- פרשת שבוע ותנ"ך
- וישלח
- משפחה חברה ומדינה
- כלל ישראל
וישלח יעקב מלאכים
"וישלח יעקב מלאכים אל עשיו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" 1 . חז"ל, דנים מי היו אותם מלאכים ששלח יעקב 2 :
"מלאכים - אלו שלוחי בשר ודם. רבנן אמרי- מלאכים ממש אמר ר' חמא בר חנינא- הגר שפחת שרה היתה ונזדמנו לה מלאכים, זה שהוא אהובו של בית, על אחת כמה וכמה!"
אמנם, יש לשים לב להבדל היסודי בין התגלויות מלאכים להגר, לאליעזר עבד אברהם, וליוסף, לבין ההתגלות ליעקב. כאן, אין רק התגלות, אלא יעקב שולח מלאכים, הם נשמעים לפקודתו, וסרים למשמעתו, הוי אומר, בניגוד לכל בן אנוש, שמדרגתו נמוכה ממדרגת המלאך, מדרגתו של יעקב אבינו היא גבוהה ממדרגת המלאכים! לכן הוא מסוגל לא רק לפגוש מלאכים, אלא גם להפעילם לרצונו.
מרן הרב קוק זצ"ל, דן בדרשותיו 3 בשליחות המלאכים ושואל: הלא קיים כלל הלכתי בדיני השליחות הקובע - "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית" 4 . שלוחו של אדם חייב להיות במדרגתו מבחינת קיום המצוות, ואם אינו כזה, אינו שליח. לכן, אין שליחות לגוי. ושורש הדבר נעוץ בכך שהשליח מחליף את המשלח, "שלוחו של אדם כמותו" 5 , ולכן, צריך הוא להיות זהה לו ממש. אם-כן, כיצד ייתכן שמלאכים יהיו שלוחיו של בן אנוש? הלא המלאכים אינם בני ברית?! מתרץ מרן הרב זצ"ל, שמדרגת המלאך היא קיום דבר ה' באופן טבעי, ללא צורך בציווי, מצד טבע בריאתם. בדומה להם, גם האבות קיימו את כל התורה לא מפני שנצטוו בכך, אלא מתוך שקיום המצוות בא להם מתוך טבע נשמתם הבריא, הדוחף אותם לקיים את דבר ה'. לכן, ישנו דמיון בין האבות למלאכים, שגם הם עושי דבר ה', לא מתוך בחירה חופשית, אלא מתוך שטבעם הוא לעשות את דבר ה'. דמיון זה, הוא המאפשר לאבות לשלוח מלאכים 6 לצורכיהם.
מדברים אלו, למדים אנו להכיר את מדרגת אבות האומה, המצויים בגבול שבין העולם המעשי לעולם הרוחני, מתוך חיבור שלם וטבעי עם דבר ה', חיבור המביא אותם למצב שהם רגילים במפגש עם דבר ה', עם מלאכי עליון, ובכוחם גם להשתמש לצורכיהם במלאכים.
מדרגתו של יעקב אבינו
במדרש לפרשתנו 7 , מוצאים אנו ביטויי הערכה למדרגתו הגבוהה שליעקב, ביטויים אותם אין אנו מוצאים בשאר האבות:
"'ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו', 'אין כא-ל ישורון רוכב שמים בעזרך' ר' ברכיה בשם רבי יהודה בן רבי סימון אמר- אין כא-ל, ומי כא-ל? ישורון, הנאים והמשובחים בכם, אתה מוצא כל מה שעתיד הקב"ה לעשות לעתיד לבוא, הקדים ועשה ע"י הצדיקים בעולם הזה. הקב"ה מחיה את המתים, ואליהו מחיה את המתים, הקב"ה עוצר גשמים, ואליהו עוצר גשמים... רבי ברכיה בשם רבי סימון אמר- אין כא-ל, ומי כא-ל ? ישורון- ישראל סבא . מה הקב"ה כתוב בו 'ונשגב ה' לבדו ', אף יעקב 'ויותר יעקב לבדו '".
בעולם הזה, מוצאים אנו שהקב"ה נותן כוח ביד הצדיקים, להידמות לבוראם, לעצור גשמים, להחיות מתים, וכדו'. אולם, ישנה מציאות הגבוהה ממציאות העולם הזה, מציאות שאליה יגיע העולם לעתיד לבוא, כאשר יגיע לתיקונו השלם, ימלא העולם בכבוד ה', ויתגלה, כי כל המציאות הינה כאין ואפס לעומת השלמות האלוקית, וכביכול יישאר ה' לבדו, וכאן, באים דברי חז"ל, שאילולי נאמרו, אי-אפשר היה לאומרם, ומגלים לנו שגם ליעקב אבינו ישנה שלמות בבחינת זו, יעקב אבינו מתרומם למדרגה כזו, שכל המציאות בטלה כביכול לעומתו, אין דומה בכל הבריאה לשלמותו, הוא זה שעתיד לגלות לעולם דרכו, ודרך זרעו שבאמת "אין עוד מלבדו", לכן, הוא העיקר, הכל בטל לעומתו, כל העולם מתקיים בזכותו, ולכן, גם בו מתקיימת הבחינה של "אין עוד מלבדו".
