ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- קדושים
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד
את חוקותי תשמורו, שדך לא תזרע כלאיים, בהמתך לא תרביע כלאיים...
ההסבר הידוע לאיסור כלאיים - מקורו בדברי הרמב"ן:
והמרכיב שני מינין - משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות...
תמוהים נראים הדברים. האם זהו רצון ריבונו של עולם, להשאיר את העולם במצב של תוהו ללא התקדמות והתפתחות? האם אין זה תפקידו של האדם לשכלל ולפתח את הבריאה? ואכן זוהי היתה טענתו של טורנוסרופוס הרשע, בוויכוח המפורסם שלו עם ר' עקיבא. בעוד שר' עקיבא טען שמעשי האדם נאים, טען טורנוסרופוס מולו שמעשי ה' נאים, ועל כן אין לו לאדם להתערב במעשה הבריאה (עי' גור אריה).
המעיין בדרכם של בני אדם, ימצא שתי גישות המנסרות בחללו של עולם: דרך אחת היא דרכו של טורנוסרופוס. לדידו - הבריאה היא מושלמת. אין היא זקוקה לשכלול ולתיקון. האדם לא נברא אלא להשתמש בבריאה כמות שהיא. ומכיון שהוא פטור מכל אחריות לתיקונו של עולם - יכול הוא לבלות את חייו בתענוגים ובהנאות. אין לו שום אתגר: לא טכנולוגי ולא חברתי, לא רוחני ולא מוסרי. כנגדה של גישה זו - עומדת השקפת עולמו של האדם המודרני. לדידו - העולם שייך לו, ואך לו. הוא יתקדם במדע ויפענח את סודות הבריאה, הוא יפתח טכנולוגיה וירתום את כל כוחות הטבע לצרכיו. אף ירשה לעצמו לחבל בטבע: בתעשייה - לפלוט פסולת רעילה, בחקלאות - לשבש את האיזון הביולוגי, ואף בחיים האישיים - לחיות חיי נהנתנות, ריקנות והפקרות שלוחי רסן מבלי להקשיב אל מצפונו המוסרי ואל נשמתו הזועקת לחיים של תוכן, משמעות וקרבת א-להים. ברוב גאווה, רואה הוא האדם את עצמו כאדון היחיד והבלעדי של הבריאה לעשות בה כרצונו.
כמעשה הרבעת הכלאיים, המביאה לעולם את הפרד העקר, כך מקרהו של האדם המודרני. ניתן לראות ניצנים של הכרה, כי הקידמה הטכנולוגית מביאה את האנושות אל סף שוקת שבורה. הפגיעה המתמשכת באיכות הסביבה יוצרת כבר איום ממשי על קיומה של האנושות, והאדם מתחיל להרכין ראש בענווה מול חכמת הבורא הגנוזה בטבע, אשר גדלותה ועמקה הן מעל ומעבר לכל יכלתו של האדם להשיג ולהבין: "מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת...".
גם הרמב"ן מודה כי זרה היא שיטתו של טורנוסרופוס לדרכה של תורת ישראל. האדם, עפ"י דרכה של תורה, לא נברא אלא בבחינת "אשר ברא א-להים - לעשות" (בראשית ב ג). אך גם לאחר שניתן העולם בידי האדם - אין הוא הפקר. אין האדם אדון לטבע. כל חכמתו וגבורתו, כשרונו ויכולתו - מברכת הבורא הן באות, ובשליחותו! הקב"ה בעצמו הוא שהטיל על האדם את המשימה ואת האתגר להשלים את מעשה בראשית. שליחות יש כאן, אך לא אדנות ובעלות. את היחס הנכון של האדם אל הבריאה מבטא נעים זמירות ישראל (תהלים ח ד-ט):
כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. ותחסרהו מעט מא-לוהים וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו. צנה ואלפים כולם וגם בהמות שדי?...
היחס הנכון של האדם אל מעשי הבורא, בענווה ובהרכנת ראש - מתבטא הוא באותה ההגבלה שהוטלה על הפיתוח. עצם הידיעה שלא הכל נמסר לידיו של אדם היא הנוטעת בו את אותה התחושה כי לא הוא אדון כל הארץ. על כן חוקות השדה, אשר נקבעו בששת ימי בראשית להבדיל כל חיה וכל צמח למינהו - נותרו בידיו של הבורא.
האיש החפץ חיים
"לא תלך רכיל בעמך". עולם ומלואו גנוזים בארבע מילים אלו: איסורי לשון הרע ורכילות, וגם הוצאת שם רע - כולם נלמדים מפסוק זה. גם עולם מלא של מידות ומהלכי נפש מתמצה במילים אלו.
