בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • הלכות חנוכה - הרב אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

undefined
13 דק' קריאה

חנוכה




גובה החנוכייה
הגמרא אומרת (שבת דף כ"א ע"ב, כ"ב ע"א):
"אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום, נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי".

ואומרים התוס' (שם ד"ה נר חנוכה), וז"ל:
"נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. וא"ת הוה ליה למימר ימעט כמו גבי מבוי דאמר התם מבוי דרבנן תני תקנתא ואיכא למימר דנקט פסולה משום דבעי למימר כסוכה שהיא מן התורה אי נמי לא רצה להאריך יכבנה וימעטנה ויחזור וידליקנה דלמעטה ולהניחה כמו שהיא דולקת אי אפשר כדמוכח לקמן".

כלומר, אם הדליק את החנוכייה למעלה מעשרים אמה, וכעת יבא למעט בגובה, הוא מקיים מצוות המעטה ולא מצוות הדלקה, כי הדלקה עושה מצווה.

אשר קדשנו במצוותיו וציוונו
הגמרא בשבת אומרת (דף כ"ג ע"א):
אמר רבי חייא בר אשי אמר רב, המדליק נר של חנוכה צריך לברך. ורב ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך. אמר רב יהודה יום ראשון, הרואה מברך ב', ומדליק מברך ג', מכאן ואילך מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת" וכו'. ושואלת הגמרא:
"מאי מברך? מברך 'אשר קדשנו במצוותיו וצונו להדליק נר של חנוכה'. והיכן ציונו? (אומר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח, ענין חנוכה רמוז בתורה, כי אם תמנה מ"בראשית" עשרים וחמש תיבות, התיבה העשרים וחמש היא 'אור', רמז לנר חנוכה שהיא בכ"ה בכסלו) רב אויא אמר: מ'לא תסור', רב נחמיה אמר: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך".

ולכאורה יש לבאר, מדוע הגמרא כאן בהלכות חנוכה במסכת שבת שואלת מה מברך? והיכן ציוונו? היה עליה לשאול זאת במסכת ברכות ששם כתובים כל סוגי הברכות, שהחיינו, הטוב והמטיב, עץ, אדמה, ברכות התורה וכו'.

אלא התשובה היא, כדי ללמדנו שאע"פ שמצוות הדלקת נר חנוכה מדרבנן, מ"מ אומרים "וציוונו". ועיין לרמב"ם (פי"א מהל' חנוכה הל' ג') שכתב וז"ל: "וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים בין מצווה שהיא חובה מדבריהם, כגון: מקרא מגילה, והדלקת נר בשבת, והדלקת נר חנוכה, בין מצוות שאינן חובה, כגון: עירוב ונטילת ידים, מברך על הכל קודם לעשייתן אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות, והיכן צונו בתורה שכתוב בה 'אשר יאמרו לך תעשה'. נמצא ענין הדברים והצען כך הוא אשר קדשנו במצוותיו שציוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה וכן שאר כל המצוות שמדברי סופרים".

מהדין אם יהודי טמא נגע במת, ונגע באוכל, האוכל נהיה טמא. אם חמור הלך ברחוב ונגע ברגליו במת ואח"כ נגע באוכל, האוכל אינו טמא, וה"ה ישמעאלי או נוצרי שאינם מטמאים. א"כ כיצד טמאו היוונים את כל השמנים? אלא מדין תורה השמן כשר, ורבנן הם שגזרו עליהם טומאה, שהם מטמאים (עיין תוס' שבת דף כ"א ע"ב ד"ה שהיה). ואם כך קשה, אם מדין תורה השמן כשר מדוע הקב"ה עשה נס שהשמן יספיק לשמונה ימים, שיקחו מהשמן וידליקו? אלא אומר הקב"ה אני אמרתי לכם "לא תסורו", אם הרבנים אומרים, זה כמו שאני אמרתי. לכן שואלת הגמרא היכן וציונו? ועונה מהפסוק "לא תסור" - שה' ציוה לשמוע דברי חכמים.

ועוד יש לתרץ, מדוע עשה הקב"ה נס? כי הוא רצה שלא ידליקו במקום קדוש, בדבר שיש בו ספקות. בזמן שהיה חנוכה המשכן קרא משה לאלעזר ואיתמר ואמר להם "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש" (ויקרא י, יז). ואהרן אומר לו: "הן היום הקריבו את חטאתם ואם עלתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'". לחנוך דבר בקדושה צריך דבר טהור בלי ספקות.

