ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- יום העצמאות
- חיוב ההודאה על נס
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם שפירא זצ"ל
עוד הוסיף אבי מורי זצ"ל, והזכיר את מה שביאר האבן עזרא על "ויתבוננו חסדי ד'", שזה חסד מהבורא - לזכות להתבונן בחסדי ה' המקיפים אותנו.
חובשי בית המדרש הזה הם כולם בבחינת "מי חכם וישמור אלה" - שבתורתם הם פועלים שהרבים יתבוננו בחסדי ד'. כתוב בסידור הגר"א: "השיבנו אבינו לתורתך", כמ"ש (איכה ב, ט): "מלכה ושריה בגויים אין תורה". ולכאורה צריך ביאור, שהרי הבקשה שהגר"א מביא קשורה לבקשת וגאלנו, גואל ישראל, וכאן הרי עוסקים בבקשה לתורה, ולא על המציאות של "מלכה ושריה בגויים". וכנראה, שיש בקשה מיוחדת שתהא תורה בשלמות - כמו שכתוב: "שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך" בסמיכות זה לזה, כשאין מקדש אז חסר עדיין בעומק הבנתנו בתורה. וע"כ, בקשתנו ב"השיבנו" לריבוי התורה, קשורה במהותה - כדברי הגר"א - למצבם של בני ישראל. וע"כ בכל שלב ושלב של החזרת התורה לא"י, מתמלאים אנו יותר ויותר בכוחה של תורה, בנוסף על כל העניינים האחרים.
ואשרינו, שאנו חובשי ביהמ"ד זוכים לראות במשקפיים של תורה, ועולים במסירות נפש לבנין התורה בישראל בגידול וריבוי תורה ות"ח, שכולם בבחינת מי חכם וישמור אלה, ויתבוננו - הרבים - חסדי ה' הטובים עלינו.
היה זה בשנת תשס"ד, שאז דחו לראשונה את יוםֿ העצמאות מֿה' באייר לֿו'. אבי מורי זצ"ל ניסה לגרום שלא ידחו את היום, שהרי ידוע שכתוב בכתבי הגר"א, שיש עניין מיוחד בימים ה' וכ"ח באייר, ואנו לא יכולים לדחות סתם. נכון שיש חששות, אבל כתוב בחז"ל (שבת סט:) שההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת מונה כך וכך ימים לשבת, אבל מי שיודע את היסוד של היום, וכוחו, לא דוחה. אבל היות ונקבע לצבור לדחות, כך גם אנו נוהגים בישיבה "ובמקהלות רבבות עמך ישראל", אלא שחידש אז שיום ה' באייר לא אומרים סליחות, ולא תחנון, שיש עניין במה שהרבנות קבעה שה' באייר הוא היום. הגמרא אומרת (בסוכה לב: ובפסחים קיד:) "הואיל ונפיק מפומיה דרב", שאם קבעו משהו מסויים, יש עניין להבליט את מה שקבעו. הגמרא אומרת (ברכות נ.) שמברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם לאו, כשאדם מברך ברכה שפסוקה ופשוטה זה טוב מאוד, אבל כשאדם יודע את צדדי המחלוקת בנוסח הברכה, כגון 'על ביעור חמץ' או 'לבער חמץ', ועשה כמו שנפסק בהלכה, אע"פ שזה לא הצד הפשוט, יש בזה מעלה הואיל ונפיק מפומיה דרב (עיין ברא"ש מס' ברכות דף נ). הרצי"ה זצ"ל גם כשיוםֿ העצמאות לא היה נדחה, כאשר היה יוצא בשני וחמישי של אמירת סליחות היה אומר גם סליחות וגם הלל. מנהג זה לא נשתרש. אבי זצ"ל הביא לו מקור מדברי הטור בהלכות פורים, שהגאונים היו נוהגים בפורים להרבות בסליחות, שיום שנעשה בו ישועה הוא יום שיש בו סגולות מיוחדות לכן צריך גם לבקש בו בקשות. זה היסוד בעצם לכך שבכל זמן שאנו אומרים הלל, תוך כדי ההלל, אנו אומרים גם בקשות, "אנא ד' הושיעה נא" וכדו'. כאשר יש יום גדול שנקבע להודות לד', מפאת עוצמתו אנו צריכים להסמיך גאולה לתפילה, בפרט בה' באייר. (בראשית כט, לה) "הפעם אודה את ד' - ותעמוד מלדת". מבאר שם הספורנו שהיות והודתה לד', אולם לא ביקשה בקשה נוספת על להבא