"(תהילים פט, טז) 'אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה' – בזוה"ק פי' מתברין האי תרועה. ואיתא כשבנ"י תוקעין בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. הענין הוא דכ' (במדבר כג, כא) 'וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ', תרועה הוא רצון כדפי' רש"י שם. והנה באמת רצונו ית' הוא רק לרחמים וטובה. והמשפט הוא לטובה. ובנ"י מבינים ויודעים כי הם דבוקים בפנימיות רצונו ית' לכן מעוררים רחמים. וזה 'יוֹדְעֵי תְרוּעָה' שיש להם דעת להבין פנימיות הרצון ובזמן הדין צריכין לעורר שיתגלה הרצון. ואז מתהפך הדין לרחמים. לכן בשבת א"צ לתקוע כדאיתא בזוה"ק כי בשבת מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא ומתהפך הדין לרחמים. וכמו כן ע"י קול שופר מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא. וזהו 'בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן' שמתברר פנימיות המשפט שהוא הרצון כנ"ל."

"עשרת ימי תשובה הם נגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם. ור"ה נגד בראשית כדאיתא בראשית נמי מאמר הוא. והוא כולל כולן. וע"ז אמרו והלא במאמר אחד היה יכול להבראות שהוא מאמר האחדות שעלה במחשבה לפניו ית'. וכמו שיהי' לעתיד כשיתוקן הכל. וע"ז אמרו חז"ל ג"כ עלה במחשבה לבראות במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. והכלל כי קודם חטא אדה"ר הי' מוכן להיות בחי' מאמר אחד כנ"ל. אך ע"י התערובת נעשה בחי' השיתוף מדת הרחמים והי' הבריאה בעשרה מאמרות ליתן שכר ועונש כדאיתא במשנה. ואמת כי הרשעים שהיו עתידין לצאת מאדם הראשון הם גרמו החטא. והצדיקים ובנ"י שנאמר עליהם (ישעיה ס, כא) 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים' הם המעוררין כח האחדות. ועליהם אמרו חז"ל ג"כ כי בנ"י עלו לפניו ית' במחשבה מקודם שנברא העולם כנ"ל. ומ"מ אחר החטא נאמר אין צדיק בארץ כו' ע"י התערובת. ובפרט בגלות בין הרשעים. והעצה רק ע"י תשובה שעל זה רומז השופר להיות מבוקש כל אחד לחזור העולם לתיקונו להתקיים כמו שעלה לפניו ית' במחשבה הקדומה כנ"ל. וכמו שהיה מוכן בשעת קבלת התורה לולי החטא שהי' אחר כך. ואיתא בגמ' (חולין ס.) מעשי בראשית לדעתן נבראו. ולכן גם בכל ר"ה שמתחדש הבריאה כפי מה שמכינים בנ"י דעתם ורצונם לקבל עליהם מלכותו ית' ומשתוקקין לחזור העולם לכמו שהי' קודם החטא כנ"ל כן עולה בידם. וע"ז רמזו חז"ל שנמלך הקב"ה בנשמתן של צדיקים. והנה אדה"ר חזר בתשובה באותו היום וכתיב אח"כ 'וַיַּרְא כו' כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד' והי' זה בכח תשובת אדה"ר חזר וחל עליו אותו החן. ומזה נעשה שבת קודש שהוא התאחדות הבריאה ואין בה תערובת רע כמ"ש ויברך ויקדש. ולכן בשבת א"צ לתקוע כי האחדות נתעורר מעצמו. והתקיעה הוא לעורר בחי' האחדות הנ"ל כמ"ש עשה לך כו' חצוצרות כו' ובהקהיל כו' תתקעו כו'. וע"י תשובה מעוררין כח אחדות הנ"ל. וע"ז נאמר (הושע יד, ג) 'קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ד'' כי הקב"ה ברא הכל בכח התורה כמ"ש בראשית [בשביל] התורה שנק' ראשית שהיא שורש הכל. וע"י הרבה צמצומים נעשה מזה כל הבריאה יש מאין. ובנ"י צריכין להחזיר כל הבריאה לעשות אין מיש. ולכלול הכל בהתורה. והוא ע"י המצות שיש בכל המעשים. ובכוונת המעשה כנ"ל הצדיקים מקשרים הכל בכח התורה כנ"ל וזה עיקר התשובה".