ולכן כשאדם מביא למשל צימוקים לעשות ברכות (או אצל אחינו האשכנזים שמביאים 'משקה' ויסקי או קוניאק) יביא דבר המשובח ביותר, צימוקים טובים ונקיים מאר"י שטעמם מתוק, וכל זה משום זה קלי ואנוהו. ולא רק זה, חז"ל אומרים במסכת שבת (דף קל"ג ע"ב) על הפסוק "זה קלי ואנוהו" התנאה לפניו במצוות, ואפילו לכתוב בקולמוס נאה, היינו לכאורה היה לאדם להכין עט נאה לכתוב בו חידושי תורה. ואני ממליץ לעשירים שתורמים כסף לתורה או לצדקה שיכינו עט חשוב מיוחד לזה.

וזו היתה המחלוקת בין קין להבל, קין אמר מה אכפת לקב"ה אם אני אביא פשתן סרוח, אבל הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהם, את הדבר המשובח ביותר, ועוד אמר הבל אם הייתי יכול להקריב את עצמי הייתי מקריב, וזהו שכתוב "והבל הביא גם הוא ". וכתוב "ריח ניחוח אשה לה'", אם אדם מקריב קרבן מדבר טוב וחשוב, זה מראה שהוא מעריך את המצווה והקדושה.

ולא לחינם בחנוכה יש מהדרין, ויש מהדרין מן המהדרין, דבר שלא מצינו בשום מקום.

והסיבה לכך היא, בזמנם לא היתה תקשורת כמו בימינו, לא רדיו ולא טלויזיה, והיוונים גזרו עלינו לכתוב על קרן השור (ח"ו) 'אין לנו חלק באלוקי ישראל', והשור שהולך ברחוב היה הפרסומת שלהם. ואנו אומרים "בכור שורו הדר לו", אתם רוצים שנרשום על קרן השור "אין לנו", אנחנו "יש לנו", ואנו עושים מהדרין מן המהדרין.

בנוסח הברכה אנו אומרים "אשר קדשנו במצוותיו וציונו". הגמרא אומרת שהקב"ה מניח תפילין, ומה כתוב בהם (עיין ברכות ו' ע"א), וכן הגמרא מביאה שהקב"ה שומר שבת וכו' ושואלת הגמרא, כיצד מוריד הקב"ה גשם ביום שבת הרי אסור לטלטל? ועונה הגמרא, שהעננים מתמלאים מים לפני שבת. ועוד, הרי מותר לאדם לטלטל בתוך חדרו ממקום למקום, ואצל הקב"ה כל העולם כולו זה רשות אחת, ולכן יכול לטלטל ממקום למקום.

הרואה את הנרות
מהגמרא לעיל אנו למדים שהרואה נר חנוכה צריך לברך. ישנו דין מיוחד בחנוכה, שמי שלא הדליק, ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, ואין מדליקין עליו בתוך ביתו , כשרואה נרות חנוכה מברך. אמנם לא יברך "להדליק" כיון שאינו מדליק, אלא רק "שעשה נסים", ובלילה הראשון יברך גם "שהחיינו" (עיין שו"ע סי' תרע"ו סעי' ג', ועיין לכה"ח ס"ק י"ד, ומש"ב שם ס"ק ג' בשעה"צ).

ומובא בתשובות הרמב"ם (סי' רכ"ב), שהרואה נרות חנוכה יברך אפילו מאה פעמים, וכגון: ההולך ברחוב ורואה חנוכייה דולקת ואין לו בית משלו כי הוא תושב חו"ל, מברך 'שעשה נסים', וביום הראשון גם 'שהחיינו'. ואם אח"כ הלך ברחוב אחר, ושוב ראה חנוכייה תוך חצי שעה מזמן הדלקת הנרות, שוב יברך, וכן אם ראה ברחוב שלישי עוד פעם נרות חנוכה, שוב יברך, וכן הלאה אפילו מאה פעמים.

יש המבארים שכוונת הרמב"ם היא במקרה שראה פעם ראשונה שמדליקים נרות חנוכה, וחשב שכל בני העיר גויים ואין בשום מקום אחר נרות חנוכה, אז מברך פעם שניה. אבל לא נוהגין כן.