כפי שביקשה קודם, על כן עמדה מלדת. ומבואר בתוספתא מנחות (פרק ו'), שתפילה והלל מעכבים זה את זה (עיין שו"ת מהרש"ם חלק א' תשובה א') וכל שכן שבזמן שזו סמיכת גאולה לתפילה ממש. ועיין ברש"י: "עזי וזמרת יה" - לשון זמר - הוא גורר אחריו את הישועה (ועיין ילקו"ש שמואל ב' קס"ג: הריני אומר שירה והקב"ה הפיל את שונאיו). לכן, זו היתה אסמכתא למה שהרצי"ה נהג, אבל כאמור זה לא הושרש. חשבתי שאולי זה הפשט במה שאנו אומרם בפסוק, (תהלים קיח, כד) "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו", "זה" בלשון נוכח, (שמות טו, ב) "זה א-לי ואנוהו", (שמות כב, ח) "אשר יאמר כי הוא זה". הפסוק אומר 'זה', יום מסוים, היום אשר עשה ד', נגילה ונשמחה בו. האי יומא דקא גרים ולכן יש ענין בעצם היום. חז"ל אומרים במדרש (שיר השירים רבה א, לב): "'זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו' - א"ר אבין: אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום, אם בקב"ה, בא שלמה ופירש 'נגילה ונשמחה בך' בך - בקב"ה; בך - בישועתך; בך - בתורתך; בך - ביראתך". לפי מה שיצא לנו השנה, השמחה יכולה להיות בעצם היום, או שאנו שמחים במעשה הקב"ה, אז גם אם זה נדחה מה' לו', זה זמן של שמחה.
היתה שנה אחת שמי שהנחה את הסעודה ביוםֿ העצמאות ראה שעברו יותר משבעים ושתים דקות מזמן שסיימו לאכול, והיו לו חששות שיעבור זמן ברכת המזון. הוא החליט על דעתו להודיע לכולם שהרצי"ה יברך ברכת המזון, ואחרי זה ידבר. הרצי"ה לקח את הגביע, בירך, ומיד אח"כ הלך הביתה. בקושי הצליחו לשכנע אותו, שלמחרת בצהריים הוא ידבר, והוא מצדו ביקש שגם התלמידים ידברו. ובאמת למחרת, קם אחד התלמידים לדבר, וכשדיבר אמר, בין השאר - מה הזכות שזכינו אנו לראות בישועת ד', ואלה שהיו לפנינו לא זכו. ראינו איך שהעיניים של הרצי"ה בוערות כאשר הוא שמע דבר זה, וביקש לדבר מיד אחרי אותו תלמיד. הרצי"ה דפק על הסטנדר, ואמר: איך אפשר לשאול שאלות כאלה?! מי אמר שזה בגלל הזכות שלנו?! (דברים ט, ה) "לא בצדקתך ולא ביושר לבבך", אז איך אפשר לשאול שאלה כזו - "מה זכינו". ועל זה הרצי"ה נתן שיחה שלמה, על מה זכינו לאותו יום; לא "מה", מבחינת: למה זכינו, ובגלל מה - אלא "מה", בבחינת - מה הקב"ה נתן לנו בה' באייר.
"מה" זכינו: אנו מתפללים לפני ק"ש: "ושבור עול הגויים מעל צווארנו". הבקשה הזו היא הקדמה לקבלת עול מלכות שמיים. הגמ' בברכות (דף כ.) אומרת שעבד פטור מק"ש. מסביר הירושלמי שעבד שיש עליו אדון אחר, שיש עליו עול בשר ודם - אין לו יכולת לקבל עליו עול מלכות שמיים בצורה שלימה. שאנו מבקשים לפני קבלת עול מלכות שמיים "ושבור עול הגויים מעל צווארנו" זהו עוד נדבך נוסף לקראת קבלת עול מלכות שמיים, שהקב"ה זיכה אותנו בו לפני שישים ושתים שנה. הגמרא (ברכות לד:) אומרת שלפי שמואל "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד", שעבוד מלכויות הוא תמצית ההבדל בין העולם הזה ולימות המשיח. מסתבר ששמואל הולך לשיטתו, שהוא סובר במסכת פסחים (קטז.) שפותחים בגנות היינו "עבדים היינו לפרעה במצרים...", ולהיות משועבד זה גנות. אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד - התנאי הבסיסי על מנת שיהיה יכול לקבל מלכות שמיים זה - לשבור את עול הגויים; "עבדים היינו", ואז - "ויוציאנו".
