בית המדרש

  • ספריה
  • מסכת החיים
קטגוריה משנית
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מוסר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

undefined
19 דק' קריאה
תביעה נוראה על מי שאינו לומד מוסר
בגודל החיוב ללמוד מוסר, מספר רבי יהודה זאב סג"ל: "ראיתי מעשה נורא שהיה אצל רבי יוסף שמואל, אבד"ק פראנקפורט והמחבר של הגהות הש"ס, שהיה גאון אדיר בדורו והרביץ תורה לתלמידים רבים. אחרי פטירתו לחיי-עד, קיבלו עליהם תלמידיו שימשיכו הלימודים בצוותא-חדא באותו בית-המדרש. וככה התאספו מדי-יום-ביומו ללימודיהם. ביום אחד באמצע הלימוד ראו פתאום את רבם הנפטר עומד אצל שולחנו, והשתוממו כשעה חדא, עד שאמר להם רבם: אל תפחדו - הנה אבאר לכם סיבת ביקורי אצלכם.
"וכה היו דבריו: 'כשבאתי לעולם העליון פסקו בדיני שאשב בגן עדן אצל השל"ה הקדוש, אך כאשר נשמע דבר זה להשל"ה הקדוש, טען ואמר: הן אמת שרבי יוסף שמואל למד ויודע כל התורה כולה והרביץ תורה ברבים, אבל אני הרי הרבצתי גם בענייני מוסר ויראה וכתבתי על זה ספר מיוחד - והוא לא. והסכימו בית-דין-של-מעלה שאחזור עוד הפעם לתלמידי, לעוררם על העניין הגדול של לימוד מוסר ויראת-שמים.
"'עתה', סיים רבי יוסף שמואל, 'הריני עומד לפניכם, והנני מבקש מכם שתקבלו על עצמכם ללמוד בספרי מוסר'. הסכימו התלמידים וקיבלו עליהם ללמוד מוסר, ומיד נעלם מהם.
"עובדה זו היא פלאי-פלאים. הלא עיכבו אותו גאון ממקומו הראוי בגן-עדן, אך ורק משום שלא תבע מתלמידיו שילמדו מוסר" ("יראה ודעת").

מוסר - מהו?
על הפסוק: "לדעת חכמה ומוסר" (משלי א, ב) מפרש רבינו יונה (שער ג, ג): "כשרון המעשה ועזיבת העבירות יקרא 'חכמה'. ואחרי שילמד וידע המצוות ומה הן העבירות צריך שילמוד גנות העבירות וההפסד והאבדון הנמצא בהן... וזאת הידיעה תקרא - 'מוסר'".
ומרגלא בפומיה דרבי מאיר חדש: "אין תפקידו של המוסר להביא את האדם לקיום מצוות. זה תפקידה של החכמה.
המוסר מתחיל רק לאחר שכבר הגענו לדרגה מסויימת בקיום מצוות. המוסר הוא ללמוד 'גנות העבירות וכו''.
"כלומר, המוסר אינו רק עבור ה'בעלי-בתים'. כי אם בעיקר עבור ה'לומדים', לומרי התורה ומקיימי המצוות. אם כך, המוסר הינו חלק בלתי נפרד מן התורה".

רק לימוד המוסר יכול לשמור על האדם
כותב ה"חפץ חיים": "איתא בחז"ל (שבת לא, ב): 'כל מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים - דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, ולא מסרו לו מפתחות החיצוניות, בהי עייל'.
"וכוונתם, כי האדם שאין בו יראת-שמים, אפילו אם יש לו תורה - אין תורתו מתקיימת בידו.
"וכן הפליגו הספרים הקדושים בשם האר"י ז"ל, וכן במשלי של הגר"א ז"ל בכמה מקומות, בחיוב לימוד ספרי מוסר בכל יום, ובפרט בזמנינו, בעוונותינו הרבים, שנתרבו מאוד מפירי הדת ומפיצי דעות כוזבות בתוך העם, מאוד-מאוד צריכים להתחזק בלימוד המוסר, כי רק על-ידי לימוד זה יוכל כל אדם להחזיק מעמדו שלא יתמוטט.
"ולמה הדבר דומה? - למי שמהלך בדרך, ונעשה רוח סערה גדולה, אם לא יתחזק להתעטף היטב בבגדיו, אזי עלולה הסערה לפשוט ממנו את כל בגדיו עד שיישאר ערום. כן הדבר בענייננו: כעת, ששורש רוח סערה של כפירה ומינות בעולם - אם לא יתחזק האדם בלימוד המוסר, שהוא הלבוש המגן על תורתו, אזי עלול הוא להיות נרדף אחרי הרוח.

מוסר ערובה לתורה
"ועל כן" - מוסיף החפץ חיים - "ראוי ונחוץ לקבוע בכל הישיבות עת קבוע ללימוד המוסר בכל יום. וכן דיברתי עם גדולים שהתנגדו מלפנים ללימוד המוסר בישיבות, ועתה הודו הכל כי כהיום נחוץ מאוד לימוד המוסר, ובלא לימוד המוסר אין אנו בטוחים שתתקיים תורת ד' ויראתו בידינו. והן בני הישיבות, והן סתם בעלי-בתים בני-תורה, צריכים לקבוע איזה-זמן בכל יום ללימוד ספרי יראה כמו ספר 'שערי-תשובה', וכדומה" ("בית ישראל").

