- מדורים
- רביבים
- שבת ומועדים
- ארבע כוסות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
וספרו חכמים על רבי יהודה ברבי עילאי, שבעקבות שתיית ארבע כוסות כאב ראשו עד שהיה צריך לכרוך אותו בסודר עד חג השבועות (נדרים מט, ב). אבל כיוון שלא נעשה חולה ממש, היה חייב במצווה (שו"ע תעב, י). אמנם להלכה, אילו היה לו מיץ ענבים, היה עדיף שבמצבו ישתה מיץ ענבים.
ויש אנשים שמחפשים דרכים כיצד להחיות את הסדר, ואילו היו מקיימים את תקנת חכמים ושותים יין, היו אומרים כולם את ההגדה בשמחה והתלהבות, אמנם לא מרחיבים כל כך בפלפולים ודקדוקים, אבל את העיקר היו אומרים באופן יותר עמוק ויותר פשוט, באופן הטוב ביותר לסיפור ביציאת מצרים ולהעברת המסורת לילדים.
רביבים (752)
הרב אליעזר מלמד
301 - צוואתם של ששת המיליונים
302 - אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות כהלכתן.
303 - דרכו המיוחדת של רבי שמעון בר-יוחאי
טען עוד
לפעמים כאשר שותים יין על בטן ריקה, היין גורם לכאבי ראש, וכדי שזה לא יקרה, כדאי לשתות לאחר היין שתי כוסות מים. ואין צורך לברך עליהם, לא ברכה ראשונה ולא אחרונה, כי ברכת היין פוטרת את כל המשקים, ובתנאי שיחשוב על כך שהוא מתכוון לשתות מים או שהם יהיו שם על השולחן.
שיעור 'זית' לאכילת מצה בליל הסדר
מצווה מהתורה לאכול מצה בליל הסדר, שנאמר (שמות יב, יח): בערב תאכלו מצות". והלכה למשה מסיני, שכל מקום שנאמר אכילה, הכוונה לנפח כ'זית'. אלא שבעקבות הגלויות נתעוררו ספקות בשיעור כ'זית'. יש אומרים שהוא כזית הבינוני שאנו מכירים (גאונים), יש אומרים כרבע ביצה (רשב"א), יש אומרים קרוב לשליש ביצה (עפ"י הרמב"ם), ויש אומרים כחצי ביצה (תוספות). וכיוון שמדובר במצווה מהתורה, יש להחמיר לאכול כפי השיעור הגדול ביותר, ששיעור 'זית' הוא כחצי ביצה. וכדרך אגב נזכיר שכך הדין לגבי ברכה אחרונה, שאין לברך ברכה אחרונה על אכילת פחות משיעור חצי ביצה.
ולמעשה, נפח חצי ביצה הוא כשליש מצה של מכונה, וכאותו גודל במצת יד קשה. כלומר, כיוון שבסך הכל עובי מצת היד והמכונה שווה, גודל של שליש מצת מכונה הוא שיעור נפח של חצי ביצה.
לכתחילה אוכלים כשיעור שני זיתים - כשני שליש מצת מכונה
כדי לקיים את המצווה בהידור, נכון לאכול כשיעור שני שליש מצת מכונה, וכאותו גודל במצת יד קשה. והטעם, שלשיטת ה"נודע ביהודה" ('חזון איש'), הביצים של ימינו הם מחצית מהביצים בעבר, ואם כן מחצית ביצה של פעם היא כביצה שלימה של ימינו. וכדי לצאת גם לפי שיטתם, צריך לאכול שיעור שני שליש מצת מכונה.
ועוד טעם לאכילת שני שליש מצה, מפני שנוהגים לאכול בתחילת הסדר כשיעור שני זיתים מצה, האחד בשביל ברכת "המוציא" והשני לברכת המצה (שו"ע תעה, א). וכיוון שכבר החמרנו לאכול זית לפי השיעור הענקי ביותר, הרי שב'זית' זה כלולים כמה וכמה זיתים לפי חשבונם של הפוסקים האחרים. ואם כן באכילת מצה בגודל של שני שליש מצת מכונה כלולים גם שני הזיתים.
