ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- קדושים
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- אחרי מות
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עמרם בן סולטנה
הפרשיות שקראנו מרובות במצוות, אחת המצוות היא: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז). הרמב"ם בהלכות דעות (ו, ה) כותב:
כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך". ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום "לא תשנא".
כלומר אם אדם מגלה את שנאתו ולא שומר אותה בלב אינו עובר על לאו זה. הוא עובר על איסורים אחרים, לא תיקום ולא תיטור, אבל אינו עובר על הלאו "לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ". וכן כותב ספר החינוך (רלח). השאילתות דרב אחאי חולק על כך וכותב שאף אם שונא את חברו בלב עובר על איסור, וכל שכן אם מגלה את שנאתו ומתנהג בצורה פוגעת בחברו. (שאילתא כז)
מיד אחר הציווי "לא תשנא" התורה אומרת: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" והדברים קשורים. מסביר הרמב"ם את מצוות תוכחה:
כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים: "ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון", אלא מצווה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך", ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר: "ויתפלל אברהם אל האלהים". (שם ו)
כלומר עמיתך הוא מי שפגע בך ולכן אתה כועס עליו ושונא אותו, ואומרת התורה: אל תשתוק ותשמור את הטרוניה שלך בלב אלא תוכיח אותו. אחר כך כותב הרמב"ם שיש עוד חלק במצוות תוכחה:
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצווה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". (שם ז)
כלומר התורה אוסרת על האדם לשמור שנאתו בלבו, והוא מצווה לדבר עם חברו שפגע בו ולדבר עמו על כך. יכול להיות שחברו לא עשה ממש דבר אסור והוא סתם נפגע. כגון: ראובן הזמין את כל ידידיו לחתונה וגם את שמעון. אחר כך שמעון עשה חתונה לבנו והזמין את כל ידידיו ולא את ראובן, וראובן נפגע. שמעון לא עשה שום איסור, ובכל זאת ראובן נפגע והוא מחויב לפנות אל מי שפגע בו ולשאול: מדוע עשית לי דבר זה, האם יש לך טרוניה נגדי, מדוע לא הזמנת אותי? יכול להיות ששמעון יענה: הזמנתי! תראה, אתה ברשימה וכנראה הייתה תקלה בדואר. ויכול להיות שהוא יאמר שהסיבה הייתה כיוון שלא נהגת כלפי כראוי, ואז הדברים יתבררו ותפוג השנאה ביניהם.
אנו רואים שזו הלכה של תורה ולא רק הנהגה נכונה שלא לשמור טרוניות בלב, כיוון שיכול להיות שאין הצדקה לטרוניה. אדם חושב שחברו התכוון לפגוע בו ויכול להיות שהוא לא התכוון ואלו דמיונות. יש חובה מהתורה של "הוכח תוכיח את עמיתך", תפנה אליו ותשאל אותו מה הסיבות שבגללם הוא פגע, אם הוא יענה בצורה פוגעת תשאל אותו שוב: למה אתה עושה לי זאת, אדם אינו רע סתם בלי סיבה, לא מצוי אדם שיש שלו נטייה להרע. יכול להיות שהסיבה תהיה מובנת, ויכול להיות שהוא יסביר שיש ביניהם חילוקי דעות וכדומה, ואז כשהדברים גלויים הם פחות חריפים וחמורים ובדרך כלל מסתדרים.
