בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • נדרים
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • מעמק אברהם
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

undefined
10 דק' קריאה
נערך על ידי הרב חיים אביהוא שוורץ. מתוך הספר מעמק אברהם".

א. המקור בתורה לנדרים
בשני מקומות שונים מדברת התורה על מצות נדרים:
א. במדבר לב: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" .
ב. דברים כג, כג:"כי תידור נדר לה' אלוקיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והיה בך חטא. וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלוקיך נדבה אשר דיברת בפיך" .

ב. דעת הרמב"ם והרמב"ן בספר המצוות
הרמב"ם (בספר המצוות מצות עשה צד') מונה מצות עשה:"לקיים כל מה שקבלנו על נפשנו בדבור משבועה ונדר וצדקה והקרבן וזולת זה והוא אמרו יתעלה מוצא שפתיך תשמור... אמנם הכוונה מכל מה שזכרתי לך שמצות עשה הוא לקיים כל מה שהאדם מחייב על נפשו באי זה דבר שיהיה מהדברים... והנה נכפל הציווי במצוה זו והוא אמרו ככל היוצא מפיו יעשה" .
הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות) חולק על הרמב"ם וטוען שהרמב"ם לקח כאן שתי מצוות עשה שונות ואיחדן למצוה אחת אבל הן שתי מצוות שונות בדיניהן ולכן יש כאן גם שתי פרשיות שונות כאמור לעיל.
הפסוק בדברים "מוצא שפתיך תשמור" הוא במה שאדם מחייב עצמו לתת לה' יתברך קרבנות או הקדשות או צדקה כפי שדרשו (נדרים ז.) "בפיך זו צדקה". אבל נדרי הרשות דהיינו מה שאדם מחייב את עצמו בנדר או בשבועה בדברים שאינם של מצוה נתייחדה בהם פרשה אחרת היא פרשת נדרים, דהיינו הפרשה שבספר במדבר, ששם כתוב "לאסור איסר על נפשו"- כלומר לאסור את המותר על עצמו.

ג. השגה א' של הרמב"ן ויישובה
ממשיך הרמב"ן ואומר שיש נפקא מינא גדולה לדינא בין שני סוגי הנדרים וזה עצמו מוכיח שאלו שתי מצוות שונות.
בנדרי מצוה אין צריך להזכיר נדר אלא שיאמר 'בהמה זו קרבן' או 'כלי זה לבדק הבית', או 'צדקה לעניים' ובזה בלבד הוא מחוייב לקיים מה שיוציא מפיו בעשה "מוצא שפתיך תשמור" ובלא תעשה "לא תאחר לשלמו".
אבל בנדרי הרשות, צריך שיזכיר נדר או דבר המורה עליו כגון מה שחכמים קוראים אותו ידות הנדרים או כינויי נדרים, אבל אמר: 'לא אוכל כיכר זו' או 'אלך למקום פלוני' או 'אתן מתנה לפלוני עשיר' איננו מתחייב בזה כלל.
הגר"א שפירא מיישב את הרמב"ם, שלדעת הרמב"ם ודאי שגם כן קיים ההבדל הזה למרות שזו מצוה אחת, אלא שבנדר סתם אם לא אמר במפורש שזה נדר, אנחנו לא יודעים אם הוא רציני בדבריו, מה שאין כן כשאומר קרבן, ודאי שזה רציני, עצם העובדה שמזכיר קדש בעניין, היא עושה את הדבור רציני, מה שאין כן בנדר סתם, שאין לו שייכות לקודש. הנפקא מינא בין שני העניינים נובעת מכך שיש הבדל בדבור של האדם בין ענייני קדש לחולין ואין צריך לומר שאלו שתי מצוות שונות.
ד. השגה ב' ויישובה
הרמב"ן מוסיף נפקא מינא שנייה בין שתי המצוות, שבשבועות ביטוי או נדרי ביטוי איננו עובר בהם משום בל תאחר. שאם נשבע שיתן לפלוני עשיר מנה או שילך למקום פלוני איננו מתחייב לעשות כן קודם שלושה רגלים, אלא כשיזדמן לו הדבר יעשהו. וכך אמרו (בבא קמא פ.) שמי שנדר ליקח בית וליקח אישה בארץ ישראל אין מחייבין אותו ליקח מיד עד שימצא את ההוגנת לו. מה שאין כן בנדרי קרבנות שיש בהם לאו דבל תאחר אם עברו שלושה רגלים ולא קיים. רואים שיש כאן שתי מצוות שונות.
