ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- הלכות חנוכה
- הלכות חנוכה - הרב אליהו
- ספריה
- הלכות חגים
- חנוכה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
א.
קודם ההדלקה יאמר לשם יחוד כמובא בסידור, ואין די באמירת "הנרות הללו" להפטר מאמירת "לשם יחוד", שהרי מה שאומרים "הנרות הללו" הוא אחרי ההדלקה. ולא רק לפי הקבלה יש צורך באמירת לשם יחוד קודם מצווה אלא גם לפי הפשט, שהרי מצות צריכות כונה וכאשר אומר בפיו את כונת המצווה, קודם עשיתה הרי הוא מכוון באמירתו לקיום המצווה (עיין בדברי החיד"א ב"שמחת הרגל" על שבועת, לימוד ב' במה שכתב על דברי הנודע ביהודה יורה דעה צ"ג, ועיין ר"פ ח"א סי' א' ביאור ה"לשם יחוד". ועיין שולחן ערוך סימן ס, שמצות צריכות כונה).
סדר הברכות
ב.
הלכות חנוכה - הרב אליהו (10)
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
2 - מיקום החנוכיה והנרות
3 - דיני הדלקת הנרות וסדר הברכות
4 - דיני הנרות לאחר ההדלקה
טען עוד
ג.
כשמברך "להדליק נר חנוכה" מלבד פשט הברכה, יכוון גם להדליק את התלהבות לבו בגודל הנס וישועת ה' (עיין רמב"ם הלכות חנוכה פ"ד הלכה י"ב)
ד.
כשמברך "שעשה ניסים" יכוון מלבד נס פך השמן שהוא עיקר הנס, גם לנס המלחמה (פר"ח, מאירי שבת וכן אמר האדמו"ר השביעי של חב"ד זצ"ל).
ה.
הַבֵּן אִישׁ חַי הֵבִיא סִימָן נָאֶה לְסֵדֶר הַבְּרָכוֹת עַל-פִּי הַפָּסוּק: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף (לְהַדְלִיק) וְשִׂים אוֹתוֹ עַל נֵס (שֶׁעָשָׂה נִסִּים) וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אוֹתוֹ וָחָי" (שֶׁהֶחֱיָנוּ).
ו.
מִלֵּיל שֵׁנִי וְאֵילָךְ, יְבָרֵךְ רַק שְׁתֵּי בְּרָכוֹת: "לְהַדְלִיק" וְ"שֶׁעָשָׂה נִסִּים". אִם לֹא בֵּרֵךְ "שֶׁהֶחֱיָנוּ" בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן, יְבָרֵךְ "שֶׁהֶחֱיָנוּ" בַּלַּיְלָה הַשֵּׁנִי, אוֹ בִּשְׁאַר הַלֵּילוֹת כְּשֶׁיִּזְכֹּר (תרע"ו א').
ז.
אִם הִדְלִיקָה אִשְׁתּוֹ בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן וְהִתְכַּוְּנָה לְהוֹצִיא אֶת בַּעֲלָהּ יְדֵי חוֹבָה וּבֵרְכָה "שֶׁהֶחֱיָנוּ", כְּשֶׁמַּדְלִיק הוּא עַצְמוֹ בַּלַּיְלָה הַשֵּׁנִי אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ "שֶׁהֶחֱיָנוּ", אַף שֶׁהוּא עַצְמוֹ עֲדַיִן לֹא בֵּרֵךְ "שֶׁהֶחֱיָנוּ" עַל הַנֵּרוֹת בְּשָׁנָה זוֹ (עיין משנה ברורה תרעו סעיף קטן ז).
ח.
מי שבלילה הראשון היה במקום בו נפטר לגמרי מההדלקה כגון במטוס, יכול לברך שהחיינו בלילה השני, אף על פי שאשתו הדליקה וברכה בלילה הראשון (אחרונים).
ט.
מִצְוַת הַדְלָקַת נֵרוֹת הִיא "אִישׁ וּבֵיתוֹ" - דְּהַיְנוּ אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. לָכֵן הָאִשָׁה אֵינָהּ מַדְלִיקָה נֵר בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא יוֹצֵאת יְדֵי חוֹבָה בְּהַדְלָקַת הַנֵּר שֶׁל הַבַּעַל. עַל כֵּן טוֹב שֶׁיַּעַמְדוּ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו לְיָדוֹ בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה וּבִשְׁעַת הַדְלָקַת כָּל הַנֵּרוֹת (בן איש חי וישב א').
י.