להוכיחו שלא יפגע בעצמו
לשונו של הרמב"ם מעניינת: "ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו". מסביר הרב אהרן סולובייציק בספרו "פרח מטה אהרן" (עמוד 79) על פי מה שביאר סבו "בית הלוי" את המדרש בפרשת ויגש:
אמר אבא כהן ברדלא: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קטנן של שבטים לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבא הקב''ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, שנאמר: "אוכיחך ואערכה לעיניך" (תהלים נ) על אחת כמה וכמה. (מדרש רבה צג, י)
יש כאן שני גדרים. יש דיין שהוא מוכיח: "אתה רשע עשית עבירה, זה לא בסדר, ואתה צריך לחזור בתשובה". ויש תוכחה שאינה של דיין אלא של כל אדם. ותוכחה זו היא באופן אחר, שאם רואה את חברו אוכל נבלה צריך להגיד לו: כיצד אתה אוכל נבילות הרי אתה מוסרי ומכבד הורים, מדוע אתה מזיק לעצמך, כמו שאתה טוב לבני אדם אתה יכול להיות גם טוב לשמים. התוכחה היא להסביר לו שהוא חוטא כלפי עצמו ומקלקל את התנהגותו ולא חוטא רק כלפי שמים. זו תוכחה מתוך מעשי עצמם. וזו תוכחתו של יוסף שהוא לא ממש הוכיחם באמירתו אני יוסף אחיכם, אלא תוכחה זו באה אחר שיוסף רואה כיצד האחים מתנהגים כלפי בנימין, ויהודה מוכן למסור נפשו על זה שבנימין לא יאסר. אז אומר להם יוסף: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" (בראשית מה, ד) כאומר הרי אתם טובים, דואגים לאחיכם ומדוע נכשלתם, והם הבינו בעצמם את התוכחה. ועל זה נאמר: "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה", שאדם מגלה שהוא חטא כלפי עצמו. ובזה מתפרש לשון הרמב"ם: "להודיעו שהוא חוטא על עצמו".
דרך התוכחה
הרמב"ם מוסיף שהתוכחה חייבת להיות בדרך שאינה פוגעת ובצנעה. אם החוטא לא שם לב שחטא יש להזכיר לו שיש איסור כזה, ולא לבוא אליו ולומר לו: עשית כך וכך, אלא לחפש את הדרך שהכי פחות פוגעת. ואם זה לא עוזר יש לחפש דרך עדינה אחרת וללכת משלב לשלב ולהיזהר שהפגיעה בחוטא תהיה כמה שפחות, כיוון שיש מצוות אהבת ישראל אף כלפי החוטא, ומה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך. וכך הוא יראה שאתה רוצה את טובתו ויבין שאתה מעריך אותו ויודע שהוא טוב באופן כללי ורק במקרה זה הוא טועה, ולא שאתה תולה בו כוונות רעות. אך יש חובה להוכיח ואין פטור מכך, יש לחשוב קודם ולהתייעץ מהי הדרך הנכונה. וזאת בתנאי שהדברים יתקבלו שהרי כדרך שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה לומר דבר שאינו נשמע.
שנאת הרע
הרמב"ם שהבאנו כתב "כל השונא... עובר בלא תעשה". שואל מורנו ורבנו הרב צבי יהודה מדוע הרמב"ם לא הזכיר שעובר גם בעשה, כמו שהרמב"ם כותב על מי שעושה מלאכה בשבת וביום טוב שהוא עובר בלא תעשה ועשה, הרי השונא עובר גם באיסור עשה של "ואהבת לרעך כמוך"? וענה שיש מצב שאדם גם שונא וגם אוהב ולכן הדבר אינו ברור ואינו ודאי, וכמו כן יש כאלו שמותר לשנוא אותם, כגון עובר עבירה שאינו שומע לתוכחות וממשיך לעבור עבירה - מותר לשנוא אותו ולא עוברים באיסור לא תשנא את אחיך, ואף על פי כן יש מצווה לאהוב אותו. וכן אומר בעל התניא (פרק לב) שיש לשנוא אותו בחלקים השלילים שבו שהם בדרך כלל החריגים, ולאהוב אותו בצד הטוב שבו. האדם הוא מורכב, יש בו צדדים שונים וגם אדם שעושה עבירה ודאי אינו רק רע אלא הוא טוב ומדי פעם נכשל בעבירה. מוכיחים אותו והוא לא מקבל, מותר לשנוא אותו רק בנקודה זו.
וממשיך הרב צבי יהודה לשאול, אמנם במצב זה אין איסור "לא תשנא", אך כאשר יש איסור "לא תשנא" יש גם ביטול מצוות ואהבת לרעך כמוך ולכן היה צריך לכתוב שעובר בשניים - לכן אומר הרב צבי יהודה שיש אנשים שמותר לשנוא אותם כגון עזי פנים שיש בהם תכונה נפשית כזו - עז פנים לגיהנם (אבות ה, כ). כאן השנאה המותרת היא לא רק לפרט מסוים אלא יש לשנוא את אישיותו, ואף על פי כן יש מצווה לאוהבו מצד הפנימיות שבו ושייכותו לכלל ישראל. הפסוק אומר: "לא תשנא את אחיך..." ולגבי מצוות ואהבת כתוב: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) לא כתוב לאחיך כמוך. ההסבר לשינוי זה הוא: שאחווה זה מושג של אחיך במצוות ומי שאינו אחיך במצוות אין מצוה לאוהבו, אבל רעך זה דבר כללי השייך לכלל ישראל. על הפסוק: "וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ" (שמות כא, לה) דרשו חז"ל: רעהו ולא של נוכרי (ב"ק לז:). רעהו היינו ישראל וכולם בגדר רעֵים. בצד הפרטי של האדם יכול להיות בו קלקול שניתן לשנוא אותו, ומהצד היותר כללי יש בו מצוות ואהבת.