שמן זית מצווה מן המובחר
מצווה מן המובחר להדליק בשמן זית, כי הנס נעשה בשמן. ואם אין לו ידליק בשמן אחר, ואם אין לו שמן אחר, ידליק בנרות של שעווה או פרפין (עיין שו"ע ורמ"א בסי' תרע"ג סעי' א', וכה"ח שם ס"ק ח"י).

טוב שידליק בשמן זית הראוי לאכילה ולא "בשמן זית למאור", שאפשר שיש בזה מן הזלזול להדליק בשמן פגום, אע"פ שכיום אומרים שגם שמן למאור ראוי לאכילה, שהרי אם יבא אורח לביתו וירצה לתת לו משמן זה, לא ירצה האורח לאכול ממנו שהרי כתוב עליו 'למאור ולא לאכילה' (ועיין לבא"ח המוזכר להלן על שמן שהונח תחת המטה).

וכשמדליק בנרות, יקח נרות טובים ויפים משום "זה קלי ואנווהו", ושיהיו ארוכים כדי שידלקו לפחות חצי שעה.

כיום מוכרים קופסא ובה ארבעים וארבע נרות צבעוניים, ויש לדעת שהם אינם דולקים חצי שעה, זאת ועוד אם יש לאדם חנוכייה שהמרווח בין נר למשנהו קטן, אזי כל נר מחמם את חברו ונמס יותר מהר והנר כבה לפני שעברה חצי שעה, ולכן יקח נרות חשובים.

ולכתחילה לא ידליק קצת נרות בשמן וקצת בשעווה , כדי שלא יאמרו ששני אנשים הדליקו יחד. ולכן טוב שהנרות יהיו שווים בגודלם, ומינם, משום הידור מצווה. אבל בדיעבד אם אין לו, רשאי להדליק חלק בשמן וחלק בשעווה.

ואם יש לו שמן בצמצום, ידליק בכל לילה את הנר של אותו היום בשמן זית, ואת שאר הנרות בשעווה.

כל מאכל שהניחוהו תחת המטה אפילו צרור וחתום שורה עליו רוח רעה, ולכן שמן שהניחוהו תחת המטה נאסר לאכילה, ונמאס גם למצווה משום בזיון מצווה (בא"ח וישב אות יב). ומותר למוכרו למי שלא חושש.

וכתוב (שמות כז, כ) "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". אומרים חז"ל כתית למאור, ולא כתית למנחות. שהיו לוקחים את הזית וכותשים אותו במכתשת, ואת הטיפה הראשונה של השמן שהיתה יוצאת ממנו היו לוקחים למנורה, והטיפה השניה כבר פסולה למנורה וכשרה רק למנחות. היינו למאור של המנורה, עדיף משמן לאכילה במנחות. ואצלנו יש מדליקין נרות חנוכה בשמן הפשוט, ובשביל לאכול לוקחים שמן משובח, וזה טעות.

בהעלותך את הנרות
חז"ל אומרים (ב"ב כ"ה ע"ב): "אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין, וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום".

כתוב (במדבר ח, א) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". אומר רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

לא נתעוררה בליבו של אהרן קנאה, אלא חלשה דעתו מדוע אני לא זוכה למה ששאר השבטים זוכים. אמר לו הקב"ה שלך גדולה משלהם, שאתה מוריד שפע של חכמה וטהרה לעולם.

שלך גדולה משלהם - נרות חנוכה וברכת כהנים
הקב"ה מנחם את אהרן הכהן ואומר לו "שלך גדולה משלהם", ומבאר הרמב"ן שאין הכוונה על הדלקת הנרות שבבית המקדש אלא על הדלקת נרות חנוכה, לפי שהדלקת הנרות שבמנורה לא קיימת אלא כשבית המקדש קיים, וכשאינו קיים, בטלה הדלקת המנורה, אבל הדלקת נרות חנוכה קיימת לעולם. וגם רומז הדבר על הברכות שהכהנים מברכים לעולם גם אחרי שנחרב בית המקדש.

נר איש וביתו
הרמב"ם כותב, שאם אדם נמצא לבדו ידליק נר אחד. ואם יש לו למשל עשרה בנים מדליק עשרה נרות, יוצא שביום השמיני מדליק שמונים נרות, אבל לא נהגו כן (פ"ד מהל' חנוכה הל' ב-ג).

חנוכייה בקרון ממונע המשמש כבית
יש מכוניות אשר מחובר להם מעין קרון שבו אוכלים וישנים, וכיון שזה דרך עראי דינו כמו ספינה, ואין חיוב להניח בו מזוזה או חנוכייה.

