. דהיינו, החודש תלוי בקדושה שיוצרים בי"ד, ולא בעובדות המציאותיות. [ולכן גם אם קיבלו עדות, ולא הספיקו לומר מקודש - החודש מעובר, למרות שכבר באו עדים וגמרו לקבל את עדותם 28 .]
לכן, אומר חידוש הרי"מ, אפילו אם מזימים את עידי קדוה"ח אין לזה השפעה על קבלת העדות, דהיא שרירה וקיימת - למרות שחיללו שבת - ויש כאן גמ"ד, ושייך דין 'כאשר זמם'. [אמנם כאשר מתברר שהדיינים הם פסולים - אין שייך בזה 'אפי' מוטעין', דאין כאן כלל דיינים. ולכן לסברתו של חידושי הרי"ם אין שייכות לדברי התוס'.]
ו. הזמה בעדות מגדף
עדים המעידים על אדם שגידף - בתחילת הדיון מעידים בכינוי [יכה יוסי את יוסי], אולם בגמר הדין חייבים להעיד בצורה המפורשת 29 .
וגם כאן קשה - אם הוזמו, מתברר שהם עבריינים, שהרי גידפו בשם ה' שלא במסגרת הגדת עדות. וא"כ אין עדותם עדות, ואין גמ"ד, והוי עדות שאי אתה יכול להזימה!
גם כאן יכולים היינו ליישב, שכיוון שאין אפשרות לגלות את עבריינותם אלא ע"י הזמת עדות זו עצמה - אין בזה חסרון של עדות שאי אתה יכול להזימה.
אולם לקצות ולחידושי הרי"מ לא אמרינן הכי, וכנ"ל.
ו1. מאימתי עבריין נפסל לעדות
ניתן ליישב את הקושיא הנ"ל, עפ"י יסוד נוסף -
יש לדון מאימתי עבריין נפסל לעדות - האם משעת העבירה גופא או רק לאחר שסיים לבצע את העבירה.
דעת הקצות 30 היא, שיש לחלק בין רשע דחמס לרשע סתם. רשע דחמס, שפסולו מחמת חשש משקר - נפסל מרגע עבריינותו. רשע סתם, שפסולו מגזה"כ - נפסל לאחר גמר העבירה.
יסוד הדברים נמצא בר"ן 31 , לגבי אדם ששחט בשבת, דאמרינן ששחיטתו כשירה. וצ"ע, שהרי הוא מחלל שבת, ששחיטתו פסולה! ומבאר הר"ן, שפסולו חל לאחר ביצוע העבירה. אולם בשעת העבירה גופא עדיין לא נפסל.
לכן בנידוננו, בשעה שהעד העיד את עדותו המוזמת הוא הוא עדיין לא נפסל מלהיות עד, ועדותו קיימת, והוי גמ"ד.
פרק שלישי
א. קושיית הש"ך על הי"מ
כאשר עדים מעידים בפני בי"ד, הלה חוקר ובודק אותם 32 . חוקר - שבע חקירות הנוגעות לזמן האירוע ומקומו. בודק - שאר הפרטים הסביביתיים. בחקירות - אם העד אמר 'איני יודע', עדותו פסולה. בבדיקות - רק אם הכחישו העדים זה את זה עדותם פסולה 33 .
והסיבה לפסול 'איני יודע' בחקירות - שהרי נתונים אלו הכרחיים ע"מ לאפשר את הזמתם של העדים. ואם אינו יודע הוי עדות שאי אתה יכול להזימה.
בדיני ממונות ביטלו רבנן את החקירות, כדי שלא תנעל דלת בפני לווין 34 . לכאורה עולה בהכרח מתקנה זו, שבדיני ממונות לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה. שהרי ביטלו את הצורך בחקירות, שהן הכרחיות לצורך ההזמה. ממילא כל דין הנובע מהצורך בעדות שאי אתה יכול להזימה ג"כ מבוטל. לכן יצא, לפי הי"מ, שעד יכול להיעשות דיין. וקשה, דבגמ' אמרינן שאין עד נעשה דיין, ובודאי משמע שדין זה תקף גם לאחר התקנה.
ומיישב הש"ך 35 , שודאי בעינן עדות שאי אתה יכול להזימה גם לאחר התקנה. ורבנן לא ביטלו לגמרי את החקירות, אלא כל תקנתם היא רק שבי"ד לא יחקרו את העדים, אולם אם חקרו או שהעדים ביזמתם אמרו שאינם יודעים אחד משבעת חלקי החקירה - עדותם בטילה.
אלא שהאחרונים 36 חולקים על הש"ך, וסוברים שדין החקירות בטל לגמרי, ואף אם בי"ד יחקור את העדים, והם יאמרו שאינם יודעים - עדותן קיימת.