בשם הרב סולובייצ'יק מובא 8 , שכשם שמצווה על אדם להידבק בדרכי הבורא ובמידותיו - מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, וכדו', כמו כן, מאחר והבורא הוא יחיד ומיוחד, צריך האדם להידבק גם במידה זו, ולגלות את המיוחדות שבו. בכל אדם ישנן תכונות מיוחדות, שילוב מיוחד בין נפש, רוח ונשמה, שאינו קיים באף ברייה אחרת, ועל האדם מוטלת חובה לגלות ייחוד זה, ולא לבטל דעתו בפני דעת אחרים. ומביא בשם הגר"א 9 , שאמר שאחר חתימת התלמוד, רשאי כל תלמיד חכם, לדון בדברי התלמוד כפי רוחב דעתו, ואל לו לבטל דעתו מפני דעת חכמים שקדמוהו, מתקופות שאחר חתימת התלמוד. לפיכך, אם מוצא תלמיד חכם שלימודו מורה לו לפסוק נגד ה'שולחן ערוך', ובכל זאת הוא פוסק כפי שפסק ה'שולחן ערוך', הרי הוא עובר בלאו של "לא תישא פנים במשפט".
ביעקב אבינו ישנה בחינת ה"לבדו", ייחודיות אישית, שאין דומה לה בכל העולם. מאידך, מוצאים אנו אצל האבות גם בחינה של כלליות, של ביטול האישיות הפרטית מפני שאיפות בניין האומה הישראלית, ובניינו של עולם. בשלושת האבות מוצאים אנו את הביטוי "כל", כמציין לברכה האלוקית החלה עליהם. באברהם אבינו: "וה' בירך את אברהם בכל " 10 , ביצחק אבינו: "...ויבא לי ואוכל מכל " 11 , וביעקב אבינו: "וכי יש לי כל " 12 : בכל, מכל, כל. את שיא הביטוי לכלליות, מוצאים אנו אצל יעקב אבינו. "ב כל" הוא ביטוי המבטא כלליות יתירה, יותר מכל, ולימדונו חכמינו ז"ל 13 ש"כל יתר כנטול דמי", עודף אינו בהכרח תוספת שלמות, כפי שלהלכה נחשב כהן בעל שש אצבעות כבעל מום, כאילו חסרה לו אצבע אחת. לכן, אין הכלליות של אברהם אבינו מציינת את שיא הכלליות. "מ כל" הוא ביטוי המבטא חלק מכל, שוב אין כאן שיא שלמות הכלליות. וביעקב אבינו - "כל", שלם, לא חסר ולא יתר, לכן, בשמו כלולה כל האומה הישראלית.
בחינת הכלליות, ובחינת הייחוד האישי, כפי שלמדנו מתורת מרן הרב זצ"ל 14 , לא רק שאינן סותרות זו את זו, אלא הן משלימות זו את זו. מחד, צריך האדם לבטא את הייחודיות שבו, ולא לבטלה בפני אף דעה. אולם, מאידך, צריך האדם מישראל לראות עצמו כחלק מכללות האומה, עליו לדרוש תמיד את טובתה של אומתו, ואת טובת העולם, ולא להיות אנוכי. ההתעלות הרוחנית האישית של האדם מישראל, תלויה במידת חיבורו בכללות האומה, כאשר שאיפת טובת האומה ממלאת את האדם, והוא מחובר לכלל, יש בכוחו להגיע למדרגות רוחניות גבוהות מאלו שיכול היה להגיע אליהן כאדם פרטי, המנותק מכללות האומה.
בספר המצוות 15 , כתב הרמב"ם:
"אילו אפשר דרך משל שבני ארץ-ישראל ייעדרו מארץ-ישראל, חלילה לא-ל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה ..."
מדבריו למדנו שאין קיום לאומה אלא כאשר היא קשורה בארץ ישראל. בארץ ישראל מתגלה כוח הכלל, ולכן, אחר שנות גלות ארוכות, כאשר החל עם ישראל לשוב לארצו, הרים מרן הרב זצ"ל ופרסם את הסוד הגנוז בכל שנות הגלות, סוד ערך הכלל.
סיפר מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, שהגאון ר' יצחק זאב סולובייצ'יק - הרב מבריסק, נוהג היה לבקר את ראשי הציונות, ואף מראשי המזרחי לא חסך ביקורתו. אולם, כשנשאל על דעתו על דודו הרב מאיר בר-אילן, שהיה מראשי 'המזרחי', השיב - על קרוב אינני מדבר. על כך ענהו - אצל הרב קוק כל ישראל בגדר קרובים, לכן, אין הוא מוכן לדון את החלוצים, ואת ראשי הציונות לכף חובה.
לפני שנים רבות, השמיע רב, מגדולי מרביצי המוסר בדורנו שיחה מוסרית, ובה ביקש לומר שמעמד מתן תורה היה בפני שישים ריבוא, על-מנת שכל יחיד יקבל את התורה, במעמד של שישים ריבוא עדים 16 . רעיון זה, אם הוא בא כמצטרף להבנת מעמד מתן תורה כקבלה כללית של האומה את התורה, אזי הוא ייתכן, אולם לא ייתכן להבין את קבלת התורה, כמעמד של קבלה פרטית של כל אחד משישים הריבוא שנוכחו במעמד. התורה ניתנה לכללות האומה, על-מנת שכלל האומה יקיים את מצוות התורה, ויעבוד כעם את ריבונו של עולם.