היה יהודי אחד שגר בקרוואן, ורצו לפנותו, ואמרו לו שיביאו מנוף גדול שירים את הקרוואן, וכך הם עשו והביאו מנוף שהרים את הקרוואן כשאותו יהודי בתוכו. ובעוד הוא נמצא באויר הוא מתקשר אלי ואומר לי, עכשיו שהקרוואן שלי למעלה באויר אני פטור ממזוזה, כי אין זה בית קבע, אבל כשיורידו אותי אני חייב לפרק את המזוזה או לא? אשריהם ישראל שבכל מצב, בירור ההלכה בראש מעייניהם.

ואני רגיל תמיד לספר, היה הר קרוב למצרים שממנו היו צופים למצרים, שהיו עולים אליו בחמורים, ובכל יום היה עולה אדם אחד בלבד. ובזמן מלחמת יוה"כ הפגיזו את המקום הזה. ואז כדי לבצע שיחת חוץ מהמוצב היה צריך לעשות זאת דרך טלפוניסטית. ובזמן ההפגזה התקשר אלי אחד החיילים שנמצא שם ואמר לי שיש לו מעט מים וכיצד ינהג בנטילת ידים? אמרתי לו שיטול בבקר ויכוון על כל היום כולו. וכיון שהתרגשתי מהשאלה שלו, הנחתי את שפופרת הטלפון על השולחן ולא סגרתי בחזרה, ואמרתי, רבש"ע איפה יש דבר כזה שחייל בצבא במצב קשה דואג על מים של נט"י, תושיע את עמך ישראל ! המקשרת ששמעה את דברי כעסה בהתחלה (כי הטלפון היה רק לצורך הצבא) ואמרה לי מה אתה מברך?! אמרתי לה זה קוד עם השמים. והיא אמרה לי, אם כך, מהיום והלאה אני תמיד אדאג לקשר אותך עם החיילים.

מי כמוך באלים ה'
מי הפירוש 'מכבים' ומה זה 'חשמונאים'?
אלא המכבים נקראו כך מכיון שהם חרטו עם דגלם מי כמוך באלים ה' - ר"ת מכבי.

וכמו שאומר הרב בעל הבא"ח (ש"ר הל' חנוכה אות ב'):
לכן היה הנס בחודש כסליו, כי האות הראשונה במילה 'כסליו' היא כ', והאחרונה - ו', וביחד כ"ו כמספר שם יקוק. והאותיות שבאמצע הם ס, ל, י - שהם ר"ת לפורקנך סברית ה', שהוא תרגום של פסוק לישועתך קויתי ה'.

כלומר, החשמונאים לא יצאו בכוחם, אלא בכח הקב"ה.
ועל הפסוק "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה, מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון" (דברים לג, יא) אומר רש"י וז"ל:
"מחץ מתנים קמיו. מחץ קמיו מכת מתנים כענין שנאמר (תהלים סט) ומתניהם תמיד המעד, ועל המעוררין על הכהונה אמר כן. ד"א ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות לכך נאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה".

היינו, בסה"כ היו י"ג אנשים שהתחילו את המלחמה נגד הממלכה האדירה יון, ואלו הם המעטים נגד רבים, והקב"ה עזר וסייע בעדם.

ועל חכמי יון נאמר "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו" (ירמיה ד, כב). ואומרים חז"ל "וחושך על פני תהום" (בראשית א, ב) - זו מלכות יון שהחשיכה אורו של עולם, כל רצונם היה להשכיח את התורה מעם ישראל. וכיון שהם גזרו שאסור ללמוד תורה, לכן אנחנו צריכים לעשות ההיפך, ובחנוכה אנו נוסיף תורה.

לימוד על הנס - הלל והודאה
כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' חנוכה הל' י"ב):
"מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק" (מש"כ הרמב"ם "שמן ונרות", הפשט שמן או נרות.

מהדין יכול להדליק נר חנוכה וללכת, אבל טוב אם ישב וילמד הלכות חנוכה, או יקרא את סיפור הנס בגמרא, או בספר יוסיפון, או בספר המכבים וכו' כדי לדעת ולהודיע את ניסי הקב"ה יותר ויותר, וככל שאדם מודה לקב"ה על ניסיו, כן מעורר רצון עליון להמשיך ניסים ונפלאות בכל דור ודור.