ב. יישוב הנוב"י לקושיית הש"ך
מחדש הנוב"י 37 , שגם במקום שלא בעינן עדות שניתן להזימה, בכל זאת יתכנו בו דינים שיסודם נובע מהלכה זו. קודם שנבאר את דבריו, נביא את מקורם -
אומר הירושלמי 38 : "מנין שלא יהיו עדים קרובים לדיינים? הגע בעצמך, הוזמו - לא מפיהם נהרגו?! ומנין שלא יהיו העדים קרובים זה לזה? הגע עצמך, שאם הוזם אחד מהם אינו נהרג עד שיוזם חבירו, ואם אתה אומר כן - לא נמצא נהרג על פיו?! ומנין שלא יהיו הדיינים קרובים זה לזה? אמרה תורה: הרוג ע"פ שנים עדים, הרוג ע"פ דיינים, מה עדים אינן קרובים זה לזה אף דיינים אין קרובים זה לזה". וכותב על כך הנוב"י 39 : "והנה פסול קורבת העדים זה לזה הוא מטעם הזמה, כמ"ש הירושלמי בעצמו, ובדיינים לא שייך הזמה כלל, כיוון שאינם עדים רק דיינים... וא"כ כיוון שבדיינים לא שייך האי טעמא דפסלינן בעדים הקרובים זה לזה מטעם הזמה, ולמה נפסול בחנם דיינים הקרובים זה לזה, בלי שום שייכות ושום טעם בדבר? אלא ודאי כיוון דהקישה התורה עדים לדיינים, א"כ אף דלא שייך הטעם דעדים בדיינים, מ"מ שוה הדין". וכך ביאור דבריו [בהתייחסות לנידוננו "אין עד נעשה דיין"] -
כשהתורה דרשה עדות שניתן להזימה [בדיני נפשות], מובן מתוך דרישה זו שאין עד נעשה דיין [לדעת הי"מ, כמובן]. אבל אין פירוש הדברים שהסיבה לכך שעד אינו נעשה דיין היא בגלל שזוהי עדות שאי אתה יכול להזימה. אלא יש לדבר טעמים אחרים, ורק התוודעותנו לדין זה נוצרה באמצעות הדרישה לעדות ברת הזמה. דרישה זו מוכיחה לנו שיש צורך בהפרדה בין העדים לדיינים. אבל טעמו של הדין אינו קשור כלל לדרישה זו. לכן גם כשבטל הצורך ביכולת הזמה, או במקום שמעיקרא אין צורך בעדות ברת הזמה [בדיני ממונות (לשיטתו), עיין הערה 40] אבל הוא הוקש למקום שיש צורך בכך - 'אין עד נעשה דיין' נשאר בתוקפו 40 .
יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* דין תורה, הנלמד מתוך דין אחר [כשיעור המנחה הנלמד ממצות הבלילה] - עומד בפני עצמו, ואינו תלוי כלל בגדריו של הדין המלמד. ואפי' אם הדין המלמד בטל לגמרי [כעדות שא"א להזימה בדיני ממונות] - הדין הנלמד בתוקפו [אין עד נעשה דיין].
* בעדים פסולים אין דין של 'כאשר זמם', אפי' אם בשעת עדותם פסולם עדיין לא היה ידוע.
* לדעת הקצות וחידושי הרי"מ, הטעם לנ"ל הוא מחמת חסרון של גמר דין. ואפי' במקום שלא ניתן היה לפוסלם קודם גמר הדין - לכשנתברר פסולם חשיב כלא היה גמ"ד.
* מחלל שבת נפסל רק לאחר ביצוע העבירה.
* רשע דחמס נפסל לעדות ברגע העבירה. רשע סתם נפסל לאחר ביצוע העבירה.
* לדעת אחרונים רבים דין החקירות בדיני ממונות בטל לגמרי. ולא בעינן 'עדות שאתה יכול להזימה' בממונות [ ולנוב"י - כך הדין מדאורייתא].
^ 1. כתובות כא ע"ב
^ 2. משנה, ר"ה כה ע"ב
^ 3. כתובות, ד"ה הנח
^ 4. דברים יט טז
^ 5. ב"ב קיג ע"ב, ד"ה שלושה שנכנסו
^ 6. מכות ו ע"א
^ 7. שו"ע חו"מ, סי' כח ה
^ 8. חו"מ סי' ז אות ב, ד"ה אך
^ 9. מנחות קג ע"ב
^ 10. ויקרא ב ד
^ 11. מנחות שם
^ 12. זבחים כג ע"ב
^ 13. ויקרא יב ו
^ 14. מנחות פז ע"א
^ 15. שו"ע או"ח סי' יג א
^ 16. דאפי' חסרון של אות אחת פוסל – או"ח סי' לב כ
^ 17. שו"ע או"ח סי' כו א
^ 18. מנחות לח ע"א
^ 19. ב"ק עג ע"א
^ 20. דברים יט יט
^ 21. חלק א, סי' כב
^ 22. שו"ת, סי' קעט
^ 23. משנה, מכות ה ע"ב
^ 24. סי' ז סק"ד
^ 25. משנה, ראש השנה כא ע"ב
^ 26. ויקרא כג פס' ב, ד, לז
^ 27. ראש השנה כה ע"א
^ 28. שם כה ע"ב
^ 29. משנה, סנהדרין נו ע"א
^ 30. סי' נב ס"ק א
^ 31. בחידושיו לחולין יד א, ד"ה השוחט
^ 32. סנהדרין לב ע"א
^ 33. שם, מ ע"א
^ 34. שם, ג ע"א
^ 35. חו"מ סי' לג ס"ק טז
^ 36. נודע ביהודה אהע"ז סי' עב, תומים סי' לג. ועיין חידושי הרי"מ, חו"מ ריש סי' ל.