מרן הרב זצ"ל, איחד את היחיד והיחד, והיחד, מרומם את ערך היחיד, ולכן, "כיון שגלו ישראל, אין לך ביטול תורה גדול מזה" 17 , הגלות מהוה חילול שם שמיים מתוך שהגויים אומרים: "עם ה' אלה, ומארצו יצאו" 18 . הגויים מבינים כי עיקר האומה הישראלית הוא דווקא בארץ ישראל, ולכן, כיום מתרכזת שנאת הגויים לישראל דווקא בארץ-ישראל. הקהילות החרדיות שבגלות, שוב אינן מעניינות את שונאי ישראל. גם התפשטות האיסלאם בעולם, שוב אינה מעניינת את מאמיני הנצרות. מוקד ההתעניינות העולמית הוא במדינת ישראל, הגויים מבינים שמדינה זו, למרות שכעת היא עדיין חילונית, ואין היא נושאת ברמה את דגל האמונה בה' אלוקי עולם, כוח זה גנוז בה, ועתידה היא להניף דגל זה ברמה, ולתקן עולם במלכות ש-די. על כן, יושבים שונאי ישראל, המבקשים להחניק את מהלך תיקונו של עולם, ולמנוע את הופעת מלכות ה' בעולם, ודנים ביניהם בטיעוני "מוסר" ו"צדק" מעושים, כיצד להחליש את מדינת ישראל. תופעות אלו, גם הן יש ביכולתן ללמדנו על עצמת ערך כללות האומה, המתגלה דווקא בארץ ישראל.
יש הסבורים, כי על הרבנים לייחד עיסוקם לשאלות של איסור והיתר, כשרות העוף, וכדו', שאלות אשר באופיין הן פרטיות, המעסיקות את האדם הפרטי. לדידם, שאלות של עם וארץ, והנהגת מדינה, הן שאלות 'פוליטיות', אשר אינן שייכות לתחום הרבני 19 . אולם, יודעים אנו כי התורה היא הדרכת חיים, המרוממת את כל חיי האדם, ולפיכך, אי אפשר שתעסוק רק בצדדים הפרטיים, המצומצמים של החיים. לכן, מבאר מרן הרב זצ"ל 20 שמלך מצווה שיהיו לו שני ספרי תורה, אחד המשמש אותו ללימוד ההלכות הפרטיות, השייכות בכל אישיות פרטית מישראל, ואחד המשמש אותו לצורך הדרכת תורה בהנהגת המדינה.
זהו עומק ענינו של יעקב אבינו, המאחד באישיותו את הכלל והפרט, האישיות הפרטית מתגדלת מתוך הקישור בכלל, וכל העסק בפיתוח האישיות נובע מן ההכרה שבכל אישיות פרטית קיים חלק ייחודי, הדרוש לאומה לשם שלמות הופעתה. מתוך האכפתיות, והרצון לתרום לאומה, ולרומם את מצבה, בא האדם לפתח את אישיותו המיוחדת.
מידה זו, של איחוד כלל ופרט באופן שלם, מביאה את חז"ל להכרת שלמות אישיותו של יעקב אבינו, שלמות המוצאת לה ביטוי במדרש 21 :
"ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל...אמר ריש לקיש- ויקרא לו א-ל, אלוקי ישראל. אמר- אתה א-לוה בתחתונים ואני א-לוה בתחתונים ".
יעקב אבינו משיג את שיאה של השלמות האנושית, לא היה בן אנוש לפניו ואחריו שזכה לכינוי "א-ל" מפיו של הקב"ה. אמנם, משה רבנו כונה "איש האלוקים", אולם אין לדמות כינוי זה לכינוי "א-ל". ביטוי זה מביע את שלמותו המוחלטת של יעקב אבינו, אשר דמותו, כפי שלמדונו חכמינו ז"ל, חקוקה בכסא הכבוד 22 . זוהי שלמות הכוללת בתוכה את כל הופעת האומה הישראלית בעולם, אומה העתידה לגלות את מלכות ה' בעולם, ולפיכך היא המייצגת את מלכות ה' בעולם. כיון שהקב"ה וכנסת ישראל חד הם, קורא הקב"ה ליעקב אבינו, המבטא את שורש האומה הישראלית - "א-ל". מתוך שלמות זו, יוצאים י"ב שבטי ישראל, זהו השורש לבנינו של עם-ישראל.
המפגש עם עשיו
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו, ארצה שעיר שדה אדום" 23 . מלשון הפסוק, ניתן להבין שעשיו ישב בארצו, ויעקב אבינו שלח שליחים, להודיעו על בואו הצפוי. יעקב אבינו חושש מן המפגש עם עשיו אחיו, ועל כן, שולח מלאכים על-מנת לרצותו ולפייסו. אולם כאן, חז"ל, על אף הכרתם המלאה בגדולתו של יעקב אבינו, מביעים בקורת על מעשה זה 24 :
"ר' יהודה בן רבי סימון פתח: 'מעין נרפש מקור מושחת, צדיק מט לפני רשע' אמר ר' יהודה בן רבי סימון, כשם שאי אפשר למעיין להרפס, ולמקור להשחת, כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע, וכמעיין נרפש ומקור מושחת, כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע. אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך, והיית משלח אצלו ואומר לו 'כה אמר עבדך יעקב'?...ר' הונא פתח: 'מחזיק באזני כלב מתעבר על ריב לא לו', שמואל בר רב נחמן אמר, משל לארכי ליסטים, שהיה ישן בפרשת דרכים, עבר חד, ושרי מעיר ליה [=החל להעירו], אמר ליה קום לך, דבישא שכיח הכא [=שרעה מצויה כאן] קם ושרי מקפח ביה [=החל הליסטים להכותו] אמר ליה ניער בישא! [=יאבד הרשע], אמר ליה דמיך הוה ועוררתניה [=אשמתך היא שהערת אותי]. כך אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו 'כה אמר עבדך יעקב'?!".
למעשה, מופיעה במדרש תביעה כפולה כלפי יעקב אבינו:
1. אין צדיק מט לפני רשע: מציאות שבה צדיק משפיל עצמו לפני הרשע, הינה בגדר חילול ה', בגדר מעין נרפש, לכלוכו של המקור הטהור.