מי שעד היום השמיני לא ברך וגם אין לו נרות שיכול להדליק או לראות ולברך עליהם "שהחיינו" - יברך "שעשה ניסים" ו"שהחיינו" בלא שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו (עיין מאירי, שעה"צ תרע"ו ג', כף החיים י"ד, וראה גם בבירור הלכה תרצ"ב לענין פורים)
דין הרואה את הנרות ולא הדליק
יא.
דִּין מְיֻחָד יֵשׁ בַּחנוכה, שֶׁמִּי שֶׁלֹּא הִדְלִיק, וְאֵינוֹ עָתִיד לְהַדְלִיק בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, וְאֵין מַדְלִיקִין עָלָיו בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ - מְבָרֵךְ כְּשֶׁרוֹאֶה נֵרוֹת חנוכה. אָמְנָם לֹא יְבָרֵךְ "לְהַדְלִיק" כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַדְלִיק, אֶלָּא רַק "שֶׁעָשָׂה נִסִּים". וּבַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן יְבָרֵךְ גַּם "שֶׁהֶחֱיָנוּ" (שולחן ערוך תרע"ו ג' - ועיין כף החיים סעיף קטן י"ד משם פר"ח דלא כסברת המאירי, ועיין משנה-ברורה שם סעיף קטן ג' בשעה"צ).
יב.
הָרוֹאֶה נֵרוֹת בַּלַּיְלָה הַשֵּׁנִי לֹא יְבָרֵךְ "שֶׁהֶחֱיָנוּ" אַף אִם לֹא בֵּרֵךְ "שֶׁהֶחֱיָנוּ" בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן. ויש אומרים שיכול לברך כמו שאם לא ברך בעצמו בהדלקה של יום ראשון "שהחינו" שמברך בלילה השני (עיין למשנה ברורה תרעו סעיף קטן ב כף החיים סעיף קטן טז יז משם שו"ת הרש"ל סימן פה)
יג.
הַאִם יָכוֹל אָדָם לְכַוֵּן לֹא לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה בְּהַדְלָקַת אִשְׁתּוֹ אוֹ אָבִיו? הַבֵּית יוֹסֵף סוֹבֵר שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לִנְהֹג כָּךְ וְהָרָמָ"א מַתִּיר. לָכֵן, הָאַשְׁכְּנַזִּים יְכוֹלִים לְכַוֵּן לֹא לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה בַּהַדְלָקָה שֶׁמַּדְלִיקִים בַּבַּיִת וּלְבָרֵךְ עַל הָרְאִיָּה, וְהַסְּפָרַדִּים אֵינָם יְכוֹלִים. (מִכָּל מָקוֹם כָּתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בְּזֶה מַחֲלֹקֶת - עָדִיף שֶׁיִּשְׁמַע אֶת הַבְּרָכוֹת מֵאָדָם אַחֵר וְלֹא יְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ).
יד.
חַיָּל שֶׁלֹּא הִדְלִיק וְאֵין מִי שֶׁמַּדְלִיק עָלָיו וְגַם אֵין בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לְהַדְלִיק בְּאוֹתוֹ לַּיְלָה כְּגוֹן שֶׁהוּא בִּשְׁמִירָה, וְרוֹאֶה נֵרוֹת חנוכה בְּמִשְׁקֶפֶת - יְבָרֵךְ עַל הָרְאִיָּה, כְּדִלְעֵיל.
טו.
שָׁאֲלוּ הַתּוֹסָפוֹת (סֻכָּה מ"ו) מַדּוּעַ דַּוְקָא בְּרוֹאֶה נֵר חנוכה מְבָרֵךְ, וְלֹא מָצִינוּ הֲלָכָה זוֹ לְגַבֵּי שְׁאָר מִצְווֹת כְּגוֹן הָרוֹאֶה סֻכָּה, הָרוֹאֶה לוּלָב...? וְתֵרְצוּ "מִשּׁוּם חֲבִיבוּת הַנֵּס". זוֹ הַחֲשִׁיבוּת שֶׁל "כִּי נֵר מצווה וְתוֹרָה אוֹר".
הַנֻּסָּח הַמְּדֻיָּק שֶׁל הַבְּרָכוֹת
טז.