ישיבה ללא מוסר - כאבק פורח
"באחד מביקוריו של רבי אלחנן וסרמן בראדין, חקר ודרש מפיו ה'חפץ חיים'
למצב הרוחני בישיבת ברנוביץ'.
"במיוחד התעניין באיזו מידה מקדיש רבי אלחנן תשומת-ליבו לחינוכם המוסרי של תלמידיו. 'ישיבה שאין לומדים בה מוסר, ערכה מועט', אמר לו, 'היא כאבק פורח'. ותוך-כדי-דיבור הראה בידו כמי שקומץ וממעך בין אצבעותיו קמיצת טבק-הרחה, להראות לו בצורה מוחשית על האפסיות שבדבר" ("אור-אלחנן").

גם גדולי עולם למדו מוסר
"כשהיו שומעים את רבי נפתלי טרופ לומד מוסר בהתלהבות והתעוררות בכל יום לפני תפילת מעריב, היה נמס כל לב וחרדת קודש היתה אופפת את כולם.
המחשבה היתה מזדככת והרעיון מתעלה.
"הוא היה עובד ד' שלא פסק מלחתור לשלימות רוחנית. לעולם לא שקט על שמריו וקישט את עצמו בכל מידה נכונה. בכל עת היה ליבו שבור לרסיסים מרוב הכנעה לכל אחד וביטול יישות עצמו. כאשר עמד בתפילה לשפוך שיחה לפני ריבון העולמים התמוגג בתחנונים והתרפק ממש בטבעיות של תינוק המתחטא על אביו שיעשה רצונו"
("נותן אמרי שפר").
"אמרו: כל מי שלא ראה את רבי יחיאל מרדכי גורדון, בעומק השיבה, כשלומד מוסר ב'בית-המוסר' לא ראה מימיו כיצד לומדים מוסר כדבעי. בניגון פשוט, בקול בוכים, היה משנן מתוך הספר פיסקא אחרי פיסקא, מילה במילה, עד שהתגבר קולו ובקע רקיעים, כשעיניו זולגות פלגי-דמעה וכל הווייתו מפרפרת מרוב התרגשות..." (מתו"מ).


פרק כה - עיתונים וספרים חיצונים

חרמו של ה"חתם סופר"
הגאון רבי דוד ביסטריף זצ"ל, ראש הישיבה במילכדארף, סיפר פעם לתלמידיו, שבימי בחרותו היתה לו נטיה לקרוא בספרים חיצונים. אך היות שלמד אצל החתם סופר, שהטיל חרם על קריאת ספרים חיצונים, נמנע רבי דוד מלקרוא בהם. הוא השקיע את כל מעייניו בלימוד התורה, והיה מהתלמידים המצטיינים בישיבה.
באחד הלילות, נשאר רבי דוד ער בחדרו, אף אחד מחבריו לא נכח במקום. נכנס בו היצר הרע וחשב בלבו, שהנה יש לפניו הזדמנות בלתי חוזרת להציץ בספרים האסורים. הוא שלף מפינה מוצנעת את אחד מהספרים, והחל קורא בו. אך לפתע נגלתה לעיניו דמות אדם ורומח בידו. המראה המאיים הבעיתו, ומרוב פחדו השליך את הספר מידו. כעבור רגעים ספורים כשנרגע מבהלתו, המשיך היצר הרע לבעור בקרבו ולהסיתו - היתכן שבחור מבין וחכם כמוהו, ישית לבו לחזיונות שוא ולדמיונות תעתועים?! לאחר היסוסים ולבטים נטל את הספר וקרא בו, ואז חזר ונשנה החזיון לנגד עיניו. האדם המאיים עם הרומח בידו עמד בסמוך אליו ממש. רתת וחלחלה אחזו בו. באימה גדולה סגר את הספר והטמינו במקומו. ובעודו רועד מפחד, קרא קריאת שמע ועלה על יצועו.
למחרת לא יכל רבי דוד להתרכז בתלמודו, ואף לא התפלפל בשיעור כדרכו.
כשסיים החתם סופר את השיעור היומי, פנה למאות התלמידים שנכחו בהיכל הישיבה, ואמר: "רבותי, מזה זמן רב לא דברנו אודות החרם נגד לימוד חכמות חיצוניות, ועתה נדבר מעט בענין...", ומיד פתח פיו בחכמה, והסביר לשומעים את תוקף וחומרת האיסור. החתם סופר סיים באומרו: "דעו לכם, שהמלה "חרם" בהיפוך אותיות הינה "רמח". מאן דעבר אהאי, נידון בהאי!", ותיכף אמר קדיש.
מאות בני הישיבה עמדו משתאים מבלי לדעת על מה ולמה מצא החתם סופר לנחוץ לדבר בענין. ברם, היחידי, שידע והבין שבגינו התחוללה כל הסערה, היה רבי דוד, שהשכיל להפיק את הלקח המתאים ממסר ברור שכזה ("זכרון למשה").