2. מתעבר על ריב לא לו: אין דעת חז"ל נוחה מ"משלחות השלום", ששולח יעקב אבינו לעשיו אחיו. משלחות כאלה רק מעוררות את הרשע לפגוע בצדיק. אמנם, יש מקום להשתדלות אנושית הבאה על-מנת לקדם את פני הרעה, אולם השתדלות כזו נדרשת רק כאשר קיים מצב מלחמה בפועל, אולם דעת חז"ל היא שמשום חשש מפני מלחמה, אין לצדיק להשפיל עצמו לפני הרשע, עליו לשמור על זקיפות קומה בפני הגוים, במצב כזה הוא נדרש לביטחון בה'.
בזוהר הקדוש 25 , שואלים חז"ל, כיצד ייתכן שהשתחווה יעקב לעשיו, שהיה עובד עבודה-זרה, וייצג את הרע בעולם. ומשיב הזהר על פי דיוק מן הפסוק 'והוא עובר לפניהם', שלמעשה , הייתה השכינה עוברת לפני יעקב, ובכל השתחויה שלו, השתחווה יעקב למעשה, לקב"ה. לפי באור זה, נבין את הקפדת חז"ל על הנהגתו של יעקב, כהקפדה על מראית העין , המראה שכביכול משפיל הצדיק את עצמו לפני הרשע.
להשפלת יעקב הצדיק בפני עשיו הרשע, ישנן תוצאות הרסניות על עתידו של עם ישראל, כפי שמעידים חכמינו ז"ל 26 :
"באותה השעה שאמר יעקב לעשיו 'אדוני', אמר לו הקב"ה - אתה השפלת עצמך וקראת לעשיו אדוני ח' פעמים, חייך אני מעמיד מבניו ח' מלכים קודם לבניך...".
אמנם, מוצאים אנו בדברי חז"ל גם דעה אחרת, הרואה במעשי יעקב אבינו טקטיקה חכמה לשבירת ליבו של עשיו. על כל פנים, מובעת ביקורת על ריבוי ההשתחוויות של יעקב בפני עשיו.
ניתן להבין גם את הנהגתו של יעקב אבינו, וגם את הביקורת של חז"ל. יעקב אבינו עומד בפתחה של דרך ארוכה, שואף הוא להנחיל לעולם את האמונה בא-ל אחד, ש"אין עוד מלבדו", אין הוא מעוניין כעת לסכן דרך זו, ואין הוא מעוניין לעסוק בדברים צדדיים, שיסיטו אותו מדרכו הגדולה. הוא מלא בטחון בצדקת דרכו, ובניצחונה העתידי על דרכים אחרות. לפיכך, אין ההשתחוויות לעשיו טורדות את מנוחתו, הוא בטוח כי השתחוויות אלה עתידות להישכח עם ניצחון דרכו, הוא חי חיי עולם, שאיפותיו ארוכות טווח הן, והוא מבקש לסלק מעל דרכו מפריעים השייכים לחיי שעה, שבהם מצוי הוא כעת.
חז"ל הבינו אמנם את הלך רוחו של יעקב אבינו, ובכל אופן הביעו ביקורת. הביקורת, לא כלפי יעקב מופנית, אלא כלפי אלו העלולים לבקש לחקות את דרכו של יעקב, אנשים אשר חייהם אינם חיי עולם. חז"ל מבקשים להדריכנו שההתכופפות בפני הגויים אינה סדר טבעי ורצוי, על האדם מישראל להיות שלם באמונתו בה' ובביטחונו בה'. אל לו להיות מלא פחדים מחמת דמיונות של צרות עתידיות העלולות להתרגש עליו, פחדים העלולים להביאו להתרפסות בפני גויים, ולבקש מיני הסכמים שיבטיחו שצרות אלה לא יפגעו בו.
חכמינו אינם חוששים מהמעטת דמותו של יעקב אבינו עקב ביקורת זו, מאחר ויודעים הם, כי עצמתה של אישיותו של יעקב אבינו, כפי שביטאוה הם, כנזכר, לא יכולה להיות נפגעת מביקורת זו. ממעשה אבות זה, נוכל ללמוד סימן לבנים, כי השפלת ישראל בפני הגוים, מעכבת את גאולתם.
להתמודדותו של יעקב עם עשיו, קודמת התמודדות רוחנית של יעקב, עם המלאך, שרו של עשיו. מעשיו הגשמי חושש יעקב, אולם אין הוא חושש מהתמודדות עם עשיו הרוחני. יעקב מתמודד בהצלחה עם שרו של עשיו, הכוח הרוחני של עשיו, וממילא, מכוח ניצחון זה, בא גם הניצחון הגשמי על עשיו הגשמי. מכאן, למדים אנו כי יסודן ושורשן של מלחמות ישראל הוא רוחני, המאבק ביסודו הוא מאבק רוחני, ולכן, עקב ניצחון רוח ישראל, בא גם הניצחון הגשמי על אויבי ישראל.
יעקב אבינו אינו מסתפק בהכרעת שרו של עשיו, יעקב מתעקש להביא את שרו של עשיו לכך שיברכו. ובמדרש 27 , מוצאים אנו תיאור ארוך ומפורט על הדרך שבה השיג יעקב את ברכת שרו של עשיו. רק כאשר יעקב מצליח להביא את נצחונו על שרו של עשיו למצב שבו שרו של עשיו לא רק שאינו מתנגד ליעקב, אלא גם מסייע לו, "מתגייר", בטוח הוא בניצחונו על עשיו.
