ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- שבת ומועדים
- יום העצמאות
- שיחות ליום העצמאות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם שפירא זצ"ל
צריך לדעת, שבישיבה הרב צביֿ יהודה זצ"ל אמר שצריך להגיד את שניהם – גם הלל וגם סליחות. התלמידים טענו: מה זה הלל ביחד עם סליחות, שהן תחנונים גדולים?! הם לא יכלו לקלוט את זה שביום של שמחה יש סליחות. ולי היה מקור לדברי הרב צבי יהודה, שכתוב בתשובות הגאונים ומובא בטור, שבפורים – חצי היום הראשון אמרו תחנונים, ושאר היום עסקו בשמחה ובמצוות היום. רואים שלמרות שזה יום של שמחה אמרו סליחות. יש מקום לסליחות, יש מקור לזה בהלכה. בעת רצון אמרו סליחות.
בסופו של דבר לא כך היה, משום שראיתי שאין לומר כך. בירושלים היה ספק כשחל פסח שני בבה"ב [זה חל לעיתים רחוקות]. פסח שני זה פסח שני, ומצד שני צריכים להגיד סליחות. מה עושים עם סליחות ביום חג? שמעתי מר' יעקבֿ משה, שבחורבה דר' יהודה החסיד היה מעשה שחל פסח שני בבה"ב ולא אמרו סליחות, כי זה חג – משמע שאם זה חג לא אומרים סליחות. והסברתי שלא תהיה קושיא מהראיה הראשונה שהבאתי מתשובות הגאונים, שבפורים אמרו סליחות, שכן פורים אמנם זה חג. יש חגים שעיקר חג שלהם הוא חג של תפילה – כמו יום הכיפורים, לא נוכל להגיד שעיקר היום הוא להסתובב ברחובות. כל החג של יום הכיפורים הוא לשטוח את הבקשות שלנו לפני הרבש"ע. זה חלק מהחג. אותו דבר בפורים, כיון שקרה הנס הזה זהו סימן שזה עת רצון, פורים הוא חג שעומד לקבל תפילות. החג מיועד לכתחילה לכך. חלק מהחג – נכון, צריכים לשמוח, אבל הוא מסוגל לתפילות שלנו שיתקבלו בשמיים. לכן זה מוכרח שיש הבדל ביניהם ולכן בפורים כתבו הגאונים לומר סליחות. גם בקומרנא בפורים היה המנהג להתפלל חצי יום, ובחצי השני של היום היו מקיימים את מצוות היום.
ממילא אנו ביוםֿ העצמאות לא אומרים סליחות. זה חג ולא אומרים סליחות. וכך נהגנו אתמול בישיבה.
ב"ה אנו זוכים להודות שוב, יודו לד' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. לא להיות כפויי טובה.
השנה הזו שונה משאר ימים, דחו את היום הזה ביום אחד. אמנם אמרו שהייתה סיבה, בכדי למנוע חילול שבת, אבל עדיין צ"ב אם אפשר לדחות את מה שתיקנו הרבנים במועצת הרה"ר בהקמת המדינה, ליום אחר. היו אמנם פעמים שהקדימו את היום בכדי שלא לפגוע בשבת, זה היה כלול בתקנה הראשונה, אבל לדחות ליום אחר בגלל יום הזיכרון, זה הפעם הראשונה. לדידי צ"ע, אבל עכ"פ הרי אנו לא פורשים מכלל ישראל שהשנה נוהג את היום ביום הזה, יום שלישי.
יש לי ספק לגבי אלו האומרים ברכה על ההלל, אם יאמרוהו ביום שהוא לא ה' באייר אלא ו' באייר. לגבי אמירת סליחות בה"ב, בישיבה הרי לא אמרנו אתמול סליחות של שני, כיון שהעיד הגאון ר' יעקבֿ משה זצ"ל, שבחורבת ר' יהודה החסיד נהגו שבזמן שחל בה"ב ביום פסח שני, באותו יום לא אומרים בה"ב. וכך אמרתי לגבי יום ה' באייר, שלא לומר בו סליחות, ועל אף שאת אמירת ההלל, הרה"ר אמרה לדחותה ליום אחר. אבל ה' באייר הוא ה' באייר, סגולת היום נשארת כפי שהיא, גם אם אמירת ההלל נדחתה ליום המחרת.
כתוב בתהלים (קיא, ד): "זכר עשה לנפלאותיו". כל החגים הם זכר למה שהיה. יש שני פירושים בראשונים. אם ''זכר עשה'' לנפלאות שעשה כדי שיזכרו את זה, או ש''זכר לנפלאותיו'' כיון שרואים נפלאות שהיו פעם, רואים שלהבא יהיו תשועות. ישועה לעתיד. זה מחלוקת ראשונים. האבן עזרא מביא שעניין של ישועה הוא, שכיון שהיתה אי פעם ישועה, ישועה מושכת ישועה.