קבלה בתקיעת כף שלא לקרוא עיתונים
סיפר תלמידו של הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל: בחור אחד בישיבה היה נגוע בקריאת עיתונים ושאר ספרים חיצונים. הדבר נודע לרבי אליהו לאפיאן, אשר קרא לבחור והוכיחו על הנהגתו הפסולה, ודרש ממנו שיבטיח לו בתקיעת כף, שתקופה מסויימת לא יקרא בעיתונים וכיוצא בהם.
הבחור נתקשה לקבל על עצמו קבלה בצורה כל כך חמורה, וביקש שתנתן לו ארכה לעיין בדבר. ר' אלי' נענה לו, והמתין לתשובתו. ברם, הבחור לא הגיע בזמן הקצוב.
רבי אלי' קראו אליו, ובקול חוצב להבות אש נשא באזניו דרשה נוראה בחומר הענין, עד שזעזע את לב הבחור, וקיבל עליו את הדבר בתקיעת כף.
כשפגה תוקפה של הקבלה, דרש רבי אליהו מהבחור שיחדשה עד ליום הכפורים.
הלה הסכים ועמד בהתחייבותו. בערב יום הכפורים זימן רבי אליהו את הבחור, וביקשו להתחייב שלא לקרוא עיתונים לתקופה נוספת. ענה לו הבחור, שרצונו לשקול את הענין. אבל בגלל טירדות היום, שכח להיכנס למשגיח ולומר לו את החלטתו.
בליל יום הכפורים, לאחר תפילת ערבית, בשעה שהציבור אמרו את "שיר היחוד", עבר רבי אליהו בישיבה, וקרא לבחור שיצא אתו החוצה. כשאימת הדין נסוכה על פניו, החל ר' אלי' לדבר עם הבחור דברים קשים בענין. בו במקום קיבל עליו הבחור לחדש את הקבלה עד לחג השבועות.
בינתיים, נסע רבי אליהו לאמריקה. וכשהגיע חג השבועות, הרגיש הבחור ששהה בישיבה, רגשי קודש נפלאים, ורצון כביר לחדש את הקבלה גם ללא עזרתו ושכנועו של רבי אליהו. כשחזר המשגיח לישיבה, קרא לבחור ואמר לו בזו הלשון: "כשהייתי באמריקה והגיע הזמן הקצוב, לא ידעתי מה לעשות. הרי אני שם ואתה כאן, ומה יהיה עם הקבלה שלך? אבל... - המשיך ר' אלי' - מקוה אני שאתה ממשיך באותה הנהגה טובה...".
והוסיף המספר ואמר, שהנה אצלנו אין זה ספק כלל, כי מה שחשב רבי אלי' בהיותו באמריקה אודות הבחור, הועילה לו לקבל על עצמו את המשך הקבלה כאן בארץ ישראל ("לב אליהו", הקדמה).

קרא עיתונים - וקיבל שטף דם נורא
היה מעשה עם בחור אחד, שגם הוא היה נגוע בקריאת עיתונים. אותו בחור סבל מאד משטפי דם מהאף, והלך מרופא לרופא, נטל תרופות רבות, אך ללא הועיל.
הוא ביקר אצל פרופסור גדול שקבע שיש צורך בניתוח, והוחלט שהניתוח יבוצע בבית החולים "הדסה" שבירושלים.
ביום הניתוח נכנס הבחור להיפרד מרבי אליהו לאפיאן. הרים רבי אלי' את קולו ואמר בתוקף: "אם אינך מקבל על עצמך כחק ולא יעבור, שיותר לא תקרא בעיתונים, אז חבל על הנסיעה ועל הניתוח!".
הבחור נבהל, וקיבל על עצמו בהבטחה גמורה שלא יקרא יותר בעיתונים. אז אמר לו ר' אלי': "עכשיו, בא ואלמדך כשמתפללים איך צריך להתפלל. "רפאנו ה' ונרפא", והדגיש את ה', כלומר: רפאנו ה' - השם הוא המרפא והוא רופאינו. "הושיענו" - כשאתה מושיע אז "ונושעה" - יש ישועה וכו', ופטרו וברכו לשלום. הניתוח הצליח והבחור הבריא לחלוטין.
כעבור מספר שנים, אירע מאורע מעניין. הבחור לא יכל להתגבר מלהציץ בעיתון.
הוא לקח עיתון וקרא, אך תיכף כשהתחיל לקרוא, קיבל שטף דם נורא שלא יכלו לעצרו! רצו בבהלה לרבי אליהו לאפיאן, אך ר' אלי' לא רצה אפילו לשמוע מהענין. רק אחרי שהבחור קיבל על עצמו, שיהיה מה שיהיה, הוא לא יקרא יותר בעיתונים, אז ברכו ר' אלי' ויותר לא ידע ולא יודע הנ"ל מבעיה כלשהי ("לשכנו תדרשו", ח"א, עמוד רטז).

התנגדות ה"חפץ חיים" לקריאה בספרי חקירה
בספר "תנועת המוסר" (חלק ד, עמודים: 48 ,38) מסופר על בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל: "אמונתו היתה כה טבעית ותמימה עד שהיתה יוצרת מסביבו אווירה של אמונה.
כל מי שבא במחיצתו, כל מי שהסתכל בפניו או הקשיב לדבריו, היה מתבשם מאמונתו והיה מרגיש כאילו העלה אותו, כאילו הפיח בו רוח חדשה והחיה את נשמתו. היו אומרים שאצל ה'חפץ חיים' אפשר לשאוב אמונה בדליים. מרוב תמימות אמונתו, לא הבין כלל האיך אפשר לא להאמין או להיות מסופק באמונה. הלא הכל כה גלוי לפנינו, ומה יש עוד לדרוש ולחקור.
"בנו רבי לייב מספר, כי בצעירותו היה הוא רגיל לעיין בספרי חקירה, אבל אביו התנגד לכך ומחה כנגדו. פעם תפשו כשהוא קורא בספר 'מורה נבוכים' להרמב"ם ולקחו ממנו. רבי לייב תמה על הדבר, ושאלו: 'מי לנו גדול מהרמב"ם, ובכל זאת עסק בחקירה. ולא עוד אלא גם על אברהם העברי הראשון מספרים חז"ל שבא לידי אמונה בחקירה?!' "והשיב לו ה'חפץ חיים', שמי שמחפש הוכחות לאמונה בספרי חקירה, סימן שהוא לקוי בהכרתו ויש לו הרהורים וספיקות. ואין להוכיח מהרמב"ם ומאברהם, כי הרמב"ם חיבר את ספרו לנבוכים שבדורו, וגם אברהם חי בדור של עובדי אלילים והיה צריך להגיע לאמונה מתוך הכרתו. אבל אנחנו, הרי הכל ברור לפנינו. ד' התגלה לפני אבותינו בהר סיני במעמד רבבות אנשים והם שמעו קול אלוקים מדבר אליהם, ולמה לנו להתחיל שוב מ'אלף-בית'? והוא הוסיף על זה משל: "משל לתינוק שאביו מחזיקו על זרועותיו, מחבקו ומנשקו, מאכילו ומשקהו, ודואג לכל צרכיו; והנה, אם ישאלו את התינוק מי מחזיק אותו על זרועותיו, הרי מיד ישיב שזהו אבא שלו, וכל השידולים להסירו מדעתו זו, לא יועילו, כי כל חושיו מעידים לו שזהו אביו, והוא מרגיש אותו בכל ישותו. אבל אוי לתינוק שאינו מכיר את אביו ומוכרחים להביא לו הוכחות על זה, כי לעולם לא ירגיש קשר אהבה טבעי אליו ויחסיו אליו יישארו קרים ואדישים".