יֵשׁ סְפָרִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶם "לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חנוכה". אֲבָל הַפְּרִי חָדָשׁ אוֹמֵר שֶׁעַל פִּי הַפְּשָׁט עִקַּר הַנֻּסְחָה הוּא "לְהַדְלִיק נֵר חנוכה" וְהַבֵּן אִישׁ חַי אוֹמֵר שֶׁלְּפִי הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ וְהַמְּקֻבָּלִים צָרִיךְ לְבָרֵךְ "לְהַדְלִיק נֵר חנוכה" (כְּדֵי לִרְמֹז לר"ת נַחַ"ל, רְאֵה בן איש חי וַיֵּשֶׁב ב') וְיֵשׁ מְבָרְכִים "לְהַדְלִיק נֵר שֶׁלְחנוכה" (משנה ברורה תרע"ו סעיף קטן א', וכן בשו"ת מהרש"ל סי' פ"ה ועוד). וּבְכָל צוּרָה שֶׁבֵּרֵךְ - יָצָא יְדֵי חוֹבָה. (ובעניין מה שמברך "להדליק" ולא "על הדלקת" עיין פסחים ז'-ח', ירושלמי פ"ג הלכ' ד', ב"י תרע"ו משם שבירור הלכה ובאורך בשולחן לחם הפנים סי' תרע"ו, ר"ן פסחים על דף ד' מהספר דף ד' מהספר ד"ה: "ומיהו", רא"ש, רמב"ם הלכות ברכות פי"א הלכה י"א-י"ג ובהשגת הראב"ד, ובדברי המקובלים ש"להדליק נר חנוכה" ר"ת נח"ל שם קדוש, ועיין לר"ן דף ט' בספר בד"ה הלכות שהוא כעין הסברו של הראב"ד, ועיין רמב"ן חי' שבת דף כ"ב, ב' ולענין דעבד ודאי שיוצא ידי חובה גם אם אמר "על הדלקת נר חנוכה")
יז.
נֻסַּח בִּרְכַּת "שֶׁעָשָׂה נִסִּים" הוּא "שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה" וְלֹא "וּבַזְּמַן". (כף החיים שָׁם אוֹת ה', ומשנה ברורה שם) "בַּיָּמִים הָהֵם" - הַיְנוּ בִּימֵי הַחַשְׁמוֹנָאִים עָשָׂה ה' נֵס וְהִצִּילָנוּ מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה. "בַּזְּמַן הַזֶּה" - כְּלוֹמַר בְּכ"ה לְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו. (ועיין שלמי חגיגה הלכ' חנוכה שהביא מהלבוש שיש לומר "ובזמן" "פי' שעשה לאבותינו בעבר ועושה עמנו בהוה, ניסים ונפלאות).
יח.
הַנִּקּוּד שֶׁל בַּזְּמַן: ב בְּפַתָּח וְ-ז בִּשְׁוָא נָח = "בַּזְּמַן".
יט.
נֻסַּח בִּרְכַּת "שֶׁהֶחֱיָנוּ" הוּא "שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה" הַ-ל בְּפַתָּח וְהַ-ז בִּשְׁוָא נָח = "לַזְּמַן". (הַמִּשְׁנָה בְּרוּרָה (שָׁם) אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לְבָרֵךְ "לִזְמַן הַזֶּה", הַ-ל בְּחִירִיק. והכף החיים וְהָרַב פַּלַּאגִ'י אוֹמְרִים הַ-ל בְּפַתָּח. לִכְאוֹרָה הָאַשְׁכְּנַזִּים צְרִיכִים לְבָרֵךְ כהמשנה ברורה, אַךְ לֹא נָהֲגוּ כָּךְ, כֵיוָן שֶׁמִּבְּחִינָה דִּקְדּוּקִית נָכוֹן לוֹמַר "לַזְּמַן הַזֶּה" בְּפַתָּח. כָּךְ נָהֲגוּ בְּרֹב קְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. (וכן נמצא בסידורים אשכנזים ישנים).
הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ
כ.
אַחַר שֶׁהִדְלִיק נֵר אֶחָד לְפָחוֹת, יֹאמַר: "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אֲנַחְנוּ מַדְלִיקִים". וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לוֹמַר "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ" רַק אַחַר שֶׁסִּיֵּם לְהַדְלִיק אֶת כָּל הַנֵּרוֹת (משנה ברורה תרע"ו סעיף קטן ח' - ועיין מסכת סופרים פרק כ' הלכ' ו' ובמה שכתב החיד"א "בכסא רחמים" שם ובשולחן ערוך תרע"ו א-ד).
כא.
טוֹב לוֹמַר "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ" בַּנֻּסָּח שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ל"ו תֵּבוֹת מִלְּבַד שְׁתֵּי הַתֵּבוֹת "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ", כְּמִנְיַן הַנֵּרוֹת שֶׁל כָּל שְׁמוֹנַת הַיָּמִים (בְּלִי הַשַּׁמָּשׁ בן איש חי וישב א רש"ל בתשובה פה).