בית-אל
יעקב אבינו מגיע לבית-אל, ושם, זוכה הוא לשינוי שמו, ולברכות ריבוי זרעו, וירושת הארץ. חז"ל במדרש 28 , מבארים את מהותו של מקום זה, אשר בו החל מסעו של יעקב מבית אביו, בו נגלה אליו ה' וברכו ברכת הארץ והזרע בראשונה, ובו מסתיים מסעו, וזו לשונם:
"'ואולם לוז', היא לוז שצובעין בה את התכלת, היא לוז שעלה סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, היא לוז שלא שלט בה מלאך המוות מעולם. הזקנים שבה מה עושים להם? כיון שהם זקנים הרבה, מוציאים אותם חוץ לחומה, והם מתים. אמר ר' אבא בר כהנא: למה נקרא שמה לוז? כל מי שנכנס בה הטריף מצוות ומעשים טובים כלוז 29 . ורבנן אמרי: מה לוז אין לו פה, כך לא היה אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר. אמר רבי סימון: לוז היה עומד על פתחה של עיר. ר' אלעזר בשם ר' פנחס בר חמא אמר: לוז היה עומד על פתחה של מערה, והיה לוז חלול, והיו נכנסים דרך הלוז למערה, ודרך המערה לעיר...".
ההגדרה של לוז כמקום שאין מלאך המוות שולט בו, מזכירה את הסיפור הנזכר במסכת סנהדרין 30 על רבא, שמתחילה היה אומר שאין אמת בעולם, עד שפגש חכם ששמו רב טבות או רב טביומי, כלומר, חכם ששמו מעיד עליו שהוא טוב, שתכונתו הייתה שלא היה משנה בדבורו, אפילו היו נותנים לו כל הון שבעולם. אותו חכם סיפר לו שפעם אחת הזדמן למקום ששמו-"קושטא" (אמת בארמית). ושם, לא היה אדם מת טרם זמנו. נשא אשה מבנות המקום, ונולדו לו שני בנים. יום אחד באה שכנה וחיפשה את אשתו. באותה שעה חפפה אשתו את שער ראשה. אולם, מחמת הצניעות, השיב שכעת אין אשתו בבית. כתוצאה מאירוע זה, מתו שני בניו. חקרוהו אנשי המקום כיצד קרה שמתו בניו קודם זמנם, וסיפר להם את המעשה הנזכר, אמרו לו- בבקשה ממך עזוב את המקום, ולא תגרה בנו את מלאך המוות.
האמת היא מידה קיומית, נצחית. כל התפרטות בעולם, המסתירה את השלמות האלוקית היא שקר, ולכן היא זמנית. האמת היא השלמות הכוללת כל, ולכן, זוהי מידתו המיוחדת של הקב"ה: "וה' אלוקים אמת". זוהי גם מידתו שליעקב אבינו, שעליו נאמר: "תתן אמת ליעקב", והיא מדתה של העיר לוז ומתוכה נובע הקישור בנצח ואי שלטונו של מלאך המוות על יושביה.
אמנם, לוז שם העיר לראשונה, אך גם אחר שיעקב קורא לעיר בית-אל, לא סר ממנה שמה הקדום. גם יעקב אבינו ממשיך וקורא לעיר בשמה הקדום כבפרשת "ויחי" 31 : "א-ל ש-די נראה אלי בלוז". מכאן, שמשמעות מיוחדת יש לשם לוז.
לוז, היא עצם בגוף האדם, שממנה עתיד הוא להתחדש ולצמוח לעתיד לבוא, בעת תחיית המתים 32 . גם כאן, נרמז הקשר של העיר לנצחיות. בעיר זו מעידים חז"ל, צבעו את התכלת. את עומק עניין צבע התכלת יכולים אנו ללמוד מדברי הזהר הקדוש בעניין התכלת 33 : "תכלת כלילא מכל גוונין" 34 . התכלת הוא צבע יסודי, הכולל בתוכו את כל הגוונים. בציצית ישנם שני צבעים: תכלת ולבן. גם הלבן כלול מכל הגונים, אולם שונה הלבן מן התכלת. הלבן הוא צבע חסר צבע, השורש הקודם להתפרטות לצבעים. צבע התכלת הינו צבע הכולל את כל התפרטות הגוונים בצבע אחד, הכולל כל. הפרט, בהיותו מופרד מן השלמות, מריבונו של עולם, ולכן הוא בר כליון, סופי. הכלל הוא השלם, הבלתי מצומצם, והקשור בכל, ובמקור הכל- בקב"ה, וממילא הוא אמיתי, מקורי, וקיים לעולם, זוהי מידת העיר לוז.
יעקב אבינו עצמו, בהיותו קשור במידת האמת, קשור הוא בנצחיות. ר' יוחנן דרש 35 : "יעקב אבינו לא מת" ושאלו על קביעה זו:
"וכי בכדי ספדו ספדנייא, וחנטו חנטייא, וקברו קברייא?! אמר ליה מקרא אני דורש, שנאמר 'ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים' מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים".
עם-ישראל מזוהה עם יעקב אבינו: "עדת יעקב בנך בכורך" 36 , ומאחד בקרבו את שתי הבחינות הקיימות ביעקב אבינו: יעקב, מלשון עקב, המייצג את ההתמודדות עם המציאות הסבוכה והמורכבת שבעולם-הזה, וישראל, ישר א-ל, המציין את הקישור הישר הבריא והטבעי בקב"ה.