פרק כו - הרהורי עבירה קשים מעבירה

מה יעשה אדם וינצל מהרהורי עבירה?
אמרו חז"ל (ע"ז כט, א): "הרהורי עבירה קשים מעבירה". ומה יעשה אדם וינצל מהרהורי עבירה?
אומר הרמב"ם (סוף הלכות איסורי ביאה): "לפיכך ראוי לאדם לכוף יצרו בדבר הזה ולהרגל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה וכו'. גדולה מזאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. ובחכמה הוא אומר (משלי ה): 'אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד'".
מרן החתם סופר זצ"ל, כשדיבר עם אשה לאיזה צורך, היה משתעשע עם ציציותיו, כדי שלא יבוא לראות פניה ("מנהגי החתם סופר").

השגות נפלאות בזכות שמירת העיניים
בירושלים היו מרבים לספר על כוחו של רבי זונדל סלנט, להכיר על כלי שנקנה מן הנכרים, אם נטבל או לא. כאשר נשאל על טיבה של ראיה זו, ענה בפשטות, כי כל מי שנזהר מראיה אסורה, יכול להשיג זאת בקלות ("ירושלים של מעלה").
רבי אהרן ראטה, בעל "שומר אמונים", אמר: כשאדם הולך ברחוב ומזדמנת לו הסתכלות אסורה, והוא מתגבר על יצרו ועוצם את עיניו מראות ברע, ואינו מסתכל, אותו זמן היא שעת רצון בשמים, וכל מה שהאדם ההוא יתפלל אז ויבקש מאת ה' יתברך, סגולה שתפילתו תתקבל ברצון (קונטרס "הבה נלך בדרכי אבותינו").
שנה לפני הסתלקותו של האדמו"ר רבי מאיר אבוחצירה ביקר אצלו אחד מגדולי ראשי הישיבות בירושלים, וביקשו עצה טובה לתלמידיו איך להתעלות ביראת שמים אמיתית.
השיבו רבי מאיר: העצה הבדוקה והטובה מכל היא שמירת העיניים ושמירת הלשון. הוא הבטיחו בהחלטיות: מי שמצליח בעבודה זו יגיע למדריגות נפלאות ביראת שמים ובעבודת ה' טהורה (שם).

התקנה העשירית מתקנותיו של ה"חפץ חיים"
בעשרת ימי תשובה בשנת תרצ"א, נשא ה"חפץ חיים" דברי כיבושין לפני מנין אברכי כולל קדשים, המפורסם בגדולי התורה שלמדו בו. לאחר דברי הכיבושין הוא כתב עשר תקנות מעשיות. תשע תקנות עוסקות בנושא עליו מסר החפץ חיים את נפשו כל ימי חייו, נושא שמירת הדיבור. התקנה העשירית והאחרונה היא, שלא לתור אחרי העינים בעניני ההסתכלות, לקיים את מה שאמר הכתוב: "ולא תתורו אחרי עיניכם".
חברי כולל קדשים שחתמו על תקנות אלו, קבלו על עצמם לעסוק במשך כל השנה בשמירת התקנות, ולהתאסף כל שבת בבית החפץ חיים כדי להתחזק בשמירתן. מלבד זאת קבלו על עצמם להתבונן בענינים אלו, בארבעת זמני התשובה הידועים: א. בכל לילה לפני השינה. ב. בכל ערב שבת. ג. בכל ערב ראש חודש. ד. בערב יום הכיפורים ("מכתבי החפץ חיים").

"אפילו עוצם עיניו - רשע הוא"
"פעם אחת הלכתי עם רבי אליהו לאפיאן, ועברנו בשכונת מחנה יהודה. בכדי לקצר את הדרך הולכתי אותו דרך השוק. רבי אליהו פנה אלי בהקפדה גדולה (הקפדה הנראית רק על הפנים, כי שמעתי שאחד שאל אותו במה הארכת ימים? וענה לו שמיום עמדו על דעתו לא כעס). ואמר: "מה עשיתם? הלא מפורש ברשב"ם, דאי איכא דרכא אחרינא (שאם יש דרך אחרת), אפילו עוצם עיניו, רשע!... ואיך הולכתם אותי דרך השוק?!" (הקדמת הספר "לב אליהו").