ויש לציין, ששיעור זה של שני שליש מצת מכונה הוא החישוב המחמיר ביותר לפי שיטת ה'נודע ביהודה' וה'חזון איש', ורבים חשבו שבעצם בחצי מצת מכונה יוצאים, ולכן אין צורך לאכול קרוב למצה שלימה כדי להיות בטוחים שאוכלים שני שליש, אלא כל מי שאוכל כשני שליש מצת מכונה, ובגודל זה במצת יד, יוצא ידי כל השיטות בלא ספק. וכך ההלכה גם למנהג ספרדים, כפי שיבואר בהמשך.
ומי שקשה לו לאכול כשיעור שני שליש מצה, יכול להסתפק בשיעור כשליש מצה, שהוא שיעור כ'זית' לכל השיטות כמעט, ולכן גם יברך על כך 'על אכילת מצה'. ויש בזה גם שיעור שני זיתים לפי הגאונים, הרשב"א ואולי אף הרמב"ם.
שיעור המצה לכורך ואפיקומן
לאחר מכן עלינו לאכול עוד כזית מצה (כשליש מצת מכונה) לאכילת 'כורך', ועוד כזית מצה (כשליש מצת מכונה לאכילת ה'אפיקומן'. ויש נהגו להדר לאכול כשיעור שני זיתים לאפיקומן, אבל בזה אין צורך שיהיה שיעור 'זית' לפי כל השיטות, אלא די שיהיה כשיעור 'זית' לפי השיטה הקטנה, ולכן כשאוכלים כשליש מצה, כבר יש שיעור שני זיתים לפי שיטת הגאונים והרשב"א, ואולי אף לשיטת הרמב"ם.
האם מנהג ספרדים לאכול כזית לפי משקל
מנהג רבים מהפוסקים הספרדים האחרונים לחשב את שיעורי "כזית" ו"כביצה" לפי משקל. בפירות וכן בחסה, אין הבדל משמעותי בין שיעור המשקל לשיעור הנפח. אבל במצה ההפרש בין שיעור המשקל לשיעור הנפח הוא עצום - פי שלושה! אם נשער מצה לפי נפח של מחצית הביצה, יצא ששיעור כזית הוא שליש מצה, ואם נשער לפי משקל מים של חצי ביצה, הרי שזה יוצא כ- 28 גרם, קרוב למצת מכונה שלימה.
ואכן יש שכתבו לפי זה, שצריך לאכול לשם מצת מצווה מצה שלימה, ולכתחילה שתי מצות (כדי לאכול שיעור שני זיתים). ואח"כ עוד מצה ל'כורך', ועוד מצה ל'אפיקומן', והמהדרים שתי מצות. אולם למעשה, אפשר לצאת ידי חובה באכילת שליש מצה, ולכתחילה נכון לאכול כשיעור שני שליש מצה (כפי שנתבאר לפני כן). וזאת משום שמוסכם על רוב ככל הפוסקים שהחישוב הקובע הוא הנפח. ורק כדי להקל על החישובים נהגו לחשב לפי משקל, אבל כאשר יש הפרש משמעותי כל כך בין החישוב לפי משקל לחישוב לפי נפח, יש לחזור לדין המקורי, שהעיקר הוא לפי הנפח. וכך כתבו לכתחילה הרב משאש והרב אבא שאול זכרונם לברכה. והרוצה להחמיר על עצמו - יחמיר, אבל אין להורות דבר תמוה כל כך - לאכול מצה שלימה בשביל כ'זית' (יעויין בפניני הלכה פסח טז, כג-כד).
וכאשר אוכלים מצות רכות ועבות, ההפרש בין הנפח למשקל קטן יותר, ויותר קל לאכול לפי משקל. היינו כ- 28 גרם.
החרפה בחברון
לפני כשבוע נודע כי חיילים מגדוד שמשון שיצאו לריצת אימון בחברון טעו בדרכם והגיעו לשטח הערבי. המון פורעים תקף אותם וכמעט שעשה בהם לינץ', בעור שיניהם הצליחו החיילים להימלט, כאשר שלושה ובתוכם המפקד, נפצעו קל ונזקקו לטיפול בבית חולים.
