ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- אור חדש
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יעל בת רבקה
הרב יעקב ניסן רוזנטל זצ"ל, נולד בירושלים לאביו רבי אברהם דוד רוזנטל, ששימש כרבה של שכונת שערי חסד בעיר, וכראב"ד ירושלים.
בילדותו למד יעקב ניסן הצעיר בת"ת 'עץ חיים', שעמד תחת נשיאותו של מרן הראי"ה קוק. שם הוא למד תורה בין היתר גם מפי הצדיק ר' אריה לוין זצ"ל.
בהיותו בחור, הלך ללמוד תורה מפי הרב יעקב משה חרל"פ, הרב איסר זלמן מלצר, החזון אי"ש והרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק. לצד התמדתו הרבה בלימוד התורה, היה גם בעל זיכרון צילומי.
בגיל 20 החל להשקיע זמן רב בלימוד חלק חושן משפט בשולחן ערוך, וזאת באופן עצמאי בישיבת עץ חיים.
הוא מונה לדיין בצפת על ידי הרב הראשי לישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג. בגילו, 28, הוא היה צעיר הדיינים בבית הדין. כעבור חצי שנה עבר לחיפה, וכעבור שלוש שנים נוספות מונה לאב בית דין בחיפה, ושימש בתפקיד זה כ-25 שנה. עד לפרישתו בגיל 55.
מדי שבוע היה מעביר שיעור לרבנים ודיינים. הוא גם שימש כרב הפוסק של החברא קדישא בחיפה. בשלב מסויים הוא התמודד לכהונת הרב הראשי של חיפה, אך לא נבחר לבסוף.
הרב רוזנטל הקים את ישיבת הגר"א בחיפה, שמאוחר יותר הפכה לכולל אברכים, והוקמו לה סניפים נוספים של כוללים גם בבני ברק, פתח תקווה, קריית ספר ורמת השרון. לרשת כוללים זו התמסר במיוחד לאחר פרישתו מבית הדין, ובראשות הסניפים עומדים בניו של הרב רוזנטל.
השקפתו
הרב רוזנטל כתב סדרת ספרים (כ-14 כרכים) "משנת יעקב" על כל ספר משנה תורה של הרמב"ם. החלק האחרון של ספרו הושלם סמוך לפטירתו. הוא התאפיין בעצמאות מחשבתית והלכתית, ולא נרתע מעמדות שאינן מקובלות. כך למשל קבע כי מצוה לעלות להר הבית בזמן הזה, אם הדבר נעשה לשם תפילה, או מתוך רצון להיות קרוב יותר למקום קודש הקדשים [משנת יעקב, ספר עבודה, הלכות בית הבחירה ז, א-ב]. עובדה נוספת שיש המנסים להכחישה, היא שותפותו לרב שלמה גורן בפסק דין האח והאחות המפורסם, שגרר מלחמות קשות בין כמה רבנים.
הרב רוזנטל היה מזוהה עם הרבנות הראשית. הוא אמר הלל ביום העצמאות, והתייחס למדינת ישראל כאל "ראשית צמיחת גאולתנו". הוא גם העיד על רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שהיה אומר הלל ביום העצמאות.
הרב רוזנטל היה מיודד עם הגאון רבי אברהם אלקנה שפירא זצ"ל, הרב הראשי לא"י וראש ישיבת מרכז הרב. זאת לצד קשריו הטובים עם רבני הציבור ה'חרדי', כדוגמת הרב אלעזר מנחם מן שך. במשך כל חייו הוא לא היה מזוהה עם אף גוף פוליטי, ואף לא הסכים לחתום על כרוזים והמלצות כלשהם.
הרב רוזנטל נפטר בי"ז אייר תש"ע, ונקבר לפי בקשתו בחלקת הילדים של בית הקברות הישן בחיפה.
לאחר פטירתו, נערכו עליו כתבות במספר עתונים 'חרדיים', וכן פורסמו ראיונות עמו. אך כמעט בכל הכתבות, הושמטו כמה פרטים מתולדות חייו ומהשקפתו של הרב רוזנטל זצ"ל, נשתדל להלן להשלים אותם.
'מורא רבך כמורא שמים'
כאמור, בשנות ילדותו למד הרב יעקב רוזנטל אצל המשגיח הנודע ר' אריה לוין, בת"ת 'עץ חיים'. כידוע, מוסד חשוב זה עמד תחת נשיאותו והשגחתו של מרן הראי"ה, ובאירועים השונים שנערכו בת"ת, היה הראי"ה ראש הנואמים [ראה בהרחבה בספר 'חורבת ריה"ח - ביהכנ"ס בית יעקב, ת"ת וישיבת 'עץ חיים' - בנשיאות מרן הראי"ה קוק זצ"ל, הוצ' אור האורות, ירושלים תש"ע].