את פתח העיר אין למצוא, עניין זה מלמדנו על ערכו של המקום, אשר גדולתו הינה אמיתית, פנימית ומכוסה מעין כל, רחוקה מן החיצוניות וצורך ההתבלטות וההרשמה. עיר שאינה שייכת למציאות עולמנו - "עלמא דשיקרא".
אולם בכל זאת בחר הקב"ה בשקר והשליטו בעולמנו. על-כן, מחויבים אנו לבאר מהו תפקידו של השקר. חז"ל מבארים היטב את תפקיד השקר בעולם, באמצעות משל 37 :
"'שנים שנים באו אל נח', בא השקר ורצה להיכנס לתיבה, אמר לו נח: אינך יכול להיכנס אלא-אם-כן תישא בת זוג. החלך ומצא את פחתא (הפחיתות), לאחר דין ודברים ותנאים לנישואין שכל מה שירויח השקר, מכניס לרשות פחתא. נישאו, ונכנסו לתיבה. לאחר שיצאו היה השקר הולך ומכניס, ופחתא לוקח. בא השקר ושאל- היכן כל ההון? ענה הפחתא: וכי לא היה התנאי שכל מה שתרויח אקח? וזה יורד לטמיון. לכך נאמר 'הרה עמל ויולד שקר'".
השקר קיים בעולם הזה, אולם מחובר הוא עם הפחיתות, המכלה כל רווח של השקר, ועקב כך, מתגלה כי אין לשקר קיום אמיתי, תמיד עתיד הוא להתבטל, וביטולו של השקר מסייע בגילוי השלם של האמת. נמצא, שגם השקר הוא אמצעי בעולמנו, לגילוי השלם, הברור, והבהיר, של האמת.
מסירת שטחי ארץ-ישראל לאויבים 38
לפני כחמישים שנה, הונחה בפני עם-ישראל הצעה לחלוקת ארץ-ישראל. הרעיון היה שהיהודים יקבלו את עבר הירדן המערבי, והערבים יקבלו את עבר הירדן המזרחי. כאשר באה בפני גדולי הדור דאז שאלה זו, התבטא מרן ר' יעקב משה חרל"פ בביטוי החריף הידוע, שעדיף ליד שתחתום על הסכם לויתור על חלק כלשהו משטחי ארץ ישראל, שיכרתו אותה. הרב חרל"פ השווה בין ויתור על חלק מארץ-ישראל לויתור על אות בספר התורה. כשם שספר תורה החסר אות הוא פסול, כך מאבדת ארץ-ישראל מקדושתה עקב מסירת חלקים ממנה לזרים. הסכמה של עם-ישראל למהלך של מסירת שטחי ארץ-ישראל לנכרים כתב הרב חרל"פ, מהוה כפירה של האומה בקדושת הארץ. בזמנים אלו, לא הייתה לעם-ישראל מדינה, ומתי מעט היו יושבי הארץ. למרות זאת, לא היו גדולי ישראל מוכנים לשמוע על הצעה הבאה לחלק את ארץ הקדש. גם אסיפת רבני אגודת ישראל שהתאספה באותה תקופה, קיבלה החלטה ברוח דומה, המתנגדת לחלוקה.
תשע עשרה שנים מאוחר יותר, ערב מלחמת ששת הימים, תאר מורנו ורבנו הרב הרב צבי יהודה זצ"ל את הרגשתו עם הישמע דבר החלטת האומות המאוחדות על החלוקה. עם ישראל רקד ברחובות, אולם הוא לא יכול היה לשמוח, ישב בודד, ושומם, ובלבו הכואב זעקה נוראה, כזעקת הנביא - "את ארצי חילקו" 39 .
כיום, נתון עם-ישראל בלחצים כבדים, הבאים מכח ראשי שעיר, אדום וישמעאל, להחסיר עוד פעימה מלבו, ולמסור שטחי ארץ הקדש לנכרים. בעבר, יכולים היינו להתנחם בעובדה שהממשלה שחתמה על ההסכמים הנוראיים למסירת שטחי ארץ-ישראל לנכרים, לא ביטאה את דעת העם, זו היתה ממשלתו של המיעוט, הנשען על קולות נכרים, בכנסת. אולם כיום, קיים חשש שממשלה של הרב היהודי תכריע למסור שטחי ארץ-ישראל לנכרים, והרי זו התכחשות האומה חס ושלום לקדושת הארץ. זאת ועוד, אם בעבר, נמסרו שטחי ארץ אשר בהם ממילא, יושבים נכרים, כעת, קיים חשש למסירת שטחי ארץ שבהם לא מצוים נכרים. מעשה כזה, יש בו מעין הודאה חס וחלילה של עם-ישראל, בכך שארץ-ישראל אינה כולה שייכת לעם-ישראל.
אולם, עלינו להבין שמציאות זו הינה נסיון אלוקי, הקב"ה מעמיד אותנו בנסיון במידת דבקותנו בארץ הקדש. אין הקב"ה מנסה את כל האומה, הוא מנסה את היחידים המגלים דבקות בארץ הקדש, לא רק במחשבה ודיבור, אלא גם במעשה. מציאות כזו, מביאה עימה רעיונות שונים הבאים לתקן, להציל, ולקדם סכנות, שאינן קיימות ברגע זה. מבקש הקב"ה לבחון, אם יימצא ציבור מאמין אשר יהיה דבק למרות הכל בארץ הקדש, ויגלה נאמנות מוחלטת אליה. מרן הרב זצ"ל באיגרותיו, כותב שזכות גדולה היא לו להיות מהיחידים המבינים את ערך הגאולה, ואת המצב המיוחד של דורו, ופועלים להרמת מצב הדור מתוך הכרה זו. כך גם עלינו להרגיש, אל לנו לפצל את השקפת עולמנו, לבקש את אחדות האומה על חשבון שלמות הארץ, או להיפך, אי אפשר לשלמות האומה להתקיים ללא שלמות הארץ, ואי אפשר לשלמות הארץ, ללא שלמות האומה. ומתוך שנעמוד בעזרת ה' בניסיון, יחיש הקב"ה גאולה שלמה לעמו.