"לי זה לא יזיק" - דברי הבל
מעשה שניגש אל הגר"א לאפיאן זצ"ל אחד מתלמידי הישיבה וביקש רשות לנסוע לחתונה של קרובו. וישאלהו מרן זצ"ל: "האם אתה בטוח שלא תהיה שם פריצות?"
הבחור התחיל לגמגם (כי ידע שכן תהיה שם פריצות) ותירץ את עצמו ואמר: "אבל אבי ואמי ואני נשב בשולחן מיוחד וכו' וכו'". וסיים באמרו: "לי זה לא יזיק".
מרן זצ"ל נזדעזע בשמעו דברים אלו ויען ויאמר לבחור: "שמע נא! אני כבר עברתי את גיל שמונים שנה, ועיוור בעין אחת, ואף על פי כן כשאני עובר ברחוב אני מתמלא פחד שמא אכשל ח"ו בהסתכלות בעריות. ואתה בחור צעיר עם שתי עיני-בשר אומר לי כי לא יזיק לך?!" ואמר לו עוד כמה מילים קשות שאי אפשר להעלותן על הכתב, והסב פניו ממנו והלך ("לב אליהו", כרך ב, עמוד צו).

"בקלם הייתי מקבל מנה גדושה"...
כשהיה רבי אליהו לאפיאן הולך ברחוב, לא היה מטה את ראשו לצד, רק הביט ישר נכחו. פעם אחת הוזקק לטיפול בעיניו, הזמן נקבע לשעה שלש אחה"צ. בשעה שתים יצאנו מהבית וחכינו בתחנה לאוטובוס שיעבור, חכינו זמן רב, הסבלנות פקעה אצל כל העומדים שם וכל רגע הטינו את ראשינו לצד שממנו האוטובוס צריך לבוא כדי לראות אם הוא כבר מופיע.
ר' אליהו עמד כדרכו בלא לנוע כלל, פתאום כנראה פקעה גם סבלנותו והטה אף הוא את ראשו לצד ההוא, אבל מיד הזדעזע, מיהר ויישר ראשו בפחד גדול, התאנח ואמר: בקלם הייתי מקבל מנה גדושה של תוכחה על הטיית ראש כזו שלא לצורך... (הקדמת "לב אליהו").

מעוות - קשה לתקון
באחד מימי הקיץ של שנת תשל"ה, כאשר חזר האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירה
מחו"ל, נסענו, קבוצת מעריציו, לשדה התעופה בלוד לקבל את פניו, כשבראש הקבוצה היה בנו האדמו"ר רבי מאיר.
בגלל תקלה חל איחור בנחיתת המטוס ונאצלנו להמתין באולם ההמתנה מספר שעות. השהיה במקום הומה זה - בו לדאבוננו פרוצה למדי חומת הצניעות - קשה היתה מאד לרבי מאיר. הוא ישב כל העת כשידיו מליטות את פניו וראשו מורכן, ואנו עמדנו סביבו כחומה המסתירה את שדה הראיה. למרות זאת נאנח מפעם לפעם: "אילולא מצות כיבוד אב לא הייתי בא".
כעבור זמן מה כשחלק מהקבוצה לא יכול היה להמתין עד בוא המטוס, והחומה שיצרנו סביבו התרופפה - נעמד רבי מאיר על יד עמוד שיסתיר מעיניו ראיה שאינה הוגנת, והמשיך כל הזמן להתאנח, כשהוא מוסיף לומר לנו: אמרה תורה: "איה הקדשה היא בעינים", בשנים קדמוניות היתה הקדשה בשולי דרכים, אבל בזמנינו איה הקדשה - היא בעינים, מול עיניך.
שלש שנים לאחר מכן כשבאו אליו אנשים שהיו איתו אז בלוד, הזכיר להם האדמו"ר רבי מאיר את שעות ההמתנה בלוד, באמרו כי אותה שהייה ממושכת הזיקה לו, וכי עד היום הוא עובד לתקן את המעוות (שם).

"תבטיחני נאמנה שתשמור על עיניך"
סיפר בנו של רבי זאב צ'צ'יק, מיקירי ירושלים: באחד מימי חול המועד פסח הרגיש אבא חולשה בלב או עליית לחץ דם, והיה זקוק מאד לתרופה. הדבר קרה בלילה, כשבתי המרקחת היו כבר נעולים. הדבר נודע לאחד ממכריו ומיד התקשר עם אבא בטלפון, ואמר לו שהוא מוכן להשיג עבורו את התרופות הדרושות בבית מרקחת תורן ברחוב יפו.
והנה הופתע הנ"ל לשמוע בטלפון שאבא מהסס שלא ילך. חשש הנ"ל אולי אבא אינו רוצה להטריחו, והתחיל להסביר שאין לו בכך שום טרחה, ועדיין הוא רואה שאבא מהסס. שאל אותו הנ"ל: אולי בגלל שיש לו חשש חמץ על התרופות, וזוהי סיבת ההיסוס. הרי אפשר לברר. אמר לו אבא: לא, התרופות הן עכשיו שאלה של פיקוח נפש ממש, ואין כאן מה לחשוש מחששות של חמץ וכדו'. ועדיין הוא רואה שאבא מהסס שלא ילך. והתחיל להגדיל את הפצרותיו.
אמר לו אבא: אומר לך את האמת. הרי בית המרקחת הוא בלב רחוב יפו, וצריך להגיע לשם באוטובוס, ובודאי אי אפשר לשמור כראוי על קדושת העינים, ואיני יכול לפעול בנפשי שבגללי יארע זאת... והיות שאני רואה שרצונך עז ללכת, והדבר גובל בפיקוח נפש ממש, אם תבטיחני נאמנה שתשמור את עיניך, באופן שלא תיכשל ח"ו בשום ראיה אסורה רח"ל - אתה יכול ללכת, אבל זכור את התנאי! הנ"ל הבטיחו, והביא לו את התרופה הביתה, ומיד כשנכנס לא נגע אבא בתרופות, אלא שאל אותו בפסקנות: האם קיימת את התנאי? כשהשיב לו הלה: הן! - נחה דעתו, ורק אז השתמש בתרופות! ("תורת זאב").