לימים, סיפר הרב רוזנטל את הסיפור הבא:
זכורני כי פעם אחת הגיע ר' אריה לוין לתלמוד תורה 'עץ חיים', כשכף ידו מוכתמת בדיו. סיפר ר' אריה לתלמידיו: "לבטח תמהים אתם מדוע הנני מגיע לשיעור כשכף ידי מוכתמת? ובכן מעשה שהיה כך היה: כבכל ראש חודש נוהג אני לערוך ביקור קבוע אצל מרן הראי"ה קוק. והנה היום, בעת שהותי בחדרו, נכנסה אשה וביקשה מהרב קוק שימליץ ויחתום על מכתב בקשה, שהיא עומדת להגיש לאחד המוסדות בעיר. הרב הוציא מיד את עטו והתכונן לחתום. ואולם, לאחר שעבר וקרא את הכתוב - לא נראה לו סגנון המכתב. נטל גליון נייר וכתב לאישה מכתב חדש ולאחר מכן חתם עליו. תוך כדי כתיבה, התהוו כתמי דיו רבים על ידיו של הרב. לאחר שהאישה יצאה - ביקשתי מהרב שירחץ ידיו בטרם ייבש הדיו ויקל יותר לנקותו, כי ידעתי שעוד מעט ירצה ליטול ידיו לסעודת ראש חודש ואז יקפיד וודאי בדיני 'חציצה', כתוצאה מהדיו היבש שעל ידיו.
השיב לי הרב בפלפול ארוך על דיני 'חציצה' בעת נטילת ידיים, וכי להלכה בדיו יבש אין שום חשש ל'חציצה'. אך אני, משום מה, המשכתי להפציר בו שירחץ ידיו. רק לאחר הפצרות מרובות ניגש לכיור ושטף ידיו.
לאחר צאתי מבית הרב - הרגשתי, כי נהגתי שלא כשורה בהפצרותי המרובות ברב, וכי הרב נראה מקפיד קמעא על שאיני מרפה ממנו. המשכתי בדרכי לבית החולים 'ביקור חולים'. ניגשתי למשרדים כדי לכתוב פתק כלשהו ולפתע נתקלתי בשולחן עבודה וקסת דיו שעמדה על שולחן זה נפלה וכל הדיו ניתז על ידי... תליתי מקרה זה בכך, שבאתי על עונשי כיון שהרהרתי אחר מורי ורבי בשאלתי הבוקר אודות הברכה, לפיכך החלטתי לבוא אליכם כשכף ידי מוכתמת, כדי להראותכם וללמדכם עד כמה חייב אדם להיות זהיר בכבוד רבו"...
[מובא בספרו של שמחה רז: 'צדיק יסוד עולם', עמ' 58].
הדרכה לחתונה מהרב קוק
בערוב ימיו, סיפר הרב יעקב רוזנטל:
אני זוכר עד היום את מה שאמר לי הרב קוק במהלך חופה מסוימת. ומעשה שהיה, כך היה: רבי יצחק שולזינגר, בא בברית הנישואין. מכיוון שהיה תלמידו של הרב קוק, הוא הזמין את רבו לסדר לו חופה וקידושין. אבי לקח אותי לחתונה. הרב קוק בירך את הברכות בחופה, ואחר כך הורה לחתן לקדש את הכלה. החתן פשפש בכיסי ה'קיטל', ולא היה זכר לטבעת. התברר שהוא שכח את טבעת הקידושין בביתו, כנראה מרוב התרגשות.
קמה שם מהומה זוטא, פלונטר קטן. אם אין טבעת, אין נישואין. בסוף אלתר אי מי מהקהל טבעת כלשהי, שאחת המשתתפות בחתונה העניקה לחתן במתנה, בכדי שיקדש בה את כלתו.
בסיום החופה, ניגש אליי הרב קוק ואמר לי בחביבות: "אינגאלע, כשתהיה רב ותוזמן לסדר קידושין, תשאל קודם את החתן אם זכר להביא עמו את טבעת הקידושין".
ואכן, עד היום אני נוהג לספר את האפיזודה הזאת לחתנים המבקשים ממני כי אבוא לסדר קידושין בחתונתם, ואני מבקש לוודא שלא ישכחו את הטבעת, שבלעדיה לא יוכלו לקדש את הכלה.