הקשר בין קבלת עול מלכות שמיים ליציאה משעבוד, בא לידי ביטוי במצוות התפילין. כתוב (דברים כח, י): "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך", ודרשו חז"ל (מנחות לד:): "אלו תפילין שבראש". תפילין הוא סימן לחירות; הגמרא אומרת (גיטין מ.), שעבד שהניח לו רבו תפילין יצא לחירות. שעבוד - אין הכוונה רק לשעבוד מצידם של אחרים עלינו, אלא שעבודים של האדם על עצמו, כשאין לו מלכות עצמית - כשאינו בגדר בן חורין, כשאינו בגדר של מלך שאין על גביו אלא ד' אלוקיו. וכמו במישור הפרטי, כך במישור הכללי, הלאומי, שבירת עול מעלינו, שאין על גבינו אלא ה'.
הגמרא אומרת (ערכין לב:) על יהושע בן נון שהיתה בו דרגה שלא היתה למשה, היתה לו "זכותא דארץֿ ישראל". והגמרא באה בתביעה ליהושע בן נון שזכה להיכנס לא"י (דוכתא שמשה ואהרן לא זכו להיכנס לשם), מדוע לא ביקש לבטל יצרא דע"ז, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ובטלו אותו. לכאורה לא מובן מה השייכות בין כך שיש לו זכותא דארץֿ ישראל ובין כך שיכול לבטל את יצרא דע"ז. הפשט הוא שהרי קיי"ל (סוכה נב.) שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, לא רק מבחינת האישיות של האדם - אלא גם מבחינת המקום. כמו שהרמב"ן כותב שכל הקדוש מחבירו חרב מחבירו, כמו שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, יש גם מציאות שגם מקום שנמצא בקדושה עליונה יותר, שם חלילה יכול להתפתח - כשאין את עבודת ד' הנורמלית - גם יצרא דע"ז גדול. יהושע זכה לתקן את עלינו לשבח, שם כתוב: "לתת גדולה ליוצר בראשית". הביטוי "יוצר בראשית" לא מופיע כמעט בשום תפילה אחרת. "יוצר בראשית" פירושו כמו שכותב רש"י עה"פ (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים", שארץ ֿישראל ניטלה מהאומות וניתנה לנו. זה מה שכיון יהושע בן נון, במה שתיקן לומר "לתת גדולה ליוצר בראשית", זהו ביטוי שאפשר להגיד כשנכנסים לא"י.
זכותא דארץֿישראל היא גם המפתח לזכירת זכות אבות. כמו שכתב הרמב"ן על התורה (במדבר, יד, יז) שעל כן לא ביקש משה על המרגלים בזכות אבות ואילו על חטא העגל הזכיר זכות אבות. מי שמבעט בארץ ֿישראל שניתנה לאבות, אין האבות עומדין לו לזכות. ומבאר הרב זצ"ל בשמועות ראי"ה שעל כן בסליחות אומרים "וזכרתי בריתי יעקב... והארץ אזכור" בסמיכות אחת - האבות וארץ ישראל. לכן יכול היה יהושע בן נון על ידי הזכות הגדולה של אוירא דא"י, ששם יש את זכות האבות, את הקדושה שבטבע, ואת כל הכוחות הארץֿ ישראליים, לבטל יצר ע"ז. וזה הקשר בין זכותא דא"י לביטול הע"ז.
פעם, היה זה לפני ההתנתקות, הייתי עם הרב מגנס, בארצות הברית, ונכנסנו לרבי מנובומינסק שהיה בעל מחשבה גדול. שאלנו אותו למה רבני ארצות הברית לא מתערבים במה שקורה בארץ. תוך כדי דבור אמר לנו: "אני מכיר את התורות שיש לכם בבית המדרש שלכם", והוסיף ואמר, "אבל הגמרא אומרת על רב יהודה, דיחידאה היא" (רב יהודה שאומר שעל שמן אפרסמון שעושים אותו בארץ ֿישראל יש לברך בנוסח מיוחד, לא כמו על כל שמן. הגמרא אומרת על שיטתו "שאני רב יהודה", ויש שתי נוסחאות להמשך, או "דחביבא עליה א"י" או "דיחידאה היא"), כוונתו היתה שיש להרצי"ה דרך משלו, אבל לא חושבים כמותו, כמו רב יהודה בגמרא. הרב מגנס ענה לו: "אני אגיד לך איך הרצי"ה פירש את הגמרא הזו. שאני רב יהודה שהיה מיוחד, שהיתה לו המעלה, 'יחידאה היא', לא מלשון יחיד או בודד, אלא מיוחד". רב יהודה במדרגה שלו חביבה ליה ארץֿישראל, זו דרגה מיוחדת.