עוד מוסיף הרמב"ן, שאמנם אמרו בספרי על "לא יחל דברו"; מגיד שעובר על בל יחל ועל בל תאחר ובזה לכאורה משמע כרמב"ם שהפרשיות חופפות. אבל הרמב"ן אומר שלא באו חכמים לומר אלא שבנדרי קרבנות והקדש עובר גם על בל יחל, אבל אף על פי כן, בל תאחר יש רק בנדרי הקדש ולא בנדרי ושבועות הרשות.
דבר זה צריך באמת ביאור לדעת הרמב"ן, מדוע ההיקש הוא חד צדדי, ממטות לכי תצא אבל לא להיפך ויש בזה חיזוק לשיטת הרמב"ם.
הרמב"ן הביא ראייה מהגמרא שאין בנדרי רשות "בל תאחר", וזו לכאורה קושיה על הרמב"ם, שהרי לדעתו זו מצוה אחת, ואם כן גם בנדרי רשות יש "בל תאחר".
אמנם אם נתבונן בדברי הרמב"ם ניוכח שאין שום קושי עליו מן הגמרא הזו. הרמב"ם (נדרים פרק ח הלכה ח) כותב:"כל הנודר או הנשבע רואין דברים שבגללם נשבע או נדר ולמדין מהן לאי זה נתכוון והולכין אחר העניין לא אחר כל משמע הדיבור. כיצד?" . כאן הרמב"ם מפרט רשימה של דברים כאלה, שמשמעות הדבור מסוימת, אבל אם מתבוננים בנסיבות רואים כוונה אחרת. וכך (שם הלכה יג) הוא כותב:"מי שנשבע או נדר שישא אישה או שיקנה בית או שיצא בשיירה או יפרוש בים, אין מחייבין אותו לישא אישה או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו. מעשה באישה שנדרה שכל מי שיתבע אותה תינשא לו, וקפצו עליה בני אדם שאינם הגונים לה, ואמרו חכמים, לא נתכוונה זו אלא לכל מי שיתבע אותה מן ההגונין לה וכן כל כיוצא בזה" .
הכסף משנה והרדב"ז ציינו לגמרא הנ"ל, אם כן ברור, שהרמב"ם מפרש בגמרא, שמה שלא מחייבים אותו לקנות או לישא מיד, אינו משום שאין בל תאחר בנדרי הרשות, אלא משום שאנו אומדים דעתו של אדם שנודר נדר כזה ומפרשים דבריו באופן שאין כוונתו לקיים מיד, אלא עד שימצא את הראוי לו וכאילו נדר כך במפורש. על כן, גם מנפקא מינא זו אין קושיה על הרמב"ם שמונה את נדרי הרשות ונדרי הקדש ומצוה כמצוה אחת.

ה. מחלוקת הר"ן והרא"ש כמחלוקת הרמב"ם והרמב"ן
לכאורה, נראה שגם הר"ן והרא"ש נחלקו במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן.
הגמרא בדף ג. מקישה נדרים לנזירות ואומרת: "ומה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר" וכו'.
אומר על כך הר"ן:"אם אמר ככר זה עלי איכא בל יחל, ואי נדר להביא קרבן איכא בל תאחר" . הר"ן חילק בין האוקימתא של בל יחל, לאוקימתא של בל תאחר, משמע לכאורה מדבריו, שדווקא בקרבן יש בל תאחר, אבל לא בנדר הרשות, וכדעת הרמב"ן.
לעומת זאת הרא"ש כותב שם:"עובר בבל יחל- דכתיב לא יחל דברו. ובבל תאחר- דכתיב בנדר לא תאחר לשלמו" . משמע מהרא"ש, שהוא כותב ד'כתיב בנדר', היינו בכל נדר, ולאו דווקא בקרבנות. כלומר, הרא"ש אינו מחלק כר"ן בין 'ככר זה עלי' לבין קרבן. וזה לכאורה כשיטת הרמב"ם.
