ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- מעיינותיך
- ניסן
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשו, שגם כאשר עובד עבודתו כדבעי, הן בנוגע להשגה שבמוח, והן בנוגע להמדות שבלב, שהם בהתגלות לבו, ואינם דמיונות שוא, אלא אהבה ויראה אמיתיים, ונרגשים גם בקיום התורה ומצוות, שנוסף על קיום התומ"צ בפועל ממש, יודע הוא כוונת המצוות, ויודע גם ההמשכות שנעשות ע"י קיום המצוות, ועד שעבודתו היא באופן המרומז בדיוק לשון הכתוב "ועבדתם את הוי'ה אלקיכם", ששם הוי'ה, היה הוה ויהיה כאחד, ולמעלה יותר - בחינת הוי' שלמעלה מהשתלשלות, נעשה אלקיכם, כוחכם וחיותכם,
הנה גם בהיותו במעמד ומצב כזה, צריך להיזהר שלא תהיה לו שביעות רצון מעבודתו, שאז נשאר לעמוד על עמדו ואינו מוסיף להלך בעבודתו (ער שטעלט זיך אפ און גייט ניט ווייטער).
כי, נוסף לזה שהרגש דשביעות רצון יכול לגרום לכך שהאהבה ויראה שכבר נולדו ונתגלו לא יהיו בקיומם (שזהו"ע ד"משכלה" כפי שנתבאר קודם במאמר) הנה גם בשעה שעובד עבודתו באהבה ויראה, תהיה עבודתו במדידה והגבלה, במדה הנדרשת משביעות הרצון שלו.
ועל זה נאמר "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", בארצך דייקא, שארץ הוא מלשון רצון, היינו, שלא יורגש אצלו אפילו שביעות רצון בלבד מעבודתו ופשיטא שלא יהיו נרגשים הרצונות שלו, שאז הוא כלי מלא שאינו מחזיק, שאין לו בית קיבול כלל (בחינה הא' דעקרה המבוארת קודם במאמר).
וממשיך בכתוב "את מספר ימיך אמלא", שזוהי העצה היעוצה כדי לפעול בנפשו הרגש של העדר שביעות הרצון. והענין בזה, שכאשר האדם מתבונן שניתנו לו ימים קצובים, ימים יוצרו גו', לא פחות ולא יותר, ובכל יום, בכל שעה ובכל רגע צריך לעבוד עבודתו למלא שליחותו בעלמא דין, הרי הוא טרוד בזה כל כך עד שאין לו פנאי כלל לחשוב אודות עניינים של מדריגות. ועל דרך מאמר רבן יוחנן בן זכאי "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי", ומהביאורים בזה, שמצד גודל טרדתו במילוי שליחותו לא היה לו פנאי לשים לב (צוהערן זיך) למדריגות שלו. והיינו, שהוא טרוד ושקוע כל כך (ער איז אזוי פיל פאריאגט, פאראיינגט און פארטרונקען) במילוי שליחותו בכל יום ובכל שעה ובכל רגע, שאינו יודע מה נעשה עם שכלו ומדותיו, ועאכו"כ בנוגע למדרגות הנעלמות שבנפש.
ומזה מובן במכ"ש וק"ו שלא שייך אצלו רגש של שביעות רצון, כי, בידעו שבכל רגע ורגע צריך למלא את שליחותו, ואם עובר רגע שאינו עובד עבודתו, הרי זה לא רק שהיה יכול להתעלות ולשגשג בעבודתו (ער האט געקענט שטייגן) ולא עשה כן, אלא עוד זאת, שברגע זה שאינו עובד עבודתו, מורד הוא ... במלך מלכי המלכים ... הקב"ה בכך שאינו ממלא את שליחותו* , הרי, לא זו בלבד שלא שייך אצלו הרגש של שביעות רצון, "בארצך", אלא אדרבה, כששואלים אותו: מה עם "בארצך" (ווען מען פרעגט אים וואס איז בא דיר מיטן בארצך), זועק הוא (שרייט ער אויס) במר נפשו: מה לי רצון, מה לי תענוג, מה לי אהבה, מה לי יראה (וואס מיר רצון, וואס מיר תענוג, וואס מיר אהבה, וואס מיר יראה), כיצד יכול לחשוב על עניינים של מדריגות בה בשעה שצריך לעמוד על המשמר שלא יעבור אפילו רגע אחד במצב של מרידה במלכות ח"ו מצד החסרון במילוי השליחות ברגע זה.
* בחלק זה של המאמר פרץ הרבי זי"ע בבכי רב והניח ראשו על השולחן ורק לאחרי משך זמן המשיך באמירת המאמר
(מתוך מאמר ד"ה "לא תהיה משכלה", פרשת משפטים תשי"ב)
קליפת עמלק
והנה קליפת עמלק בעבודה בנפש האדם הוא ענין הקרירות, כמ"ש "אשר קרך" - שפועל בו ענין הקרירות, שלא יתפעל משום דבר, והיינו, שגם כאשר מראים מלמעלה דבר פלא, שזהו ענין גילוי אלקות למטה, הנה ענינו של עמלק הוא לקרר ולהכחיש ולומר שאינו כן.
וכאשר אינו יכול להכחישו לגמרי, אזי מתחכם לקררו ולומר שאין זה פלא על כל פנים, דכיון שזהו ענין שנעשה ע"י הקב"ה שהוא כל יכול, הרי לגביו אין זה פלא כלל, וא"כ למה יתפעל מזה.
ואם הפלא שבדבר הוא מוחשי כל כך שאינו יכול גם לקרר את הפלא שבדבר, אזי מקררו לעשות הסכם בנפשו שהפלא לא יפעול בו התפעלות.