דווקא רב יהודה הסובר שכל העולה מבבל לארץֿישראל עובר בעשה, הוא זה שהגמרא מעידה עליו, שחביבה ליה ארץֿישראל. ואילו רבי יוחנן, סובר שאין נוסח ברכה מיוחד על שמן מא"י. והדברים מפליאים, שהנה רבי יוחנן ישב בארץֿ ישראל, וגם סובר שאסור לאדם לצאת מא"י לכל צורך שהוא, כמו שכתוב בקידושין (לא:), הוא אותו ר' יוחנן שלא תיקן ברכה מיוחדת על שמן מא"י. לעומת רב יהודה שישב בבבל והוא זה שפסק, שכל העולה מבבל לארץֿ ישראל עובר בעשה, ודווקא עליו הגמרא מעידה שחביבה ליה ארץֿישראל. להלכה פוסקים כמו רבי יוחנן. שאמנם חביבה ליה ארץֿישראל היא מדריגה בפני עצמה, אבל רבי יוחנן שבפועל היה מחובר לארץ ֿישראל זו המדריגה היותר גדולה, מאשר חביבה ליה ארץֿ ישראל. "כל הקודם לארץ קודם לברכה", מסביר הרב זצ"ל בעולת ראיה שמי שיותר קרוב לענייני ארץ ֿישראל מי שדבק יותר בארץֿ ישראל, הברכה עליו היא הרבה יותר גדולה, ובזה עדיף רבי יוחנן על רב יהודה. והקב"ה זיכנו להיות דבקים בו, דבקים בתורתו ודבקים בארצנו הקדושה.
הזכות הזו שאנו זכינו לה לא בצדקתנו, מאז ה' באייר הראשון ועד היום, הזכותא דא"י, היא הנדבך הנוסף שצריך שלא לשכוח אותו בכל שנה ושנה. פעם, בחג החנוכה, אמר לי הרב רענן זצ"ל: בחנוכה אנו מדליקים שמונה נרות, כל יום התגדל הנס ומוסיפים עוד נר, "מוסיף והולך", כמה נרות היינו צריכים להדליק כשמגיעים ללילה הזה של יוםֿ העצמאות? "אין בעל הנס מכיר בנסו", אין הכוונה לפטור מלהודות על הנס - אלא חיוב ללמוד יותר, להאמין בו יותר, לחיות אותו יותר, גם שאנו רואים דבר שהוא בעיננו נראה כסתר המדרגה. אצל משה רבינו כתוב (שמות יט, ט) "הנה אנכי בא אליך בעב הענן", מסביר הרב זצ"ל במאמרי ראיה, שהקב"ה לפעמים נותן לנו מציאות של הסתרים מסוימים, הגואל נגלה ונכסה, אך אין זה בגלל שהוא מסתיר פניו מאיתנו. אלא כמו שאדם לא יכול להסתכל בשמש מפני ריבוי האור, כך כאשר הקב"ה רוצה לתת לנו, אין לנו לפעמים את הכלים כדי לקלוט כל מה שאנו אמורים לקבל. אדם שישים מסכה על עיניו, יוכל לקבל בדרך ישרה או עקיפה, את אותם האורות הגדולים שהקב"ה רוצה ודיבר טוב על ישראל.