[מובא בספר 'רעים אהובים' עמ' 117, הוצ' אור האורות, ירושלים תש"ע. ע"פ ראיון שערך עמו אריה ארליך, שבועון 'משפחה', כ"ב אייר תש"ע].
"בוודאי יהיה לך מה להוסיף"
כבר בצעירותו ניכרה גאונותו המיוחדת. מסופר, כי בהיותו בן 11 שנים, ניגש יעקב ניסן הצעיר אל הגאון ר' יעקב משה חרל"פ (רבה של שכונת 'שערי חסד' וראש ישיבת 'מרכז הרב'), ושטח באוזניו חידוש שעלה לו בלימודו.
הרב חרל"פ האזין ברוב קשב לדברי הנער, ולאחר מכן ביקש ממנו: "בא בשבת הגדול לבית הכנסת לשמוע את הדרשה מפני שבוודאי יהיה לך מה להוסיף" [שבועון 'משפחה', שם].
"כל ירושלים הכירה בגדלותו!"
סיפר לי אחד האברכים מישיבת רמת גן, כי לפני מספר שנים נכנסו הוא וחבריו לביתו של הרב רוזנטל ושוחחו עמו.
במהלך השיחה, סיפר הרב רוזנטל סיפורים מעניינים על ההווי בירושלים שלפני עשרות שנים, ועל גדולי התורה שחיו בה. באמצע השיחה, עצר הרב רוזנטל, ביקש לכבות את ההקלטה, ואמר כך:
בדורו של הרב קוק, כל אנשי ירושלים, וכל התלמידי חכמים, כולם כולם היו קוקיסטים! כולם היו עם הרב קוק! היה פשוט לכולם, שהרב קוק הוא הגדול! כל ירושלים הכירה בצדקותו ובגדלותו ובקדושתו ובמעשיו הנפלאים של הרב קוק. זה היה פשוט ומוסכם ומקובל על כל רבני ירושלים.
המחלוקת על הרב קוק התחילה רק ממקומות אחרים, כמו למשל בני ברק. אך לא מירושלים. ההתנגדות התחילה מכמה עסקנים, שלאט לאט יצרו תעמולה נגד הרב קוק, והשכיחו את הייחס האוהד של אנשי ירושלים כלפי הרב קוק. אבל בירושלים, כולם הודו בצדקותו של הרב קוק!".
אגב, משיחות נוספות עם מקורבי הרב רוזנטל, מתברר שהוא היה מזכיר פעמים רבות את יחס ההערצה של ה'ירושלמים' דאז כלפי הרב קוק.
לשכנע את פוסק הדור
כשנה לפני פטירת הרב רוזנטל, זכיתי לשוחח עמו על דמותו המופלאה של הרב קוק, וגם על ההסתרה הקיצונית הנהוגה כלפיו כיום בעולם ה'חרדי'.
כמובן, הרב רוזנטל הביע את צערו העמוק על ההסתרה וההשכחה המכוונת, ותאר בכאב את העובדה שכיום הציבור ה'חרדי' לא מכיר את הרב קוק וכו'.
כאשר בקשתי ממנו סיפורים על הרב קוק, שהוא היה עד להם, או ששמע מפי מקורבים, הוא ענה: אני מצטער, אבל אני כל כך עסוק, ובכלל אני יודע רק מעט דברים, ומה שאני יודע פורסם כבר. בטח אתה מכיר את הסיפור עם הדיו ור' אריה לוין (מובא לעיל). אם תחפש בספרים תמצא הרבה סיפורים.
לאחר מכן, התחלתי לשאול אותו שאלות ממוקדות על הרב קוק, חסידיו ומתנגדיו (היום אני מצטער שלא הקלטתי את הדברים). בין היתר שאלתי אותו על אחד מגדולי הפוסקים כיום בציבור החרדי, 'מהשורה הראשונה' של עולם התורה. "איך הוא מתייחס לרב קוק", שאלתי את הרב רוזנטל.
ברגע ששמע הרב רוזנטל את השם שהזכרתי, התחיל להתאנח. היה ניכר בקולו שהוא מנסה להתחמק מלענות לי. אך אני לא הרפתי. חזרתי שוב על שאלתי: מה אותו רב סובר ביחס לרב קוק? ידעתי שאותו רב פלוני, מסיבות משפחתיות, אמור להתייחס בכבוד אל הרב קוק, וכך גם מפורסם בציבור.