שמירת העינים בבית החולים
בשעת תשל"ה שכב רבי זאב צ'צ'יק בבית החולים "הדסה" זמן ממושך. כשיצא מבית החולים ישב בליל שבת קודש וסיפר לי את הסיפור הבא: היה יהודי בירושלים שבלילה שלמחרתו היה אמור לצאת מבית החולים הוא חלם, ובחלומו ראה דבר מצוה ]כמדומני ארבעת המינים[, והיה מאד שמח על כך. הנ"ל סיפר זאת לבני משפחתו והוסיף שבודאי זכה לכך כי כל זמן היותו בבית החולים נזהר מאד מאד מלהסתכל על האחיות, וזוהי סיבת חלומו על דבר מצוה.
הרהר אבא רגע ואמר בערך בזו הלשון: "כמדומני שגם אני חלמתי על דבר מצוה, כמדומה על תפילין"... וכידוע ששמירת העינים שלו בבית החולים היתה בצורה מופלאה ("תורת זאב").

פרק כז - בין הזמנים

"בן ישיבה" - גם ב"בין הזמנים"
הג"ר יעקב ניימן נוהג היה להשמיע בסיום כל "זמן" בישיבה דברים אלו: נאמר בתורה (שמות לה, כ): "ויצאו כל עדת ישראל מלפני משה". נשאלת השאלה: מפני מה נאמר "מלפני משה", הלא ידוע כבר שעד עתה היו אצל משה, כמאמר הכתוב: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"?
אלא, תירץ ה"סבא מקלם", עובדה זו שבני ישראל עמדו ושמעו תורה מפי משה, זו אכן מעלה, ברם מעלתם היותר גדולה היתה כאשר גם בשעה שיצאו מלפני משה, היה ניכר עליהם שיצאו מלפני רבם. לכך נאמר "מלפני משה", שבכל פניה שפנו מביתו התנהגו כמי שעדיין עומדים לפניו.
מכאן, אומר הגר"י ניימן, לימוד גדול לתלמידים היוצאים מן הישיבה לתקופת 'בין הזמנים', שיראו להתנהג באופן שיהא ניכר עליהם כי בני ישיבה המה, וכי "מלפני משה" הם יוצאים, ולא יחללו את השם "בן תורה" בצאתם מבית המדרש.

בכל מקום ובכל מצב
נאמר בקהלת (ד, יז): "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים".
נשאלת השאלה: וכי רק כאשר הולכים "אל בית האלקים" צריך לשמור על הרגליים, ואילו כאשר הולכים למקומות אחרים אין צריכים שמירה, והלא דברים קל וחומר: אם לבית האלקים יש צורך בשמירה, למקומות אחרים לא כל שכן שצריך שמירה יתירה?
דוד המלך מבקש: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש: שבתי בבית ה' כל ימי חיי...".
ויש לתמוה: הרי מוטלות עליו חובות המלכות? כיצד תיראה מלוכה אשר מלכה יושב כל היום בבית ה'?
אלא כוונתו היתה שהוא רוצה להרגיש בכל זמן, בכל מקום ובכל מצב, שהוא נמצא בבית ה'.
זאת כוונת שלמה המלך: "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלקים" - לכל מקום שתלך חשוב בלבך כאילו אתה הולך "אל בית האלקים".

גם בשעת "לכו בנים"
המהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל אמר על הפסוק: "לכו בנים, שמעו לי, יראת ה' אלמדכם" (תהלים לד), שהמבחן האמיתי ליראת ה' שנלמדת אצל הרב, היא בשעת "לכו בנים". אם גם בשעה שהתלמיד הולך מאצל רבו הוא עדיין שומע בקולו ומקיים מה שלימדו, אזי הוא תלמיד נאמן. מבחן כזה כפול הוא: א) עצם קיום הדברים שנלמדו, הלכה למעשה; ב) קיומם גם בעת שאינו תחת עינו הפקוחה של הרב.

הליכה בתלם בכל עת ובכל שעה
בדומה לזה מפרשים את הפסוק: "כחיצים ביד גיבור, כן בני הנעורים" (תהלים קכז).
כשהחץ יוצא מידי הגיבור היורה אותו, הוא יוצא לכאורה משליטתו של הגיבור. אף על פי כן אנו רואים שהחץ ממשיך לעוף אל המטרה אשר אליה נשלח על ידי הגיבור.
גם בני ישיבה נדרשים ללכת בדרך שהתוו להם מחנכיהם, וגם כאשר הם אינם מושגחים על ידם, עליהם להוציא אל הפועל את אשר למדו.

ברחוב כבבית הכנסת
הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל הסביר פעם בעת אסיפת מלמדים ב"תפארת ירושלים", מדוע מקובל שתחילת לימוד הגמרא תהיה מתוך פרק שני של מסכת בבא-מציעא, ולא בהלכות "שמע" או "שמונה עשרה", שהן מעשיות יותר.
אחת הסיבות היא לחקוק בלב התלמידים את ההכרה שהתורה מכתיבה כיצד חייב יהודי להתנהג ברחוב, באותה מידה שהיא מלמדת אותו כיצד עליו להתנהג בבית-הכנסת ("רבי משה פיינשטיין").