וגם כאשר מוכרח שהפלא שבדבר יפעול בו התפעלות, אזי מקררו לעשות הסכם והחלטה שההתפעלות לא תפעול עליו לשנות הנהגתו ומכל-שכן לשנות מהותו.
וזהו עניין קליפת עמלק, שהגם שיודע את רבונו, היינו, שיש אצלו גילוי אלקות, מ"מ, הרי הוא מתייגע ומכוין למרוד בו, על ידי זה שפועל ענין של קרירות, מבלי הבט על כך שעל פי השכל צריך להיות אצלו ענין של התפעלות כאשר רואה דבר פלא.
דהנה, הגם שהאמת היא שלגבי הקב"ה אין זה דבר פלא, וכמ"ש לעושה נפלאות וגו', עושה פלא וגו', היינו, שלגבי הקב"ה הנה כל הנפלאות הם רק בחינת עשיה בלבד, מכל מקום, כיון שלגבי האדם הרי זה פלא, צריך הדבר לפעול בו התפעלות, ומה שלגבי הקב"ה אין זה דבר פלא, לא צריך להיות סתירה ומניעה להתפעלות האדם.
וכמו שאנו רואים בשני בני אדם, שיש דבר שאצל אחד אינו פלא ואילו אצל השני הרי זה פלא, הנה מה שאין זה פלא לגבי חברו, אינו סתירה ומניעה לפעול בו ההתפעלות הראויה, כיון שאצלו הרי זה פלא. ואם כן הוא בשני בני אדם שהם בערך זה לזה, שאין סתירה להתפעלות שלו מה שאצל חבירו שבערך אליו אין זה פלא, הרי מכל שכן שמה שלגבי הקב"ה אין זה פלא, לא צריך להיות סתירה שתהיה אצלו ההתפעלות הראויה.
ומה שאין הענין כן, הרי זה מצד הקרירות דעמלק, שזהו ענין קליפת עמלק, שאף שראה את האותות והנפלאות שהיו ביציאת מצרים, מ"מ, לא נתפעל, ויצא להלחם בישראל, שזהו מצד ההתנשאות ללא טעם, בחוצפה גדולה. ולכן אי אפשר להיות בו הבירור, אלא התיקון הוא בדרך שבירה דוקא, וכמ"ש "צא הלחם בעמלק", באופן ד"תמחה את זכר עמלק", כיון שזהו ענין של התנשאות ללא טעם.
(מתוך מאמר ד"ה "זכור את אשר עשה" תשי"ח)
ביטול או עבודה
צריך להבין, איך אפשר שתהיה עבודת ה' יחד עם ענין הביטול, דלכאורה ביטול ועבודה הם לא רק ב' דברים נפרדים אלא הם הפכיים זה מזה.
דענין הביטול מורה שאין הוא מציאות כלל, משא"כ ענין העבודה תוכנו הוא שיש מציאות של אדם העובד, ועבודתו צריכה להיות בשלימות, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, היינו שיש לבבך ונפשך ומאדך, ולא עוד אלא שיש כל לבבך וכל נפשך וכל מאדך, ובזה צריך להיות עבודת ה', דלכאורה זהו היפך ענין הביטול.
אך הענין יובן על פי המבואר בהמשך תרס"ו במעלת עבודת עבד בשלימות, ששלימות עבודתו היא כשבטל לגמרי אל האדון, והיינו שיש לו תענוג ויש לו רצון ויש לו חב"ד שבראש ויש לו מדות שבלב ויש לו ג' הלבושים דמחשבה, דיבור ומעשה, ומכל מקום כל עניינים אלו אינם של העבד אלא של האדון, שתענוג העבד הוא תענוג האדון ועל דרך זה בשאר הכוחות. היינו, דאף שבחיצוניות אפשר לחשוב שאלה הם כוחות העבד, מכל מקום בפנימיות ובאמיתיות אינם אלא כוחות האדון.
ומזה מובן שהביטול אינו בסתירה אל העבודה, כי אם אדרבה, זהו שלימות הביטול, כשאינו שולל את שאר הכוחות. כי כאשר הביטול שולל את הכוחות, הרי זה גופא שצריך לשלול אותם מורה שאין הביטול בשלימות, משא"כ שלימות הביטול היא (לא שהכוחות מתבטלים, אלא) שהכוחות גופא הם כוחות האדון. והיינו משום שעל ידם הוא משלים את שליחות האדון ומביא את האדון לשלימותו כביכול. דהאדון רצה שתהיה מציאות של עבד שיש בו לבבך ונפשך ומאדך. ורצה שתהיה עבודת העבד ע"י כוחותיו, כמ"ש "למעשה ידיך תכסוף", ולכן עשה האדון את מציאות העבד. כי התואר אדון עצמו מכריח ומחייב וממציא את מציאות העבד, דכשם שאין מלך בלא עם כך אין אדון בלא עבד. וענין זה גופא נרגש אצל העבד, שכל מציאות כוחותיו היא להשלים רצון האדון.
וענין זה מובן גם ע"פ נגלה, כמבואר בכמה מקומות בביאור ענין השליחות, שיש ג' דרגות בשליחות, דהדרגא הכי תחתונה היא שרק מעשה השליח נחשב כמעשה המשלח, אבל הדרגא הכי עליונה שבשליחות היא שכל מציאות השליח עם כל כוחותיו, לבבך נפשך ומאדך, אינם אלא מציאות המשלח. וכמבואר בכמה מקומות פרטי עניינים אלו בנוגע לפועל בעבודת האדם.
(מתוך מאמר ד"ה "ויגש אליו יהודה" תשמ"ו)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