והמלחמה עם היוונים נמשכה זמן רב. וכשבא יהודה המכבי לביהמ"ק וראה שכולו מלא בעבודה זרה (והם "פינו את היכלך וטהרו את מקדשך"), התחיל לבכות. אמרו לו יהודה המכבי הגיבור, על מה הבכי? והוא ענה להם, אני בוכה כי אין מנורה, אנו רוצים טהרה וקדושה מהקב"ה, ואין. וכשמצאו את פך השמן היה להם שמחה גדולה, וסימן כי הניצחון הוא בקדושה ולא בגבורה.

והגמרא בשבת שואלת (דף כ"א ע"ב): מאי חנוכה? ויש לשאול הרי הגמרא כבר לפני כן דנה בענייני חנוכה, ומה היא נזכרה כעת לשאול מאי חנוכה? אלא מבאר רש"י ששאלת הגמרא היא, "על איזה נס קבעוה"? על נס פך השמן. ולכאורה, הרי גם אלישע עשה נס לאותה אשה מבני הנביאים, ומילא את כל הכלים שהיו לה בשמן, ומדוע לא חוגגים את אותו הנס, ושם היו חביות של שמן ולא פך קטן? אלא שם - הנס היה אישי, אבל כאן - היה הנס לכל ישראל.

כשהיה ניצחון ואין קדושה, זה לא היה שווה כלום, אבל כשמצאו את פך השמן הניצחון קיבל משמעות אחרת - משמעות של קדושה.

וכתוב (בראשית לב, כה) "ויוותר יעקב", אומרים חז"ל (חולין צא): שכח פכים קטנים וחזר עליהם.

ועוד כתוב (שם כח, יז) "ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה" - מהיכן היה לו שמן? אלא היה לו פך שמן שלקח תמיד איתו, ואת הפך הזה מצאו החשמונאים.

מהדין היו צריכים לשים חצי לוג שמן בכל גביע שבמנורה בביהמ"ק, וזו כמות גדולה ולא קטנה. וכשמצאו את פך השמן, היה בו כמות שמספיקה רק לגביע אחד, ונעשה נס והספיק לכל הגביעים.

וקשה, מדוע עושים חנוכה שמונה ימים והלא נס השמן לא היה אלא שבעה ימים בלבד שכן היה שמן ליום אחד בלי הנס? וזו קושית הב"י שעליה נכתבו ספרים רבים כדי לתרצה (ועיין לפרי חדש שם).

מסופר על שמש ירא שמים שבאו בניו בערב חנוכה ובקשו ממנו דמי חנוכה, אך בכיסו לא היתה פרוטה, ונתעצב אל ליבו. והנה הגיע עשיר אחד שהיה בעל גאוה לבית הכנסת בערב חנוכה, והשמש אמר לו: דע לך שאני יותר חשוב ממך. אומר לו העשיר אין נאה לך לומר כן שהרי אני עשיר גדול. אמר לו השמש מי הרב שלך? אמר לו העשיר רב פלוני. אמר לו השמש: אני יותר חשוב מהרב שלך. א"ל העשיר על כבודי אני מוחל, אבל על כבוד הרב לא. אמר לו השמש בא ונתערב שאני צודק. אם אתה תנצח אתן לך עשרה שקלים מה שיש לי בכיס. אמר לו העשיר אם תנצח אתן לך אפילו חמשת אלפים שקל. הלכו שניהם לרב וספרו לו את הענין.

אמר השמש לרב, ודאי שאני יותר חשוב, כי אתה הרב קדש, והעשיר חשוב, אבל אני השמש למעלה מכולם ולכן אני יותר חשוב. פנה הרב לעשיר ואמר לו כעת תשלם לשמש את הסכום שהבטחת.

השמש בחנוכייה
נוהגים להניח נר מיוחד שנקרא "שמש" ליד נרות חנוכה. ובדרך כלל משתמשים בנר שמדליקים בו את נרות חנוכה.

ואומר הרב בעל הבא"ח שגם בשמש יש קדושה ומותר להשתמש בו רק לדבר קדש ולא לחולין. ולכן טוב להכין קופסת גפרורים נוספת או מצית כדי שאם יכבה הנר שבידו לא יצטרך לחפש ולעשות הפסקה.