^ 37. נוב"י שם, בסתירת ההיתר הראשון, ד"ה והנה אקדים וד"ה ולדברי
^ 38. סנהדרין פרק שלישי, ה"ט. הנוב"י מביא את הירושלמי כגירסה המובאת ברי"ף סנהדרין (ח ע"ב בדפי הרי"ף), וברא"ש שם פרק שלישי סי' לב.
^ 39. הנוב"י חולק על הש"ך, הסובר שאף לאחר שביטלו חז"ל את הצורך בחקירות בעינן עדות שניתן להזימה, ואילו הנוב"י סובר שאף מדין תורה לא בעינן בדיני ממונות עדות הניתנת להזמה.
^ 40. ויסוד זה מקביל לדברינו בפרק ראשון, בהסבר של 'כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו'!
^ 2. משנה, ר"ה כה ע"ב
^ 3. כתובות, ד"ה הנח
^ 4. דברים יט טז
^ 5. ב"ב קיג ע"ב, ד"ה שלושה שנכנסו
^ 6. מכות ו ע"א
^ 7. שו"ע חו"מ, סי' כח ה
^ 8. חו"מ סי' ז אות ב, ד"ה אך
^ 9. מנחות קג ע"ב
^ 10. ויקרא ב ד
^ 11. מנחות שם
^ 12. זבחים כג ע"ב
^ 13. ויקרא יב ו
^ 14. מנחות פז ע"א
^ 15. שו"ע או"ח סי' יג א
^ 16. דאפי' חסרון של אות אחת פוסל – או"ח סי' לב כ
^ 17. שו"ע או"ח סי' כו א
^ 18. מנחות לח ע"א
^ 19. ב"ק עג ע"א
^ 20. דברים יט יט
^ 21. חלק א, סי' כב
^ 22. שו"ת, סי' קעט
^ 23. משנה, מכות ה ע"ב
^ 24. סי' ז סק"ד
^ 25. משנה, ראש השנה כא ע"ב
^ 26. ויקרא כג פס' ב, ד, לז
^ 27. ראש השנה כה ע"א
^ 28. שם כה ע"ב
^ 29. משנה, סנהדרין נו ע"א
^ 30. סי' נב ס"ק א
^ 31. בחידושיו לחולין יד א, ד"ה השוחט
^ 32. סנהדרין לב ע"א
^ 33. שם, מ ע"א
^ 34. שם, ג ע"א
^ 35. חו"מ סי' לג ס"ק טז
^ 36. נודע ביהודה אהע"ז סי' עב, תומים סי' לג. ועיין חידושי הרי"מ, חו"מ ריש סי' ל.
^ 37. נוב"י שם, בסתירת ההיתר הראשון, ד"ה והנה אקדים וד"ה ולדברי
^ 38. סנהדרין פרק שלישי, ה"ט. הנוב"י מביא את הירושלמי כגירסה המובאת ברי"ף סנהדרין (ח ע"ב בדפי הרי"ף), וברא"ש שם פרק שלישי סי' לב.
^ 39. הנוב"י חולק על הש"ך, הסובר שאף לאחר שביטלו חז"ל את הצורך בחקירות בעינן עדות שניתן להזימה, ואילו הנוב"י סובר שאף מדין תורה לא בעינן בדיני ממונות עדות הניתנת להזמה.
^ 40. ויסוד זה מקביל לדברינו בפרק ראשון, בהסבר של 'כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו'!

כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל
כתובות דף ט ע"א
הרב יאיר וסרטיל | סיון תשע"ח

חזקות – תרתי לרעותא
כתובות דף ט ע"א
הרב יאיר וסרטיל | ז אב תשפ"ד

כתובות - דף ט"ו
הרב אשר חזיזה | כ"ז שבט התשע"ה
מה קל יותר - להוציא ממון או להתיר אשה להינשא?
מסכת יבמות - דף פח' ע"ב ומסכת כתובות - דף כח' ע"ב.
הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב | ל' חשוון התשס"ו
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
סוד ההתחדשות של יצחק
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
הלכות שטיפת כלים בשבת
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך נראית נקמה יהודית?
האם מותר לפנות למקובלים?
סוד המנורה וסוד החנוכיה
איך עושים קידוש?