גדולי תורה - בזכות בין הזמנים
"בערב-פסח תשמ"ה" - מספר רבי משה מרדכי שולזינגר - "מסרתי למרן "הסטייפלער" שתי הערות ל'קהילות יעקב'. הוא עיין בהערות, אמר סברות לכאן ולכאן, ופתאום פתח ואמר: יש בחורים שחושבים ש'בין-הזמנים' זה הפקר ופטורים מלימוד התורה. וזו טעות. אין זמן שמופקע מחיוב לימוד התורה כשיכולים ללמוד.
"ויודע אני" - הוסיף - "מכמה וכמה שנהיו גדולי תורה דווקא בזכות זהירותם להקפיד על הלימוד גם ב'בין-הזמנים'.
"ויש בזה שני טעמים: א) מפני שיש הרבה יותר סייעתא-דשמיא כשלומד בכזה זמן שאחרים מזלזלים ואינם לומדים. ב) מפני שב'בין הזמנים' יכול ללמוד יותר במקום שליבו חפץ. שב'זמן' של הישיבה הוא משועבד למסכת של הישיבה דווקא, ואילו ב'בין-הזמנים' יכול ללמוד בכל מקום שליבו חפץ, בכל התורה כולה, גם ב'זרעים' ו'מועד', וגם ב'קדשים' ו'טהרות', ולחדש חידושים ולהעלות על הכתב ולגדול בתורה... ואכן הכרתי כמה שנהיו גדולי תורה מובהקים - על-ידי שלמדו בהתמדה גם בימי 'בין הזמנים'..." ("פניני רבינו הקהילות יעקב")

"וכי חברת החשמל יוצאת יום אחד לחופש?"...
מרגלא בפומיה דהגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל: מצינו בגמרא (מגילה ג, ב): "מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה", אך מאיפה סמכו רישי מתיבתא לסגור לחלוטין את הישיבה לשלושה שבועות?! כן היה אומר: מצינו בגמרא (ברכות ל"ה, ב), שביקש רבא מתלמידיו "לא תתחזו קמאי ביומי ניסן וביומי תשרי", בכדי שיטרחו בימים אלה לפרנסתם בשביל כל השנה ("כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא"), אבל לא מצינו ששיחרר אותם מבית תלמודו למטרת חופשה ונופש.
והיה ממחיש ומבאר לתלמידיו בהטעמה מיוחדת: אם דרשו חז"ל "ליהודים היתה אורה - זו תורה", הרי אנו הישיבות הקדושות משולים ל"תחנת כח" של חברת החשמל, אשר תפקידה הוא לספק זרם ומאור תמיד - וכי ראית מימיך שחברת החשמל יוצאת יום אחד לחופש?!

"כל ימי חיי"
וכבר היה מעשה, שהגר"י צדקה ישב יום אחד בבית הכנסת סמוך לתלמיד חכם פלוני, ושמע אותו מתפלל ברגש ובכוונה: "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש, שבתי בבית ד' כל ימי חיי". מיד פנה אליו באמירה: "הנה עכשיו התחייבת לא לצאת יותר לחופשת בין הזמנים, הרי אמרת בפירוש 'שבתי בבית ד' כל ימי חיי'...".

"לא הרבה"...
הג"ר שמואל קובלסקי זצ"ל, היה מקורב בצעירותו אל ה"חזון איש" זצ"ל.
בסוף "זמן" החורף, נכנס להיפרד מהחזון איש לפני נסיעתו לבית הוריו. העניק לו החזון איש כמה בקבוקי יין, ואמר לו, שיקיים בהם מצות שמחת יום טוב. החזון איש הוסיף ואמר: "קיימת סגולה נוספת לשמחת החג: "פקודי ה' ישרים משמחי לב". אל תשכח לקיים גם זאת בתקופת החופש
שאלו שמואל קובלסקי: "מה השיעור?"
"לא הרבה" - ענה לו החזון איש - "ארבע שעות לפני הצהרים, וארבע שעות אחר הצהרים".
לימים כשסיפר זאת, הוסיף הרב קובלסקי ואמר, שאכן עשה כדבריו, אלא ששינה את הסדר. הוא למד שעתיים בהשכמה, לפני תפילת שחרית. שעתיים לאחר התפילה.
שעתיים אחר הצהרים לפני תפלת מנחה וערבית, ושעתיים בערב.

"האם לזאת יקרא נופש?"...
לעת זקנותו נסע רבי משה יחיאל אפשטיין, האדמו"ר מאוזרוב זצ"ל, להינפש
בימות הקיץ בבית הבראה בירושלים. באותו מלון נפשו גם מספר רבנים וגדולי תורה אחרים, שעקבו בעין פקוחה אחרי התנהגותו של הרבי, והתפעלו מהתמדתו העצומה.
אחד מהם, שכיהן כמשגיח בישיבה, סח לעמיתו: "לא יאומן כי יסופר! הנה לפנינו אדמו"ר בגיל השיבה, שבא הנה כאילו לשם הבראה, ופומיה לא פסיק מגירסא כל היום וכל הלילה!" ולא נתקררה דעתו עד שניגש לרבי משה יחיאל ושאל: "במטותא רבי, האם לזאת יקרא נופש?!" והשיבו: "פשיטא, לדידי, כאשר אין מטרידים אותי ולא מפריעים לי בשעת לימודי, זהו הנופש שלי

התחיל "בין הזמנים" - התחילו המכאובים
בימי "בין הזמנים" של תקופת מחלתו הקשה של הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, ראש ישיבת "מיר" - סיפרו בני המשפחה - היתה ניכרת ירידה של ממש במצבו הבריאותי. חסרים היו השיעורים, חסרים התלמידים, צצו ועלו הכאבים.
רבי נחום עצמו הסביר זאת פעם. היתה זו אחת הפעמים המעטות בהם שוחח על עצמו, וגם הפעם היה זה כבדרך אגב, תוך כדי שיחה על מצבו של הזולת.
תלמיד צעיר נכנס אליו. מכאובים קשים פקדוהו ואין הוא מסוגל לעמוד בהם.
הצטער עמו הרב - וניחמו בדוגמה חיה: "הנה, הבט בי. כמה קשה לי. כל תנועת יד עולה לי במכאובים רבים. אבל - העיקר שחיים, העיקר שלומדים!".
"רגיל היה הגה"צ רבי הלל כגן זצ"ל להזכיר את דברי רבי טרפון לתלמידו רבי עקיבא: 'כל הפורש ממך - כפורש מן החיים!' (קידושין סו, ב). והיה מספר, שבשנותיו האחרונות של רבו הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, הורה לו רופאו האישי, פרופסור יאנושקוביץ מוילנה, שיפסיק מלומר את שיעוריו שדרשו התאמצות וריכוז בל ישוערו. המאמץ עלול להזיק לליבו החלש.
"חייך רבי שמעון וענה: פרופסור, הלא כל הוראותיך ועצותיך מכוונות לתכלית אחת ולמטרה אחת: לשמירת החיים. אבל אני, ללא אמירת השיעור - למה לי חיים, אלו הם חיי! 'רב שגלה - מגלים ישיבתו עמו, שנאמר 'וחי!'..." (קונטרס "זכר הלל" שבתוך הספר "בית הלל").