כב.
שְׁתֵּי הַתֵּבוֹת "הַנֵּרֹת הַלָּלוּ", שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת, רוֹמְזוֹת לִשְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁל חנוכה (כִּי 'הַנֵּרוֹת' כָּתוּב חָסֵר ו' כְּמוֹ שֶּׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת בְּהַעֲלוֹתְךָ).
כג.
טוֹב לוֹמַר אַחֲרֵי הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת" וּפָסוּק "וִיהִי נֹעַם". וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבַע פְּעָמִים פָּסוּק "וְיְהִי נֹעַם" וּמִזְמוֹר "יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר" כֻּלּוֹ, סְגֻלָּה לִשְׁמִירָה (בן איש חי וישב כ"ג) ונהגו לשיר אחר כך "מעוז צור".
אִם שָׁכַח לְבָרֵךְ
כד.
מִי שֶׁשָׁכַח לְבָרֵךְ לִפְנֵי הַהַדְלָקָה, אִם עֲדַיִן לֹא גָּמַר לְהַדְלִיק אֶת כָּל הַנֵּרוֹת - יְבָרֵךְ אֶת כָּל הַבְּרָכוֹת וְיַדְלִיק אֶת הַנִּשְׁאָרִים. (בן איש חי וישב אות י', ערוך השולחן ועיין פר"ח סוף סי' תרע"ב).
כה.
מִי שֶׁשָׁכַח לְבָרֵךְ, וְנִזְכַּר רַק לְאַחַר שֶׁגָּמַר לְהַדְלִיק אֶת כָּל הַנֵּרוֹת, לֹא יְבָרֵךְ בִּרְכַּת "לְהַדְלִיק", אֲף שֶׁעֲדַיִן לֹא הִדְלִיק אֶת הַשַּׁמָּשׁ (בן איש חי וישב באות י'). אֲבָל יְבָרֵךְ "שֶׁעָשָׂה נִסִּים", וּבַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן יְבָרֵךְ גַּם "שֶׁהֶחֱיָנוּ", וְיָכוֹל לְבָרֵךְ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת אֵלּוּ כָּל זְמַן שֶׁהַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים. (וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵךְ רַק תּוֹךְ חֲצִי שָׁעָה לַהַדְלָקָה. בן איש חי שָׁם י' וְכֵן פָּסַק רַבִּי עֲקִיבָא אִיגֵר בְּשׁוּ"ת רעק"א תנינא י"ג וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאוּ זֶה אֶת דִּבְרֵי זֶה. וְכֵן פָּסַק במשנב"ר סעיף קטן ד').
אִם דִּבֵּר לִפְנֵי שֶׁגָּמַר לְהַדְלִיק
כו.
אַחַר שֶׁבֵּרֵךְ עַל הַנֵּרוֹת, לֹא יְדַבֵּר עַד שֶׁיִּגְמֹר לְהַדְלִיק אֶת כָּל הַנֵּרוֹת, וְאִם דִּבֵּר לִפְנֵי הַדְלָקַת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן דְבָרִים שֶׁאֵינָם שַׁיָּכִים לַהַדְלָקָה, יֹאמַר "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד", וְיַחְזֹר וִיבָרֵךְ.
כז.
אִם דִּבֵּר אַחַר שֶׁהִדְלִיק נֵר אֶחָד אוֹ יוֹתֵר - יַפְסִיק לְדַבֵּר וְיַדְלִיק אֶת שְׁאַר הַנֵּרוֹת, וְאֵין צָרִיךְ לַחְזֹר לְבָרֵךְ.
כח.
אִם בֵּרֵךְ וְהִפְסִיק בִּדְבָרִים הַשַּׁיָּכִים לַהַדְלָקָה, כְּגוֹן שֶׁרָאָה שֶׁנִּשְׁפַּךְ הַשֶּׁמֶן, אוֹ שֶׁלֹּא הֵכִינוּ אֶת כָּל הַנֵּרוֹת הַצְּרִיכִים לְאוֹתוֹ לַיְלָה, אֲפִלּוּ דִּבֵּר לִפְנֵי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן - אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. וּלְכַתְּחִלָּה יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר, אֶלָּא יַמְתִּין עַד שֶׁיְּמַלְּאוּ שֶׁמֶן, אוֹ עַד שֶׁיָּבִיאוּ אֶת כָּל הַנֵּרוֹת וְיַדְלִיקֵם (בן איש חי י', ושולחן ערוך קס"ז ו' וְאַחֲרוֹנִים שָׁם).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