נטיית הנפש לדבר לשון הרע, ראשיתה במבט שלילי על העולם ועל הזולת. על כן נפתחת הפרשה בציווי "בצדק תשפוט עמיתך", המחייב לראות ולהדגיש את הצד החיובי באישיותו ובמעשיו של הזולת. מי שזוהי נקודת מבטו על העולם ועל החיים, הוא המוכן נפשית להימנע מהטלת בוץ בחבירו.
אך ככל מידה טובה, אין דבר אשר אין הקיצוניות מזיקתו. אם יבוא אדם ללמד זכות על רשע הטומן פח לחבירו, ולא ימהר להציל את העשוק מיד עושקו - חבר יהיה לאיש משחית. פעמים שחובה לומר לשון הרע לשם תועלת. ועל כך ממשיך הפסוק ואומר: "לא תעמוד על דם רעך". ומי שיודע מתי חובה עליו לדבר, חזקה עליו שידע גם מתי עליו להחריש.
פעמים שלא די לו לאדם בחשיבה חיובית. כה קשה הפגיעה אשר פגע בו זולתו, עד שאינו יכול להבליג ולשמור את הדברים "בבטן". ואכן חייב האדם לבטא את אשר על ליבו, כפי שמדריך הפסוק הבא: "לא תשנא את אחיך בלבבך". אך לא בפני אדם שלישי יעשה הדבר, כי אם באזניו של הפוגע עצמו: "הוכח תוכיח את עמיתך".
הוכחה זו, הנעשית בלשון רכה ובדרך ראויה - לא ע"י הלבנת פנים, אשר הפסוק מזהיר עליה "ולא תשא עליו חטא" - פורקת מן האדם את המטען הקשה ופוטרת אותו מן הצורך לשפוך את זעמו בפני אנשים אחרים או להמתין לשעת הכושר שתיפול לידיו כדי ליקום וליטור.
מי שיאמץ לו סדר כזה של חיים, חיים של "עין טובה" ללא כעס מצטבר על הזולת - חזקה עליו שיוכל לקיים כיאות את מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
לכף זכות
בין הציוויים על ההגינות במשפט מצווה אותנו התורה: "בצדק תשפוט עמיתך".
פשוטו של מקרא עוסק בשופט, שלא יעשה עוול אלא יחפש את האמת. מדרשו של מקרא עוסק בכל אדם, שבדרך הטבע נוהג "לשפוט" את הזולת על מעשיו ועל מחדליו. גם כאן היינו מצפים לדרישה ללכת בדרך האמת והיושר, ולשפוט כל מעשה כפי שהוא נראה לעיניים, ללא כחל ושרק, ללא חיפוי וללא הגזמה. אך לא כך פירשו חז"ל את הפסוק, אלא אמרו: "הוי דן את חברך לכף זכות". לכאורה הם דורשים מן האדם דרישה בלתי סבירה: האם נדרש מאתנו לעקם את השכל? היכן האמת? היכן הצדק?
בראשית הדברים, נדרש להבין את המילה "צדק". "צדק", בעברית, לא תמיד הוא מתפרש בהוראה של דין ומשפט. ישנם מקרים בהם "צדק" מתפרש דווקא בהוראה של "צדקה", דהיינו: ויתור על הדין והליכה לפנים משורת הדין. וכך דרשו חז"ל על הפסוק "עני ורש הצדיקו" - "צדק" )ותר( משלך ותן לו". וכן על הפסוק "צדק צדק תרדוף" - "אחד לדין ואחד לפשרה". לא תמיד שורת הדין המצומצמת היא הצודקת. אמנם היא מבטאת את הצדק המשפטי. אבל לא רק זה מה שקובע את היחס אל הזולת ואת ההתנהגות הנדרשת כלפיו. באישיותו של הזולת, ואף במקרה הנדון בפרט, ישנם עוד היבטים רבים שאין להם משמעות בזמן המשפט, וההתייחסות אליהם צודקת לא פחות. אמנם אין זה חלק מהצדק המשפטי, אבל לעיתים זהו חלק מדיני הפשרה, ותמיד זהו חלק מן הצדק החברתי. יראה כל אדם כיצד הוא שופט את עצמו על מחדליו ועל חטאיו. הרי גם אם אינו מצדיק את כל מה שעשה, יש לו סיבות רבות לראות את עצמו כזכאי, ולכל היותר כאדם טוב שמעד מעידה קלה...
לפיכך, המצוה לדון את הזולת לכף זכות היא לא עיקום של השכל ולא עיוות של הצדק. היא נובעת ממבט כללי על אישיותו של הזולת בכללה. וזה מה שאמרו חז"ל בפרקי אבות: "והוי דן את כל האדם לכף זכות". כאשר אינך מסתכל רק על המעשה שעשה, ואף לא על חלק קטן מאישיותו אלא על כל האדם, על המכלול כולו - עם החיוב ועם השלילה שבו - המסקנה ההגיונית היא אחת: לכף זכות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