ברכת פרידה לקראת "בין הזמנים"
תלמיד אחד מתלמידיו של הגאון בעל "קצות-החושן" זצ"ל, סיפר: כשלמדתי אצל מורי ורבי הקדוש, והגיע סוף ה"זמן", נכנסתי אל הקודש פנימה להתברך בברכת פרידה. כשנכנסתי ואמרתי לו את סיבת בואי, לא אמר לי מאומה, רק תפס את ידי בידו הקדושה והטהורה, והחל לומר בקול מתוק מילה במילה: "שמח בחור בילדותיך, ויטיבך לבך בימי בחרותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך...".
כאן הפסיק לרגע קט, ומיד החל לזעוק בקול זעקה, כשהוא מנענע את ידי בחזקה, ומטעים כל הברה: - "ו..ד..ע!!!", וסיים כשפניו הטהורים בערו כלפידי-אש-קודש: - "כי-על-כל-אלה - יביאך - האלוקים - במשפט - - -".
וסיים התלמיד ואמר: שנים על שנים עברו מיום זה, והפחד מלעבור חלילה אפילו נדנוד קל של עבירה, חס-וחלילה, הוא אצלי נורא ואיום, כשבאוזני מהדהד קול-הקורא של הרבי, "ודע!" (הקדמה ל"קצות החושן" הוצאת "אורייתא").


פרק כח - אחרית דבר

"בעלי הרגליים" לעומת "משותקי הרגליים"
ישנו משל ידוע על בני חבורה אשר הסבו יחד סביב שולחן אחד למסיבת מרעים.
עם תום המסיבה, קמו הקרואים והלכו לביתם. רק איש אחד לא קם, ונשאר לשבת על מקומו. חיש מהר התברר שרגלי האיש הזה משותקות, והוא ציפה שחבריו ישאוהו לביתו. בעת ישיבתם בצוותא לא נראה כל הבדל בינו לבין שאר המסובים, רק לאחר שקמו ללכת התברר שהוא שונה מכולם.
הנמשל: חיי הישיבה דומים למסיבה שבה נראים כולם שווים, אולם לאמיתו של דבר אין הדבר כך. ישנם בחורים שאינם מנצלים את הזמן כראוי, ואינם חושבים על עתידם ואינם מתלמדים לעמוד בכוחות עצמם. בחורים אלה לא קיבלו על עצמם מעולם עול תורה, אלא עשו תמיד מה שנוח להם. הם לומדים כל זמן שהדבר תואם את טבעם. לעתים הם נדחפים ללימוד מתוך רצון לתפוס עמדה, או בגלל שסוגיא מסוימת מושכת את לבם ומעניינת אותם. אולם כאשר לא יהיה להם נוח ללמוד או כאשר יגבר חשקם להתעסק בדברים אחרים (בטלה, שיחה, טיול, וכדו'), הם לא יהססו לסגור את הגמרות.
ביום ש"יקומו מאצל השולחן" - כאשר בחורים אלה יצטרכו לעמוד ברשות עצמם בבוא היום, או-אז יוודע מי הם אותם שתירגלו כל ימיהם לפעול גם נגד רצונם. הנסיונות החדשים במסגרת הבית, המשפחה, בין הזמנים או ה"כולל", יעמידו בפני כל אחד ואחד נסיונות ואתגרים חדשים.
"בעלי הרגליים" אשר תירגלו והתמודדו, ילכו מחיל אל חיל ויעמדו בנסיונות.
לעומתם, "משותקי הרגליים", אותם שאמנם ישבו ליד השולחן והסטנדר בישיבה, אך פעלו לפי חשקם ומצב רוחם, ימצאו עצמם לא-מוכנים ל"קרב" עם היצר הרע, ואין לדעת מה תהיה אחריתם.

ברכה לנסיעה הנמשכת במשך כל החיים
הג"ר אליהו דסלר זצ"ל ליווה פעם את אחד מתלמידיו, כאשר הלה עזב את הישיבה ונסע לארץ אחרת. בהתקרבם אל עבר תחנת הרכבת פנה התלמיד אל הרב ואמר לו: "ברכני רבי". עמד הרב וברכו: "אני מאחל לך מקרב לבי שתמצא מקום נוח בנסיעתך!"
תמה התלמיד ושאל: "רבינו, עד כאן? הנה בקשתי ברכה שתלווה אותי בדרכי בכל החיים, ואילו הרב מברכני רק ברכה לנסיעה טובה ונעימה".
השיב לו הרב דסלר זצ"ל: "אכן ברכתיך לכל חייך. כוונתי היתה לנסיעה הנמשכת במשך כל החיים - הנסיעה לקראת עוה"ב. ואיחלתי לך שלאורך כל הנסיעה הארוכה הזאת יהיו לך תנאים נוחים".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il