ראיתי שהטור שואל בהלכות חג הפסח, מדוע לא אומרים 'שעשה ניסים' בליל הסדר. מסביר הטור, שבאמירת "אשר גאלנו וגאל את אבותינו", אנו בעצם אומרים גם על הניסים. בעל הפרישה בשם רבינו עמרם גאון מסביר אחרת, הוא מתרץ שביום שהוא יום ישועה לישראל, לא שייך לברך שעשה ניסים, מפני כיוון דיום ישועה הוא, הוא עדיף מנס ולכן לא צריך לומר על הניסים. והדבר צריך ביאור, ערוך השלחן מביא פירוש זה ואומר עליו שלא מבינו. ייתכן שהכוונה היא כזו, על דרך החילוק בין גברא לחפצא, לפעמים יש מציאות ניסית שאדם ניצול ממה שעובר עליו, אבל בעוצמתו של היום עצמו לא חל שינוי. אומר רבינו עמרם גאון, חג הפסח אינו דומה לכל שרשרת הניסים שנעשו לבית ישראל, יציאת עם ישראל מצרים היא יסוד האמונה, זה לא רק הצלה מדבר מסוים למצב אחר, אלא כל הבריאה השתנתה. כל המציאות של "היום הזה אשר יצאתם ממצרים", "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", נהפכה למהות אחרת. כוונת רבינו עמרם גאון, שבעשה נסים אנו מברכים על הצלה מסוימת שנעשית, ובזה שונה יציאה מצרים, שהיום עצמו נהפך לחדש, זו יצירה מיוחדת. ידוע מה שהסמ"ק אומר שהמקור לכך שלעתיד לבוא שואלים לאדם אם ציפית לישועה, הוא מהפסוק (שמות כ, ב) "אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שכלול בו האמונה בשאר הגאולות. כל הישועות לעתיד לבוא הם המשכיות אחת של יציאת מצרים. אם כן לפי רב עמרם גאון, יציאת מצרים אינה רק במדרגת שבח 'שעשה ניסים', אלא היום עצמו יש בו משמעות יותר גדולה מאשר סתם הצלה ממות לחיים. ממילא כל הישועות שאנו מאמינים בהם הם המשכיות אחת. וודאי שכאשר משמעותו של היום עצמו נהפך למשהו אחר, לא מברכים על זה שעשה ניסים, כי מהות היום נשתנתה לעילא.
כתוב בפרקי אבות "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" (ו, א), ובין השאר כתוב ש"נהנין ממנו עצה... וגבורה". "נהנין ממנו עצה", הכוונה הפשוטה היא, שהוא נותן עצות טובות, את זה ניתן להבין. אבל מה הפירוש ב"נהנין ממנו גבורה"? מי שזכה בשנים קדמוניות להיות בישיבה, כשהרצי"ה עמד בחדר האוכל הקודם, בזמן שהיה מדבר על ה' באייר היית מרגיש שאתה נדבק בגבורה, שאתה רואה עוצמה של גבורה כזו, לא רק לעצמו, אלא מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, הרצי"ה היה הופך את זה לקניין בנפש. וכך כל רבותינו שהיו עמו ואחריו. בספר מצוות ראיה כתוב, למה השולחן ערוך מדגיש שאדם צריך להיות "גבור כארי", למה הש"ע מדגיש דווקא את גבורת הארי? כי שונה גבורת הארי בכך שהיא קנין עצמי שלו. לפעמים אדם צריך לאמץ לעצמו מידות מסוימות, אבל לא תמיד צריך שתהפוך המידה לחלק ממנו, כגון מידת העזות. לפעמים אדם צריך את מידת העזות כדי לא ליפול, אבל שיהפך לקניין נפשי עמוק על זה נאמר: (אבות ה, כ) "עז פנים לגיהנום", אבל כשצריכים למידה זו משתמשים בה. מידת הגבורה אינה כך, "גבור כארי" זהו קניין מקנייני הנפש. ולכן מביא השו"ע את הדוגמא של גבור כארי. זו מידת הגבורה, גבורה שהיא טופח על מנת להטפיח, שצריך ללמוד מן הארי, איך אדם צריך לעבוד את ד', איך להודות לקב"ה, איך לראות מעשה ד' גם בגבורה. (תהלים קיז, ב) "כי גבר עלינו חסדו", ראיתי בשם הרד"ק, מלשון "ויגברו המים", לא היה לזה סוף, "כי גבר עלינו חסדו", החסדים שהקב"ה הוריד לעולם במצבים מסוימים, היו כל כך גדולים, עד כדי כך שגם הגויים צריכים להודות, שאין מי שיכול לא להדבק בו, "כי גבר עלינו". יש חסדים כאלה שבאים כל כך בגבורה, מלשון "ויגברו המים" שאפילו גויים לא יכולים לעמוד מנגד כאילו לא קרה שום דבר. (שם, א) "הללו את ד' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו ואמת ד' לעולם הללויה".