לעומת זאת, מבאר הנצי"ב מוולוז'ין את המחלוקת באופן אחר.
הנצי"ב (במרומי שדה) תולה מחלוקת זו של הר"ן והרא"ש, במחלוקתם שבדף ח. לגבי מה שאמרו:"אמר רב גידל אמר רב אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלקי ישראל" . אומר על כך הר"ן (בד"ה הלא מושבע):"כלומר, ודאי אף על גב דקאמרת נדר גדול- שבועה קאמרת, דאמר בהדיא, 'בשבועה אשנה פרק זה', שהרי נדר, כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה, ליתיה לעולם באעשה, אלא ודאי שבועה קאמרת" , כלומר הר"ן סובר, שאין נדרי רשות או מצוה בקום ועשה חוץ מצדקה.
ממילא, לא שייך לגבייהו בל תאחר, שלאו זה שייך רק בקום ועשה כמובן, ולכן ביאר בדף ג. שבל תאחר שייך דווקא בקרבן.
לעומתו מסביר הרא"ש את הגמרא"נדר גדול נדר לאלקי ישראל- לאו היינו נדר ממש דלא אקרי נדר אלא שמתפיס בדבר הנדור, אלא מחשבינן ליה כאילו נדר צדקה דאמרינן בפרק קמא דראש השנה בפיך זו צדקה" .
כלומר לפי הרא"ש אם נדר לעשות מצוה הוי כאילו נדר צדקה שחל הנדר, ולכן יש לגביו דין של בל תאחר, ולכן בדף ג. ביאר שבל תאחר שייך גם בסתם נדרים ולא דווקא בקרבן. כך מבאר הנצי"ב מחלוקת הר"ן והרא"ש בעניין זה. [אמנם משמע שזה רק בנדרים של מצוה שאותם הרא"ש מדמה לנדרי צדקה, אבל נדרים סתם אינם בקום ועשה ואין בהם בל תאחר, ומלשון הרא"ש בג. משמע שבכל נדר יש בל תאחר].
לפי הסבר זה, אין הבחנה בעצם בין סוגי הנדרים השונים לעניין בל תאחר, אלא שלדעת הר"ן אין היכי תימצי של בל תאחר בנדרי רשות מכיוון שאינן בקום ועשה, ולדעת הרא"ש יש היכי תימצי כזאת. אם כן הר"ן אינו כשיטת הרמב"ן שלדעתו נדרי רשות זו פרשה אחרת ואין בה בכלל את מצות בל תאחר, אלא לר"ן זו מצוה אחת אבל בנדרים סתם אין היכי תימצי של בל תאחר כיוון שאינם בקום עשה.
אמנם, אין זה הכרח ויתכן לומר שלא כהסברו של הנצי"ב אלא שהר"ן אמר שיש בל תאחר רק בקרבנות משום שנדרי רשות זו פרשה אחרת כדברי הרמב"ן.
למעשה הרמב"ם לא מזכיר בל תאחר בנדרי רשות, אלא רק בהלכות מעשה הקרבנות (פרק יד' הלכה יג') הוא כותב:"עברו עליו שלושה רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או שהתנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה" .
גם לגבי צדקה כותב הרמב"ם (מתנות עניים פרק ח' הלכה א'):"הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עבר בבל תאחר שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויים הם" . הגמ' בראש השנה ו. ובנדרים ז. ריבתה בפרשת נדרים דכי תצא, שהיא פרשת נדרי קרבנות, גם צדקה, ושם בראש השנה חילקו בין צדקה לקרבנות לעניין משך הזמן של בל תאחר בג' רגלים.

ו. ראייה לרמב"ם מהירושלמי
כאמור לעיל, הרמב"ן מביא ראיה נגד הרמב"ם מלאו דבל תאחר שקיים רק בקרבנות ומזה ראייה ששתי הפרשות של נדרים הן שתי מצוות שונות, והפסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית" לא שייך לנדרי רשות.