כל העניין של חג זה הוא "ציפית לישועה" – ציפייה לישועה. מהו המקור למה שאומרים חז"ל בגמרא בשבת (לא.) ששואלים את האדם ביום הדין ציפית לישועה? אומר הסמ"ק, שהוא מה שכתוב בפסוק (שמות כ, ב) "אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". זו הכוונה בציווי, אין הכוונה לספר את הסיפור, שרבש"ע הוציא אותנו. זה לא סיפור – זו מצווה. כל מה שכתוב בעשרת הדברות זה מצווה. זה ציווי, שתדע שמי שהוציא אותך ממצרים, הוא יושיע אותך, מכאן מה שאמרו חז"ל "ציפית לישועה". זה מה שהסמ"ק אמר, שכיון שהייתה ישועה במצרים, צריך אתה להאמין שבכל רגע ורגע רבש"ע יכול להושיע אותך.
[אנו חייבים להודות על ישועת ד', וכמו בפסח אנו קוראים פרשת ביכורים (דברים כו, ג): "ואמרת אליו הגדתי היום לד'...", ופרש"י שם: שאינך כפוי טובה. והסמ"ק כותב, שיש מצווה אחת של ציפייה לישועה, והשניה להודות לד'. והכל נלמד מהפסוק: "אנכי ד' אלוקיך". זאת אומרת זה חיוב מהתורה, שנלמד מעשרת הדברות.] 3
בגמ' בסוטה (מ.) שאלו, בזמן ששליח ציבור אומר מודים, מה הציבור אומר? ואמרו שם, שאומרים מודים דרבנן. וצ"ב מהי שאלת הגמ', למה באמירת מודים לא ננהג כשאר ברכות הי"ח שהש"צ מברך והציבור שותק? ראיתי ב"אבודרהם" שאומר דבר חידוש, וזה לשונו: "וכשיגיע הש"ץ למודים וכורע, כל העם שוחין ואומרין הודאה קטנה המתחלת כמו כן במודים, שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו 'אדוני אתה' על ידי שליח – אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמיים; ואם יקבל על ידי שליח – אינה קבלה גמורה, שיוכל להכחיש ולומר לא שלחתיו. אבל בשאר התפלה, שהיא בקשה – יוכל לתבוע צרכיו על ידי שליח, שכל אדם חפץ בטובתו, ולא יכחיש ויאמר לא שלחתיו. וזה שאמר דוד (תהלים קמ, ז) 'אמרתי לד' ד' אתה' – אני בעצמי אמרתי לו, ולא על ידי שליח". אי אפשר להודות ע"י אחר, ההודיה של האדם צריכה להיות שלו, מדיליה, לפי רוחו של כל אחד, וע"כ פשוט לגמ' שגם הציבור חייב כל אחד להודות בעצמו. והוסיף שם ה"אבודרהם" שזה כמו עול מלכות שמיים שכל אחד צריך לקבל עליו, ולא ע"י אחרים. ההשוואה כמו קבלת עומ"ש היא לא סתם "כמו", אלא שבהודאה עצמה יש בעצם קבלת עומ"ש.
המשנה בברכות (לג:) אומרת: "האומר מודים מודים משתקין אותו", ובגמ' שם: "האומר שמע שמע, כאומר מודים מודים דמי". שמע ומודים הם עניין אחד, להודות לד' זה לקבל עלינו את עול מלכותו בעצם ההודאה [ויש דיון באחרונים (משפט כהן ועוד) לגבי וידוי ביכורים, האם יש שם דין של שומע כעונה].
במדרש (שה"ש רבה א, לב): "'זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו' – א"ר אבין: אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום, אם בקב"ה, בא שלמה ופירש 'נגילה ונשמחה בך'. בך – בקב"ה; בך – בישועתך; בך – בתורתך; בך – ביראתך". ולכאורה אין מובן מהי כוונת המדרש באומרו 'בך בתורתך'? אלא כוונת הדברים היא שיש תורה של ישועה. לכל ישועה יש תורה של ישועה, וכאשר הקב"ה עושה ניסים וישועותינו מתגלות, יש ללמוד את התורה השייכת לישועה הזו. יש צורך להסתכל ולהביט בישועה ולהבין את משמעותה, ועל ידי זה לחזק את האמונה.