פעם היה לי דין ודברים בנוגע למצבנו היום, עם אישיות מסוימת שאינה בר מיצרא לדעות שאנחנו חונכנו בישיבה. הוא אמר לי תראה איך שאנו נראים וכו', כדרכם של יושבי חושך.
החלטתי לכתוב לו מכתב, וזה חלק ממנו: "בפסח, בליל הסדר, אנו אומרים "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", אנו שחונכנו לדרך שלנו מייחלים מאוד לאותו לא יום ולא לילה. שנוכל לשאול את השאלה, של מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, לא רק בלשון של סימן שאלה, מה נשתנה, אנו מחכים למה נשתנה נוסף, ל'מה נשתנה' עם סימן הקריאה, מלשון התפעלות - מה גדלו מעשיך ד', מה נשתנה! אולי זה מה שאנו אומרים בהלל מה אשיב לד', אשיב לד' את ה'מה!'. אנו מייחלים שדתן ואבירם, שהלשינו על משה לפני פרעה, לא יבקשו להנהיג את ישראל, אנו מעדיפים שמי שיעמוד בראש בית ישראל יהיו תלמידיו של משה רבינו, וכל הת"ח שבאים מכוחו. אנו מייחלים לדאוג לא רק שיהיה לנו יום טוב של גאולה, אלא גם ימי חול המועד הבאים אחריו. בני ישראל מכשירים הרבה כלים כשמתקרבים לחג החירות וחג הגאולה. אבל עם כל הצער, אסור לשכוח שיש מיעוט של כלים שאינם ברי הכשרה, אלא שבירתן זהו תיקונן, ואסור לערב את הכלים שמא כל הבית יתחמץ. עלינו להמשיך לבער את החמץ שחס וחלילה שלא יהיה יותר מכזית, שאז לא יהיה בטל לא בשישים וגם לא בשישים ושתים. עלינו להשלים בעזרת ד' את יציאתנו העכשווית מִמֵּצַרִים, שעדין יש מציאות שמִצרים רודף והים סוגר, ויש כאלה שמניחים את המרור על השולחן. ואנו יושבים עם ארבעה בנים ועלינו לדאוג שהבן החכם יסב בראש השולחן וידע להשיב לכל הבנים ולהשיב את הבנים, ונוכל ביחד לעשות סדר, ולהתפלל לא רק על ה"לבן" שביקש לעקור את הכל.
אנו אומרים "שפוך חמתך אל הגויים", וכן אנו אומרים "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ד'". אנו מצפים לחכם וחכמים, שיעמדו אל מול קואליציה של ג' שהָרֶשַׁע לא ישלוט גם בתם ושאינו יודע לשאול. ורק אם נגיע לדרגתם של החכמים ששואלים על הָעֵדוֹת, העובדות, ואח"כ על החוקים. אז נגיע למצב שכולנו מייחלים לו, שלא נסתפק ב'דיינו', לא נסתפק ב'דיינו' ברכוש גדול וכדומה, מידתם של ישראל לומר על אחת, כמה וכמה, "הרחב פיך ואמלאהו", ונאמר שירה חדשה.
יה"ר שנזכה באמת להתבונן בכל מה שעובר עלינו מכאן ולהבא, ונזכה בקרוב לגאולה שלימה במהרה. ויש לפרש את הפסוק "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו", כמו שכתב המהר"ל, שכשיעקב קרא ק"ש בפגשו את יוסף, אז באותה שעה הפנה את כל כוחות אהבתו אל ד' בק"ש, וזה הוא שאנו אומרים "זה היום עשה ד'", שמחה כזו גדולה, נַפנה אותה אל ד' ונשמח בו.
"כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא". הגמרא בברכות אומרת (נא.) כוס ברכה צריכה שתהיה בימין. ולא מועיל סיוע של השמאל... אלא שיהיה כפרוש רש"י בשירת הים, שיש ימינך - שגם השמאל נהפך לימין. ובעז"ה "ד' עוז לעמו יתן". להודות ולהלל על גאולתינו ופדות נפשינו. "על כל אהודך כל פה תיחדך", ושוב שנית לקדשה, ואל תוסיף לגרשה, והעלה אור שימשה, ונסו הצללים, ידידים רוממוך בשירה קדמוך, בגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולהֿ שלימה לבניֿ בניהם.
אמן ואמן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