אין עוד מלבדו בגילוי, גילוי של פנימיות עולם, זוהי מידת הדין! והשיתוף של מידת הרחמים, זה היכולת של העולם להתנהל כדי להגיע אל מידת הדין. כיון שהעולם הזה מתנהל במידת הרחמים אז זה לא מתאים לזמן (ר"ה), אך כשישראל תוקעין, הקב"ה קם מכסא של דין לכסא של רחמים, והעולם מתעלה בכדי להגיע למידת הדין.
סוף מעשה במחשבה תחילה הענין הוא, שמה שיהיה בסוף העשייה, זה מה שעלה במחשבה תחילה. (בראשית רבה פרשה יב) "אמר הקב"ה אם בורא אני את העולם במידת הדין..." המחשבה האלוקית מתגלית בסוף העשייה בה העולם מתנהל. כדי שיתגלה בעולם העשייה ה'עץ פרי', צריך קודם כל עץ עושה פרי, וכשיתוקן עולם העשייה ממילא העץ עושה פרי יהיה עץ פרי כמו שעלה במחשבה תחילה. והמחשבה האלוקית, השורשית האחדותית, שעלתה במחשבה תחילה: גילוי הנשמה, גילוי אלוקות בכל, שם אחד, יהיה לעתיד לבוא כאשר יתוקן הכל.
הגמ' בשבת (פט:) מלמדת אותנו, ש"לעתיד לבוא הקב"ה אומר לאברהם בניך חטאו...", ויצחק, מידת הדין, מידת הגבורה, הוא הפועל בפועל למען ישראל. אנו למדים שמידת הדין מבררת שבאמת מצד שורש פנימיות המציאות בניך לא חטאו, ישראל לא שייכים לחטא. המציאות הזו של הדין, גילוי הפנימיות הזו, התכונה היצחקית, הפנימית, הארצישראלית, היא לעתיד. כמו שכתוב בספרים שלעתיד לבוא הלכה כבית שמאי, והדרך לשם זה על ידי השלום, על ידי בית הלל. הבראשית, הוא מאמר האחדות, כדברי המהר"ל בתחילת נתיב התורה שהמספר עשר הוא ריבוי אחדותי. קודם חטא האדם הראשון היה מאמר אחד אחדותי, אך על ידי התערובת נעשה בחינת השיתוף בחינת הרחמים "והיתה הבריאה עשרה מאמרות..." (לשון השפת אמת).
הרשעים גורמים של החטא, של הפירוד (כנ"ל), והצדיקים מעוררים כח האחדות: (ברכות ו.) "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם", זה מצד השייכות של ישראל. וישראל קודם שנברא העולם, הם שייכים למחשבה, שייכים לאחדות, שייכים לנשמה. וכל גילויי החיים של הנשמה הישראלית הם שונים במהות מכל מציאות אחרת שאנו מכירים בעולם. כפי שהרב כותב (אורות עמ' קנו), שההבדל בין ישראל לאומות העולם הוא יותר מן ההבדל בין גוי למדריגת החי, שזה הבדל אכותי וזה הבדל כמותי, ישראל לא במימד הזה, הם במימד שהוא "מעבר".
בראש השנה אנו עוסקים בהמלכת הקב"ה בעולם. המלכת הקב"ה בעולם היא גילוי הנשמה הישראלית, זה קישור כל הבריאה דרך ישראל, "ד' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל", שאנחנו במהותנו "יוֹדְעֵי תְרוּעָה". בזה אנו עוסקים בראש השנה, ולא מזכירים חטאים, ולא עוסקים בחשבונות פרטיים, אלא דרך האומה דרך שייכותנו אל האומה, אנו מתחברים אל השורש, שורש הכל, שורש המציאות כולה. ומתאמצים לקחת אתנו בתפלתינו את העולם כולו, לנק' בריאת העולם לנק' בריאת האדם. זו התורה

"ואיתא בגמ' מעשי בראשית לדעתן נבראו. ולכן גם בכל ר"ה שמתחדש הבריאה כפי מה שמכינים בנ"י דעתם ורצונם לקבל עליהם מלכותו ית' ומשתוקקין לחזור העולם לכמו שהי' קודם החטא כנ"ל כן עולה בידם".