החיילים מלבד המפקד היו בינישים מגדוד שמשון שבחטיבת כפיר. רק חייל אחד מישיבת הר ברכה היה שם, וכפי ששמעתי הוא נטל את הפיקוד והציל את המצב. היה להם שם רובה אחד, הערבים החלו לירוק על החיילים לזרוק עליהם אבנים, להכות בחלקם עד שכמעט חטפו את הנשק היחיד מידי החייל שאחז בו. אז נטל תלמידנו את הנשק לידיו, דרך אותו ותמרן בין הערבים שסבבו אותם תוך שהוא בועט בסובבים אותו ומכה אותם ברובה ומאיים עליהם בירי. הוא הורה לשמונה חיילים למלט את עצמם בריצה מהירה אל המחסום הקרוב ולהזעיק עזרה, תוך שהוא מאבטח אותם מגבם ונותר קרוב אל השלושה שנותרו מאחור בלא יכולת לברוח. במיוחד יש לציין את שיקול דעתו, שלמרות שלכאורה כ"ימני קיצוני" היה צריך לירות, הבין שירי במצב שבו הערבים כבר מקיפים את החיילים שהתפזרו למספר קבוצות, כשבידם רק נשק אחד, עלול להיות מסוכן פי כמה, והעדיף שלא להסלים את האירוע ולהותיר את הירי כמוצא אחרון.
המג"ד אמנם התלונן מדוע לא ירו. אבל כפי הנראה התלונה היתה רק מפני שבתקשורת ביקרו את החרפה. לאחר הלינץ' פתאום נזכרו לומר להם, שאם זורקים עליהם אבנים, במקרים מסוימים, עליהם להגיב בירי. אמנם יתכן שאם מיד בתחילת האירוע היה המפקד נותן הוראה לחייל שנשא את הנשק לירות ברגלי המתפרעים הראשונים, הם היו מפחדים ובורחים. אבל כאשר ההוראות הקבועות להבליג על זריקת אבנים ולמצא מחסה, ורק לפעמים להגיב בגז מדמיע, רוב המפקדים חוששים לתת הוראה לירות, והתוצאה - חרפה.
הקשר בין גירוש היהודים לחרפה
כזכור, בעקבות עיסוקיה של חטיבת כפיר בגירוש יהודים, הניפו כמה חיילים שלטי מחאה. המפקדים הגיבו בחומרה, מניפי השלטים הודחו ממסלול ההסדר, והחטיבה נערכה לסדרת חינוך מקיפה על חובת הציות לפקודות.
נדמה שיש קשר בין העיסוק של צה"ל והחטיבה בגירוש יהודים לחרפה בחברון. ראשית, כאשר מטרת הצבא היא שמירת הפקודות ולא הגנת ישראל, דמות האויב אינה ברורה, ומפקדים יוצאים עם חיילים ללא נשק וללא מדים לריצה בחברון. שנית, כאשר לא ברור מי האויב, לא מגיבים כראוי על זריקת אבנים, ההרתעה נשחקת וערבים מעיזים לתקוף חיילים. שלישית, כאשר העיקר הוא הציות לפקודות, ולא המטרה להגן על העם והארץ, חיילים אינם יודעים כיצד לתפקד בלא פקודות. ודווקא מי שזוכר את יעודו, יודע לתפקד מול האויב.
זו היתה הסיבה לכשלונו של צה"ל במלחמת לבנון השניה לאחר שאיבד את המצפון שלו בגירוש מגוש קטיף. לצערנו שר הבטחון ומפקדי צה"ל מצעידים את צה"ל שוב אל אותו הבור.
לעומת זאת, אפשר לציין בסיפוק, כי זאת לא הפעם הראשונה שדווקא תלמידי ישיבת הר ברכה נוטלים יוזמה ואחריות ומצילים את המצב.
מה הייעוד של תורת הבנים?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
רצונם המיוחד של 250 איש מקריבי הקטורת
הלכות קבלת שבת מוקדמת
ראיית המבט השלם
מה זה אומר בחזקת בשרי?
איך ללמוד גמרא?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
איך נראית נקמה יהודית?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
תמידיות ונצחיות הזהות היהודית
נצח ישראל פרק י"א
הרב משה חביב | ט' שבט תשפ"ה
מעלת ישראל בקריעת ים סוף – למעלה מן המלאכים
כלי יקר פרשת בשלח חלק ב'
הרב חיים כץ | ח' שבט תשפ"ה
"אדון עולם" חלק ב'
עולת ראיה- אדון עולם 2
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י' חשוון תשפ"ה