בשם חידושי הרי"ם מובא, שאת פרשת גאולת מצרים וחסדי ד' שבה, יש ללמוד כפי שלומדים גפ"ת. הגאולה היא סוגיה מורכבת, שפעמים רבות קשה להבינה, יותר מאשר קשה להבין סוגיה למדנית. צריך סייעתא דשמיא מיוחדת להבנת דרכי ד', וצריך לשם כך תבונה מיוחדת.
[כתוב בתהלים (קז, מג): "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ד'". יש כאן יסוד, שיש חכם ושצריך לשמור. (שם, ב) "יאמרו גאולי ד' אשר גאלם מיד צר", אמרו חז"ל שהפסוק הזה מדבר על הגאולה העתידה, תחילת החלק החמישי שבספר תהלים, לעומת ספר הרביעי שמדבר על גלות מצרים, ועל מזמור זה שמדבר על העתיד לבוא נאמר "מי חכם...". צריך חכם, וצריך שמירה, וצריך להתבונן. "ויתבוננו" בלשון רבים, בשביל שהרבים יתבוננו צריך את החכם, ומבלי החכם לא מתבוננים ולא יודעים.
"ויתבוננו חסדי ד'", יש שני פירושים, האחד להתבונן בחסדי ד', והשני מובא באבן עזרא בשם ר' משה וז"ל, "ור' משה אמר כי חסדי השם יהיו מתבוננים". וכוונתו לומר שיש חסד מיוחד מד' בשביל לזכות להתבונן במה שיש לפנינו ישועות, שכן הפרק הקודם, שהוא סוף החלק הרביעי בתהלים, מדבר על כך שישנה ישועה, לא מתבוננים בה ולא רוצים בה (תהלים קו, ז): "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך". למה אבותינו לא הבינו נפלאותיך? מה שראו ארבעים שנה במדבר, ניסים ומופתים, ולא השכילו!? וזה פסוק בתורה (דברים כט, ג): "ולא נתן לכם ד' לב לדעת... עד היום הזה". היו חסרי לב, ורואים שבשביל להבין ישועה צריך לב, ולב לא ניתן להם.
כל העניין הזה של הסתכלות, למרות שהעיניים רואות, צריך חסד מיוחד, כוח מיוחד של ראייה. אברהם אבינו הכיר את בוראו מאז שראה את השמש זורחת בבוקר ובערב שוקעת והבין מיהו בעל הבירה. כולם רואים זאת אך לא מכירים, אבל צריך חסדי ד' – כי בלי חסדי ד' לא יבינו אפילו דברים פשוטים, ובלי חכם, לא יתבוננו ולא יתפסו.
באמונה, על פי חז"ל, יש גדלות וקטנות, והם עניינים שונים לגמרי. יש מושג של קטנות אמונה, וזהו מה שאנו רואים היום, שעל דברים פשוטים, שראינו ישועות ד', דבר שאלפיים שנה לא היה, עניין של עצמאות ישראל – אנשים לא מודים. עצמאות ישראל יש בה שני דברים. הראשון, שחזרה לנו מצוות עשה של ישוב הארץ, העלייה, וההתיישבות והכיבוש, כדעת הרמב"ן. והוסיף הרמב"ן, שמה שאמר משה ליהושע "עלה רש" זה מצווה לדורות, ולא רק לאותו הזמן. לא רק לעלות ולשבת, אלא "עלה רש". וזה חזר אלינו בבת אחת, לאחר אלפיים שנה. ובנוסף לכך, עצם ביטול הגלות. גלות היא אסון – קטסטרופה – כלל ישראל שינה את פרצופו, לא היה עם ישראל שלם, אין תורה שלמה בגולה, הקב"ה מתחרט על כך שיצר את הגלות. אנו מתפללים כל יום בברכת אהבה רבה: "ושבור עולנו מעל צווארנו, ותוליכנו קוממיות לארצנו", וזה שייך אחד לשני ביחד עם הבקשה לתורה. וכ"ז קיבלנו חזרה, ובכ"ז ואף על פי כן – מבלי חסד ד', לא מתבוננים ולא מבינים.