והרב רוזנטל לא הסכים לומר לי מילה אחת בעניין זה. רק לאחר הפצרות מרובות, אמר לי הרב רוזנטל, את הדברים הבאים, בכאב גדול:
"בא ואגלה לך סוד: בשבוע הבא יש לי פגישה עם אותו רב פלוני (כזכור: מדובר באחד מגדולי הציבור החרדי). בפגישה זו אני הולך לספר לו מי היה הרב... (ונקב בשמו של אותו גדול דור).
תקנתי את הרב רוזנטל: כבודו מתכוון שהוא רוצה לספר לרב פלוני מי היה הרב קוק?
"לא! אני הולך לספר לו מי היה הרב פלוני!" התעקש הרב רוזנטל שוב חזרתי: כבודו מתכוון שהוא יספר לו על הגדלות של הרב קוק?
ושוב, חזר הרב רונטל על אותו משפט קצר בהחלטיות: "אני הולך לספר לו בפגישה, מי היה הרב פלוני!!".
אחרי כמה פעמים שחזר על עצמו הדו-שיח המוזר הנ"ל, הבנתי בבירור את הרמז: הוא מתכוון שהוא הולך לאותו רב, כדי להזכיר לו שפעם הוא היה מעריץ נלהב של הרב קוק, ובעקבות העסקנים המסתובבים בחצרו, הוא שינה את דעתו (כנראה לא בכוונה, אלא לאט לאט).
כשהבנתי את כוונתו, עזבתי את העניין הזה, והמשכתי לדבר אתו על עניין ההסתרה שיש בציבור החרדי כיום בייחס לרב קוק, והוא הביע את צערו העמוק על כך, ודיבר דברים דומים למה שאמר אח"כ בהלוויה של ר' אברום (כפי שנראה להלן), על כך שיש היום עסקנים ששולטים על כמה רבנים וכו', ועושים תעמולה נגד הרב קוק וכו'.
מה בדיוק היה שם באותה פגישה עם פוסק הדור, בשבוע לאחר מכן, איני יודע. האם הצליח לשכנעו אם לאו. אבל מה שברור הוא שהיתה זו שיחה מיוחדת במינה. הרב רוזנטל משוחח עם גדול הדור על גדלותו של הרב קוק, על הייחס של אותו גדול לרב קוק, שהשתנה בגלל העסקנים, וכו' מסתבר שהוא אכן שמר בסוד על פגישה סודית זו, ואולי רק לי הוא סיפר עליה.
לא להיבהל משום גורם
ואם דברנו על שליטת העסקנים בעולם התורה, אי אפשר שלא להזכיר את הדברים שאמר הרב רוזנטל בהספדו על הגאון ר' אברהם שפירא זצ"ל:
"רבותי, אני מכיר את ר' אברום, אולי יותר מכל הציבור כולו, מלפני שישים או שבעים שנה. כשהוא היה יותר מבוגר ממני, אבדל לחיים טובים, אנחנו הצעירים, היה לנו עניין לבוא לבית הכנסת לזכרון משה להתפלל שם. למה? כדי לבוא ללוות אותו לביתו, ולדבר בדברי תורה. ואחרי שלושים שנה שנפגשנו באיזה מקום הוא הזכיר לי את מה שדיברנו, ומספר לי: 'ר' יעקב אתה זוכר שדיברנו לפני שלושים שנה', הזכיר לי את העניין מה שדיברנו. ואני זוכר היו מדפיסים תורה - העילויים של הזמן, של אז. אני בא בטענות לראשי הישיבות, אולי לא כאן המקום, שבזמננו, היו בס'ה מאה בחורי ישיבה בכל הארץ. חברון היתה בחברון, בירושלים עץ חיים ופורת יוסף וחיי עולם. פונוביז' עוד לא היתה, מרכז עוד לא היה. ומתוך המאה היו עשרים בחורים גדולי תורה, וביניהם ר' אברום. והדפיסו תורה - חידושי תורה, ר' אברום התורה שלו היה בה סממן מיוחד, בחריפות מיוחדת. ואם היו שואלים אותנו, אנחנו הצעירים, 'הודפס תורה - תגיד של מי זה?' הכרנו מהנוסח שזה תורה של ר' אברום. היתה לו חריפות, אם אתם התלמידים הקשבתם טוב, חריפות מיוחדת, ואנחנו היינו אומרים ר' אברום שפירא - ר' אברום שפיר אמרת, שפיר - אמרת טוב. החריפות המיוחדת שלו היתה משהו מיוחד במינו. זה לא כאן המקום להגיד לתת דוגמאות, יבוא הזמן.