מרן הגר"א שפירא הביא בשיעורו את הירושלמי (ראש השנה פרק א' הלכה א'):"רבי חגיי בעא קומי רבי יוסה כתיב וביום השמיני ימול עבר ולא מל?" . כלומר רבי חגיי שאל האם לגבי מילה ביום השמיני, אם עבר ולא מל, האם שייך בזה לאו דבל תאחר.
כבר מן השאלה אנו רואים שבל תאחר זה לא דין בנדרים דווקא. או במילים אחרות: מה שכתוב"כי תידור נדר לה' אלוקיך לא תאחר לשלמו" , זה לא שייך דווקא לנדרים כפשט הלשון. 'מוצא שפתיך תשמור' זו מצות עשה של נדרים אבל 'בל תאחר' זהו לא לאו של נדרים דווקא.
התשובה של רבי יוסה היא:"אמר ליה כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו דבר שהוא ניתן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין" .
לכאורה היה רבי יוסה צריך לענות, שלאו דבל תאחר שייך למצות עשה דמוצא שפתיך תשמור וכמו שמצוה זו שייכת דווקא לקרבנות כן גם הלאו דבל תאחר, וכמו שטען הרמב"ן, לכן הוא לא שייך לביום השמיני ימול. אלא רואים מכאן לכאורה, כשיטת הרמב"ם, שהירושלמי הבין שאין קשר מוחלט בין מוצא שפתיך תשמור לבין לאו דבל תאחר. ולכן אף על פי שמצות עשה דמוצא שפתיך תשמור שייכת בכל סוגי הנדרים, אבל לאו דבל תאחר לא שייך אלא בקרבנות שיש בהם מושג של תשלומין. וזה מה שכתוב 'לא תאחר לשלמו'. כלומר יש לימוד מיוחד שמצמצם את לאו דבל תאחר, ולכן אין לרמב"ן ראייה מלאו זה נגד הרמב"ם שסובר שמצות עשה דמוצא שפתיך תשמור שייכת גם בנדרי הרשות, ואף על פי כן בל תאחר יש רק בפרשת קרבנות.

ז. קושיה על הרמב"ן מדין הפרה
מרן הגר"א שפירא זצ"ל מקשה על שיטת הרמב"ן מדין הפרה.
ישנה עקירת נדרים ע"י חכם וישנה הפרה ע"י הבעל.
הפרה מפורשת בפסוקים בפרשת מטות:"ואם ביום שמֹע אישה יניא אותה והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה וה' יסלח לה" .
הגמרא אומרת (כתובות עד:) שחכם עוקר את הנדר מעיקרו וזאת ע"י פתח חרטה שהוא מוצא בדבור הנודר. לכאורה בזה פשיטא שאין הבדל בין נדרי רשות לנדרי הקדש. כיון שהחכם מוצא פתח של חרטה הרי כאילו היה הנדר טעות ואינו נדר בין באלו ובין באלו.
אבל לגבי דין הפרה, שאבא מיפר את הנדר מכאן ולהבא ללא שום פתח, זה חידוש גדול שחידשה תורה ולכאורה אין לי בו אלא חידושו, דהיינו, שלדעת הרמב"ן שאלו שתי מצוות שונות, תהיה הפרה רק בנדר סתם ולא בנדרי קרבנות וצדקה, שהרי הפסוק המלמד דין הפרה נכתב בהקשר לפרשת נדרי איסור, נדרי רשות, ולא בפרשת נדרי קרבנות. אבל לדעת הרמב"ם ששתי הפרשות הן מצוה אחת אם כן מה שיש בזו יש בזו. ואכן אך כותב הרמב"ם (נדרים פרק ד' הלכות ז' ח'):"כשם שנשאלים על נדרי האיסר ומתירין אותו, כך נשאלים על נדרי הקדש ומתירין אותו... וכשם שהאב או הבעל מפר נדרי איסר כך מפר נדרי הקדשות הדומין לנדרי האיסר" . הרמב"ם מדגיש במפורש 'כשם' היינו שאין הבדל בין שתי הפרשות.