^ 1 בראשית ל"ב, ד'.
^ 2 בראשית רבה ע"ה, ד'.
^ 3 שמועות ראי"ה, וישלח תר"ץ.
^ 4 קידושין מ"א ע"א.
^ 5 ראה חגיגה, י ע"ב, נדרים, עב ע"ב, קידושין, מג ע"א, בבא מציעא, צו ע"א, ירושלמי, קידושין, ב, א, מכילתא דר' ישמעאל בא, ג, ה.
^ 6 לאור זה מבאר שם מרן הרב זצ"ל גם את דרשת חז"ל שבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע במתן תורה, אמר הקב"ה: מי גילה רז זה לבניי, שמלאכי השרת משתמשים בו, כיון שגם הם, עושים טרם שמיעה.מכח טבעיות בריאתם.
^ 7 בראשית רבה ע"ז, א'.
^ 8 ראה 'נפש הרב', עמ' נט-עא.
^ 9 הובא בספרו של ר' חיים מוולוז'ין 'חוט משולש', סוף סימן ט. ראה בעניין זה גם בשו"ת הרי"ד סימן סב, שו"ת תרומת הדשן, חלק פסקים וכתבים סימן רלח, שו"ת מהרי"ק שורש קע, שו"ת 'חוט השני', סימן ק, שו"ת 'שאלת יעבץ', סימן ב' (למברג תרמ"ד, סימן כא), שו"ת 'נודע ביהודה' תנינא יו"ד סימן צו, ושו"ת ר' עקיבא איגר (ירושלים תשי"ב), סימן נה.
^ 10 בראשית, כד, א. וראה שם בפירוש הרמב"ן.
^ 11 שם, כז, לג.
^ 12 שם, לג, יא.
^ 13 חולין, נח ע"ב.
^ 14 ראה אורת התשובה ד, ז; אורות הקדש ג, עמ' קמז; ובדברי הרצי"ה, אור לנתיבתי, עמ' לב.
^ 15 עשה קנג
^ 16 מקורו של רעיון זה בדברי האלשיך הקדוש על התורה, ???
^ 17 חגיגה, ה ע"ב, וראה 'לנתיבות ישראל' א, עמ' נא.
^ 18 יחזקאל, לו, כ.
^ 19 בעניין זה, ראה גם: 'יש שואלים', עמ' א-ג.
^ 20 שו"ת 'משפט כהן', סימן קכד (עמ' שטז).
^ 21 בראשית רבה ע"ט, י'.
^ 22 ילקוט שמעוני, ויצא, בראשית רבה, סח, יב, שם עח, ג, איכה רבה, ב, 'אוצר מדרשים' עמ' קז.
^ 23 בראשית, לב, ד.
^ 24 בראשית רבה ע"ה, ב'.
^ 25 וישלח קע"א ע"ב.
^ 26 בראשית רבה ע"ה, י"א.
^ 27 שם, ע"ח, ג'.
^ 28 שם, ס"ט, ח'.
^ 29 יש הגורסים "הפריח", ולפי זה ברורה דרשת חז"ל "הפריח מצוות ומעשים טובים כלוז", וצ"ע פירוש גירסתנו "הטריף". ובמדרש שם, פרשה פ"א, הגירסה- "הרטיב".
^ 30 סנהדרין צ"ז ע"א.
^ 31 בראשית מ"ח, ג'. (ראה גם: גם יהושע י"ח, י"ג)
^ 32 ע"פ ויקרא רבה, י"ח, א', קהלת רבה י"ב, ה'. (ובביאור ענינה המיוחד של עצם הלוז, ראה גם בסידור 'בית יעקב להגר"י עמדין בזמירות למוצאי שבת, מחיצה ד', 'לוית המלכה בסעודה', באור עליו העיד המחבר -"הראוני מן השמים")
^ 33 פקודי, רל"ה ע"ב.
^ 34 העיד מו"ר כמה פעמים, שבריקודי פורים בישיבת 'מרכז הרב' כששרו 'תכלת מרדכי', הוסיף רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל את התיבות "כלילא מכל גוונין".
^ 35 תענית ה' ע"ב.
^ 36 מתוך התעוררות בברכות השחר (תדב"א כ"א???)
^ 37 מדרש תהילים(בובר) ז, יא.
^ 38 הדברים נאמרו בשנת התשנ"ח, ביחס לכוונות הממשלה ביחס ל"פעימה" השנייה, שעניינן מסירת שטחי ארץ ישראל לנכרים. עוד בעניין זה, ראה 'יש שואלים', עמ' קיב-קיג.
^ 39 על פי יואל ד, ב. ראוי להעיר שקריאה באותה רוח, תוך שימוש באותו פסוק, קרא הגאון רבי מנחם זעמבא הי"ד בכינוס של אגו"י, נדפס בספר שיעורי הגרמ"מ זעמבא.
^ 2 בראשית רבה ע"ה, ד'.
^ 3 שמועות ראי"ה, וישלח תר"ץ.
^ 4 קידושין מ"א ע"א.
^ 5 ראה חגיגה, י ע"ב, נדרים, עב ע"ב, קידושין, מג ע"א, בבא מציעא, צו ע"א, ירושלמי, קידושין, ב, א, מכילתא דר' ישמעאל בא, ג, ה.