[...] ועוד דבר, 'ומעונתו בציון' מלבד התורה הוא אהב את ציון, אהב את ירושלים, אהב את ארץ ישראל, ומותר להגיד: אהב את מדינת ישראל, שאנחנו חייבים להתפלל שהיא ראשית צמיחת גאולתנו ולא להתחכם ולא לעשות דריידלך ולא להיבהל משום גולם. הדרך הנכונה היא הדרך של ר' אברום. 'ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון'.
הוא הולך למקום שכינה ממש, בשלמות, וכתוב שמלאכים שמחים בבוא אליהם נפש נקי וצדיק. על תורה כתוב תחתונים עלזו ועליונים ששו בקבלת התורה, אבל כאן עליונים ששים שבא אליהם, אבל אנחנו לא עולזים אלא בוכים על האבידה הזאת אבידת הגאון ר' אברום, התורה שניטלה מאיתנו, ועל כל התלמידים. הוא הקים את הישיבה הגדולה הזאת לתפארת, עם כל המיוחד שבישיבה הזאת, ולא נס ולא חת ולא פחד מאף אחד.
היום זה עולם של, לא רוצה להגיד של טרור, אבל עולם של פחד, ועולם של כבוד, שטויות והבלים שומעים, מספרים שיושבת ועדה וחולקת תארים, זה זה, וזה כהן גדול, וזה כהן קטן, אי אפשר לתאר. במקומות האלה שמעתי דבר שאני לא יכול, מאורע גדול בהיסטוריה חשבתי מי זה? רב פלוני, אני לא רוצה להגיד, בא לכותל לבקר אחרי שלושים שנה. זה צריך לספר? זה טרוריסטים! אם הרב שלושים שנה לא היה בכותל, שד' יסלח לו. אבל זה המאורע ההיסטורי? זה חבורה, לא רוצה לומר... כנופיה, של משליטי טרור ומשליטי כבוד. ור' אברום לא מהם ולא מהמונם! הוא יהודי ירושלמי, עם הצניעות של ירושלים, ותשמרו על הצניעות הזאת, על הפשטות הזאת. מישהו אמר לי שהגאונים הולכים היום עם צלמים. אמרתי מה זה צלמים? צלמים - צֶלֶם, מצלמים. זה נורא ואיום! ור' אברום לא היה מהדור הזה. רבותי, ללמוד ממנו להיות בגדלות ובגאונות בהכנעה בפשטות להיות בדרכם של אנשי ירושלים".
"תארים שלא שיערום אבותינו"
גם בראיון שערך עמו אריה ארליך, כתב העתון 'משפחה', התייחס הרב רוזנטל לנושאים אלו.
וכך מתאר אריה ארליך: "הרב השגיח בצלם שהתלווה עימי, שעשה מלאכתו נאמנה, והתאמץ לתעד את צורתו של הגאון שישבתי במחיצתו, באמצעות הבזקי פלאש נמרצים. הרב החל משתף אותי בביקורת שיש לו כלפי הדור החדש, שלא ידע את החזון איש, דור המתרשם מהבזקי פלאש ואינו חדל מלתעד גדולי תורה ואדמו"רים בברכת האילנות, במקום לשתות בצמא את דבריהם. "לוקחים רבנים, ומצלמים אותם מכל כיוון. לאחר מכן, מפרסמים אותם בעיתון, ומצמידים להם תארים שלא שיערום אבותינו. הדור החדש מרגיש שהוא חייב להפריז, לנפח. הדברים ממש עוברים את גבולות הטעם הטוב. אני יודע שגדולי ישראל אינם דורשים פרסומת, ואינם חפצים בכל זה. אז מדוע מצמידים להם צלמים לכל מקום שהם הולכים?".
מוסיף ומספר ארליך: "שאלתי אותו על טיב היחסים בין הגראי"ה קוק, לבין [-אותם, מ"נ] רבני ירושלים מהיישוב הישן, שההתנגדות לציונות הייתה נר לרגליהם". וכך השיב לו הרב רוזנטל: "הירושלמים היו קשורים מאוד לרב קוק. הם כיבדו אותו במאוד, גם אם לא היו קשורים לדרך שהתווה. גדולי ירושלים, כמו הגרש"ז אויערבאך, היו עולים לבקר במעונו מדי חג. אבי מורי זצ"ל, רבי אברהם דוד רוזנטל, שהיה דיין בבית דינו של מרן הגרצ"פ פראנק, היה עולה איתי בחגים למעונו של הרב קוק, בביתו שברחוב הרב קוק בירושלים" [מתוך 'משפחה', שם].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