ממשיך הגר"א שפירא בעניין זה ומביא ראייה לרמב"ם מהמשנה במסכת נזיר (כ:):"הריני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני, מיפר את שלה ושלו קיים" . הרי שיש דין הפרה בנזירות, אף שכשקבלה על עצמה נזירות, קבלה על עצמה גם קרבנות של נזיר, כלומר זהו בגדר נדרי הקדש, ובכל זאת הבעל מיפר, משמע שיש הפרה על נדרי הקדש. יתכן שזוהי כוונת הכס"מ שבהלכה ח' ציטט תחילת לשון הרמב"ם ולא הזכיר מקור והמשיך הלכה ט' וציטט וכתב:"משנה ריש פרק ד' דנזיר" , שהלכה ט' מפורשת בה ואילו הלכה ח' נלמדת ממשמעות העניין כאמור.
כל זה טוב לשיטת הרמב"ם ששתי הפרשות הן מצוה אחת, אבל לשיטת הרמב"ן שהן שתי מצוות שונות, א"כ מצאנו דין הפרה בנדרי רשות, אבל מנא לן שגם בנדרי הקדש יש הפרה? ואולי נאמר שבאמת הרמב"ן חולק וסובר שאין הפרה בנדרי הקדש וא"כ זו עוד נ"מ חשובה ביניהם, על כל פנים, קשה על הרמב"ן לכאורה מנזיר שמיפר לאשתו.

ח. יישוב הרמב"ן
הרמב"ן בעצמו מביא את הספרי על הפסוק 'לא יחל דברו':"מגיד שעובר על בל יחל, על בל תאחר מניין תלמוד לומר כי תידור נדר לה' אלוקיך לא תאחר לשלמו מגיד שעובר על בל תאחר ועל בל יחל... ואשה כי תידור מקיש אשה לאיש מה איש עובר על בל יחל ועל בל תאחר אף אשה עוברת על בל יחל ועל בל תאחר..." . לכאורה קשה מהספרי הזה על הרמב"ן שמחלק בין שתי הפרשיות ואילו הספרי מחבר את בל יחל דפרשת מטות אל בל תאחר דפרשת כי תצא. אבל הרמב"ן אומר, שלא בא הספרי לומר, אלא שבנדרי הקדש עובר גם על בל יחל. וראייה הוא מביא ממה שדרשו זאת גם על האשה שנודרת ומה החידוש, מהיכא תיתי לומר שאשה לא תעבור על בל תאחר? אלא אומר הרמב"ן, שכיון שאישה לא חייבת לעלות לרגל כדכתיב "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך", הייתי חושב שכיון שאין לה שייכות לחיוב של עליה לרגל לכן אין לה דין של בל תאחר שהוא תלוי ברגלים, קא משמע לן שבכל זאת עוברת על בל יחל ועל בל תאחר. על כל פנים טוען הרמב"ן שהספרי עסק בנדרי הקדש, שהרי הוא בא לחדש שגם אשה חייבת בבל תאחר, דהיינו כשנדרה קרבן, אם כן, גם ההיקש של בל יחל בא לומר שיש גם בל יחל בהקדש. אבל אין הוא מלמדנו את ההיפך שיש בל תאחר בנדרי רשות, ועדיין אלו הן שתי מצוות מחולקות.
על פי זה אומר מרן הגר"א שפירא, ניתן גם לומר לדעת הרמב"ן, שכיוון שהתורה לימדה אותנו שבעל מיפר לאשתו, הן את מצות ככל היוצא מפיו יעשה והן את הלאו שלא יחל דברו, והרי למדנו שגם בנדרי הקדש יש 'לא יחל דברו', ולגבי הלאו הזה הלא למדנו שבעל מיפר לאשתו, כלומר שמצאנו הפרה גם בנדרי הקדש, אם כן יש כבר מקום לומר שהוא מיפר גם את המצות עשה של מוצא שפתיך תשמור. וממילא גם לרמב"ן יש הפרה גם בנדרי הקדש, ולכן גם ביחס לקבלת נזירות הבעל מיפר ואף על פי שיש לזה נפקא מינא לקרבנות, ולא קשה על הרמב"ן מהמשנה בנזיר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il