^ 6 לאור זה מבאר שם מרן הרב זצ"ל גם את דרשת חז"ל שבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע במתן תורה, אמר הקב"ה: מי גילה רז זה לבניי, שמלאכי השרת משתמשים בו, כיון שגם הם, עושים טרם שמיעה.מכח טבעיות בריאתם.
^ 7 בראשית רבה ע"ז, א'.
^ 8 ראה 'נפש הרב', עמ' נט-עא.
^ 9 הובא בספרו של ר' חיים מוולוז'ין 'חוט משולש', סוף סימן ט. ראה בעניין זה גם בשו"ת הרי"ד סימן סב, שו"ת תרומת הדשן, חלק פסקים וכתבים סימן רלח, שו"ת מהרי"ק שורש קע, שו"ת 'חוט השני', סימן ק, שו"ת 'שאלת יעבץ', סימן ב' (למברג תרמ"ד, סימן כא), שו"ת 'נודע ביהודה' תנינא יו"ד סימן צו, ושו"ת ר' עקיבא איגר (ירושלים תשי"ב), סימן נה.
^ 10 בראשית, כד, א. וראה שם בפירוש הרמב"ן.
^ 11 שם, כז, לג.
^ 12 שם, לג, יא.
^ 13 חולין, נח ע"ב.
^ 14 ראה אורת התשובה ד, ז; אורות הקדש ג, עמ' קמז; ובדברי הרצי"ה, אור לנתיבתי, עמ' לב.
^ 15 עשה קנג
^ 16 מקורו של רעיון זה בדברי האלשיך הקדוש על התורה, ???
^ 17 חגיגה, ה ע"ב, וראה 'לנתיבות ישראל' א, עמ' נא.
^ 18 יחזקאל, לו, כ.
^ 19 בעניין זה, ראה גם: 'יש שואלים', עמ' א-ג.
^ 20 שו"ת 'משפט כהן', סימן קכד (עמ' שטז).
^ 21 בראשית רבה ע"ט, י'.
^ 22 ילקוט שמעוני, ויצא, בראשית רבה, סח, יב, שם עח, ג, איכה רבה, ב, 'אוצר מדרשים' עמ' קז.
^ 23 בראשית, לב, ד.
^ 24 בראשית רבה ע"ה, ב'.
^ 25 וישלח קע"א ע"ב.
^ 26 בראשית רבה ע"ה, י"א.
^ 27 שם, ע"ח, ג'.
^ 28 שם, ס"ט, ח'.
^ 29 יש הגורסים "הפריח", ולפי זה ברורה דרשת חז"ל "הפריח מצוות ומעשים טובים כלוז", וצ"ע פירוש גירסתנו "הטריף". ובמדרש שם, פרשה פ"א, הגירסה- "הרטיב".
^ 30 סנהדרין צ"ז ע"א.
^ 31 בראשית מ"ח, ג'. (ראה גם: גם יהושע י"ח, י"ג)
^ 32 ע"פ ויקרא רבה, י"ח, א', קהלת רבה י"ב, ה'. (ובביאור ענינה המיוחד של עצם הלוז, ראה גם בסידור 'בית יעקב להגר"י עמדין בזמירות למוצאי שבת, מחיצה ד', 'לוית המלכה בסעודה', באור עליו העיד המחבר -"הראוני מן השמים")
^ 33 פקודי, רל"ה ע"ב.
^ 34 העיד מו"ר כמה פעמים, שבריקודי פורים בישיבת 'מרכז הרב' כששרו 'תכלת מרדכי', הוסיף רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל את התיבות "כלילא מכל גוונין".
^ 35 תענית ה' ע"ב.
^ 36 מתוך התעוררות בברכות השחר (תדב"א כ"א???)
^ 37 מדרש תהילים(בובר) ז, יא.
^ 38 הדברים נאמרו בשנת התשנ"ח, ביחס לכוונות הממשלה ביחס ל"פעימה" השנייה, שעניינן מסירת שטחי ארץ ישראל לנכרים. עוד בעניין זה, ראה 'יש שואלים', עמ' קיב-קיג.
^ 39 על פי יואל ד, ב. ראוי להעיר שקריאה באותה רוח, תוך שימוש באותו פסוק, קרא הגאון רבי מנחם זעמבא הי"ד בכינוס של אגו"י, נדפס בספר שיעורי הגרמ"מ זעמבא.
פרשת וישלח תשס"ג
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | מוצש"ק פרשת וישלח תשס"ג
יעקב מול עשו והמלאך (שרו של עשו)
הרב דוד דב לבנון | תש"ס
דברי פיוס של יעקב אבינו לעשיו הרשע, להשקיט את כעסו מעליו
כלי יקר פרשת וישלח חלק א'
הרב חיים כץ | י"א כסליו תשפ"ה
"וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" - על איחוד כוחות, ראיה למרחוק ובנין הארץ
הרב יוסף כרמל | י"ב כסליו תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (10)
שיעור מס' 74
י"ט אייר תשפ"ג
דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם
לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"
ח' שבט תשפ"ב
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ט (2)
שיעור מס' 96
כ"ג סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (2)
שיעור מס' 91
ט"ז סיון תשפ"ג
למה ללמוד גמרא?
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
למה הכל אסור בתשעה באב?!
מה הייעוד של תורת הבנים?
מה אכפת לך?
מה הם קטניות ומי הם אוכלי קטניות?
פריחת הגאולה!
הלכות שטיפת כלים בשבת
אחדות זו מעבדה של בירורים
הקשר בין ניצבים לראש השנה
מי צריך את הערבה?