סט"א לא מנהלת את העולם, ודעה כזו חלילה היא ע"ז. הקב"ה מנהל את העולם, ודעה כזו של הסט"א היא פגיעה באמונה. כשחסר חסד ד' לא מתבוננים, והכל יכול להסתלף, כשיש אמונה בקטנות יש סילופים.] 4
צריך תבונה מיוחדת להבין מה הם חסדי ד', וכיצד הם פועלים. הפסוק הראשון שמביא רבינו יונה לחיוב זה, הוא הפסוק (במדבר ח, ח) "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ד' אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר". א"כ מצוות העשה היא לזכור את "כל הדרך אשר הוליכך". לא מספיק לזכור את הישועה עצמה, אלא צריך להתבונן בכל הדרך המוליכה לישועה, ולהבין כיצד הגענו לכך. יש כאן הכוונה כיצד עלינו ללמוד את מעשי ד' וחסדיו. זוהי ההקדמה לפרשת התוכחה המתחילה בפרשת "עקב" ומסתיימת בפרשת "ראה", בפסוק (דברים יא, לב) "ושמרתם את כל החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי נותן לפניכם היום". זהו ציווי על חיוב האמונה בהנהגת הקב"ה את עולמו. ותורת הישועה, הרי היא ככל שאר חלקי התורה – לא רק עניין שכלי גרידא, אלא דבקות בקב"ה – וכפי שכותב המהר"ל (תפארת ישראל פרק ט) – ועל ידה ניתן להגיע לאמונה גדולה.
יש כיום בלבול, ושאלות, שאין זו הפעם הראשונה ששואלים אותן. האם כך גאולתם של ישראל? כבר דיברנו על כך בשנים קודמות. בתהלים כתוב (עח, מא) "וקדוש ישראל התוו", מה פירוש "התוו"?! וביארתי: ישנם כאלו שעושים תוואי ודרך לקב"ה, כיצד הוא צריך לנהל את העולם. ואם משהו לא כפי התכנית שלהם, אז כבר יש להם קושיות.
הקב"ה לא עביד ניסא לשיקרא. הכל נעשה בידי שמיים, ובחסדי שמיים, ועל אף כל הנגלה והנסתר, הרי עלינו לצפות לישועה. התורה אומרת (דברים כח, לד): "והיית משוגע ממראה עיניך". יש מפרשים, "עיניך" מלשון "עיני העדה". אנחנו לא מבינים ולא מסכימים עם כל הרעיונות הלאֿנורמליים, המנוגדים לתורה ולמוסר. אבל כבר כתב בעל "מסילת ישרים" בביאור מדת הענווה: "ותראה כי רוב השרים והמלכים או בעלי היכולת, יהיו באיזו דרגא שיהיו, נכשלים הם ונשחתים בעבור חנופת משרתיהם; ע"כ, מי שעיניו בראשו, יזהר ויעיין במעשי מי שרוצה לקנותו לו לחבר או ליועץ או לפקיד על ביתו, ממה שיזהר ויעיין במאכלו ובמשתהו, כי המאכל והמשתה יוכל להזיק לגופו בלבד, והחברים או הפקידים יוכלו להשחית נפשו ומאודו וכל כבודו".
ולתלמידים הצעירים (תהלים כז, יד): "קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'". ככל שנרבה בעיסוק בתורה, ובתפילה, ולצפות לישועה, להתפלל ולצפות לישועה כל אחד גם על עניניו האישיים, הפרטיים, הספיקות וההתלבטויות. לא להיסחף אחרי כל מיני "רעבאלאך". לפעמים אני רואה, שככל שהם קטנים יותר, רוצים להיות "רעבאלאך" גדולים יותר. עלינו ללמוד גם את ענייני השעה ובפרט בבית המדרש הזה, ובספריו של הרב זצ"ל, והפוך בה דכולה בה. כפי שהזכרנו, שישועה צריכה לימוד ועיון, והתורה היא היא שתתן את הכוחות הנכונים לכל אחד ואחד, לפעול עם הקב"ה, ולראות עין בעין בשוב ד' ציון, ולהחזיק בעוז ובתוקף בכל מרחבי ארצנו הקדושה, לגאולת ישראל השלמה בב"א.
^ 1.שיחת יום העצמאות תשס"ד; מתוך 'מורשה' מועדים ושיחות ח"ב שבקרוב אי"ה ייצא לאור.
^ 2. | וגילו – "אם בא גיל אל תשכחו שתרעדו מפחד השם. ויש אומרי' וגילו כמו תגילו, על דרך עלה ומות בהר, פרו ורבו שהוא ברכה על דגי הים והטעם שתגילו אם רעדתם מהשם".
^ 3. | הוספה משיחה ליום העצמאות תשס"א.
^ 4. | הוספה משיחה ליום העצמאות תשס"א.~
^ 2. | וגילו – "אם בא גיל אל תשכחו שתרעדו מפחד השם. ויש אומרי' וגילו כמו תגילו, על דרך עלה ומות בהר, פרו ורבו שהוא ברכה על דגי הים והטעם שתגילו אם רעדתם מהשם".
^ 3. | הוספה משיחה ליום העצמאות תשס"א.
^ 4. | הוספה משיחה ליום העצמאות תשס"א.~
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.