וטמאו כל השמנים - רפורמה בחינוך
כתוב שנכנסו היונים להיכל וטמאו כל השמנים. לא כתוב ששברו והרסו, אלא טמאו (עיין להלן).
בשבוע שעבר נערך כנס העוסק בחינוך, ויש שרצו לומר שמורה שלמד בישיבה אינו יכול להיות מורה, ורק מי שלמד באוניברסיטה יכול לעסוק בהוראה. ואני אמרתי להם שאני לא מסכים לדבריהם אלא בתנאי שילמדו מר' שמואל בר שילת שלימד תינוקות במשך עשרים ושתיים שנה ולא יצא לחופש.

והגמרא (בב"ב ח:) מספרת שיום אחד קבלה אשתו בפניו שהיא רוצה לצאת לנופש (כך אני מתאר זאת) כי אף פעם לא יצאו לנופש בגלל עבודתו. הסכים ר' שמואל לדבריה והעמיד מלמד אחר תחתיו ויצא לנופש. והנה בדרך אשתו מדברת עמו, והיא מרגישה שהוא טרוד בענין אחר ואינו מקשיב לה, וכששאלה אותו לפשר הדבר, ענה לה: "דעתאי עילוייהו" - אני כל העת חושב כיצד לעזור לתלמיד פלוני, והאם תלמיד אחר התקדם וכן הלאה. מגמ' זו אנו רואים שסוד ההצלחה בחינוך הוא: לחשוב על התלמידים בכל עת, וללמוד כיצד ללמד וכיצד לחנך עיין שם על שיטת "העונש" שהיה נוהג.

היונים רצו להכניס רפורמה בחינוך של עם ישראל - טמאו כל השמנים, הם רצו שילמדו תורה בטומאה. יש מי שמקשה, אם יש לאדם למשל שמן לא טהור בכמות גדולה, ומעט שמן טהור, הוא יכול להכניס טיפת שמן לא טהור לשמן הטהור וזה בטל בשישים, ושוב יכניס טיפת שמן לא טהור לשמן הטהור וכן הלאה. וא"כ קשה, פה מדוע היה צריך ה' לעשות נס, היו יכולים לעשות כנ"ל? אלא הקב"ה רצה לגלות את הנס לעיני כל הגויים, שעם טומאה זה לא הולך. ותורה צריכה להיות קדושה כפי שהיא נמסרה לנו ע"י משרע"ה - 'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע' וכן הלאה.

ועוד אומרים חז"ל שבין הגזרות שגזרו היונים חוץ מר"ח שבת ומילה, הם גזרו שלא לומר 'שלום', כי שמו של הקב"ה שלום, והם לא רצו ששם שמים ישמע על פיהם. וכשנצחו החשמונאים במלחמה, החליטו (עמי ארצות) לכתוב את שמו של הקב"ה בכל דבר, כגון היום יום ראשון לבריאת עולם שברא אותו ה' יתברך שמו יתעלה. ואמרו להם חכמים, כיצד אתם עושים כן הרי מחר אדם זורק שטרו, ושם ה' נזרק ברחוב? אמרו להם אותם עמי ארצות, אתם החכמים למדתם תורה תמיד, אבל אנו עמי הארצות לא למדנו, ולכן כעת אנו רוצים להזכיר את שם ה'. וכתוב שביום צום גדליה הפסיקו לכתוב את שם ה', ועשו יום זה ליו"ט (עין מסכת ר"ה דף י"ח, ורש"י שם והגהות הרש"ש שם על רש"י).

אדם שרואה עיתון מונח ברחוב, ואפי' עיתון חלוני, שמודפס באותיות מרובעות אסור לדרוך עליו ויש בו קדושה, ואדרבה עיתון חילוני יותר קדוש מעיתון דתי, כי בעיתון דתי נזהרים שלא לכתוב את שם ה', אבל בעיתון חילונים הם כן כותבים. ולכן יש לעטוף את העיתון בשתי עטיפות, ולזורקו לאשפה.

היוונים היו עם חכם ושלטו בכל העולם כולו, ולכל מקום הם הביאו את האליל שלהם ושכנעו את כולם להשתחוות לו, והצליחו, אבל כשהגיעו לעם ישראל ואמרו להם להשתחוות לאליל, הם לא רצו. וכיון שראו היונים שהתורה מחזקת את עם ישראל, הם רצו להלחם נגד התורה, לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך.

ובגלל זה אנחנו בחנוכה נגביר את לימוד התורה, ובזכות זה הקב"ה ידבר שונאינו תחתינו, ונזכה לגאולה שלמה, ונראה את הכהנים מדליקים את המנורה בבית המקדש, יראו ענינו וישמח ליבנו בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il