בכל יהודי יש ניצוץ
ר' אהרן סולובייצ'יק מוסיף שיש מדרגות באנשים. יש מי שעובר עבירות לתאבון שעליו הרמב"ם כותב בהלכות רוצח שהמחלל שבת בפרהסיא לתאבון מחויבים להחיותו, ורק מוסרים או מומרים להכעיס אלו אין מחויבים להחיותם משום שנאמר: "משנאיך ה' אשנא". אבל החינוך מביא את הפסוק: "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תהלים קלט, כא) ולא את הפסוק: "יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע" (משלי ח, יג) שאותו הגמרא הביאה. פירוש הפסוק "יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע" (שם) הוא שיש לשנוא את הצד הרע שבאדם, והפסוק "מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא" עוסק ביותר מקולקלים, ומדוע מביאו החינוך - מסביר ר' אהרן שיש חיוב לאהוב גם את הרשעים הגמורים, אף שבגמרא נזכר הפסוק השני. החינוך לומד זאת ממדרש רבה (בראשית סה , כב)
"וירח את ריח בגדיו ויברכהו" כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות. יוסף משיתא – בשעה שביקשו שונאים להכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחילה. אמרין ליה: עול, ומה דאת מפיק- דידך. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו. אלא היכנס פעם שנייה ומה שאתה מוציא שלך, ולא קיבל עליו (לא הסכים להיכנס). אמר ר' פנחס: הציעו לתת לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו, אמר: לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה? מה עשו לו? נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו היה מצווח ואומר: ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי.
אף שהיה רשע גמור והתנדב להיכנס לבית המקדש פעם אחת נתעורר בו ניצוץ של תשובה.
ויקום איש צרורות - היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והיה רוכב על סוסו בשבת. הלך רבי יוסי להיתלות ע"י הרומאים אמר לו: ראה סוסי שהרכיבני עליו אדוני וראה על מה הרכיב אותך אדונך. ענה לו: אם כך למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו. אמר לו: עשה אדם רצונו יותר ממך? ענה לו: ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו. נכנס בו הדבר כארס של עכנא. הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. מה עשה? הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא, וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה, ונעץ את החרב באמצע והצית האור תחת העצים מתחת האבנים. ונתלה בקורה ונחנק, קדמתו האש נפסקה הנימה נפל לאש, קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף. נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה לפני מותו וראה מטתו פרחה באויר. אמר: בשעה קלה קידמני זה לגן עדן.
דיבור זה של רבי יוסי, שלמרות שלוקחים אותו להריגה הוא שמח ובוטח בריבונו של עולם ומסתכל על הרוכב בשבת ואומר אם כך קורה לי אוי לך מה יקרה לך שאתה תיענש יותר, ואם טוב לך איזה טוב שמור לי, נכנסו הדברים בלבו של יקום איש צרורות וחזר בתשובה והחליט להעניש עצמו בארבע מיתות בית דין. גם ברשעים היותר גדולים יש ניצוץ של קדושה ואמונה, והיא מתעוררת, ואף הבוגדים כך, כמו שדרשו: "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו" (בראשית כז, כז) אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו (סנהדרין לז.). מכאן שצריך לאהוב גם את הרשעים שעושים להכעיס, אין יהודי שאין בו ניצוץ חיובי שיכול להידלק. יש לשנוא את הרע שבו ולאהוב את הטוב שבו. והראיה לכך שגם על מי שחייב מיתת בית דין אמרו חכמים: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ - ברור לו מיתה יפה" (שם מה.).
ארץ ישראל דוחה את הטומאה
התורה הרחיבה בפרשתנו בענייני איסורי עריות. "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ". (ויקרא יח, כד-כה). הקב"ה והארץ לא יכולים לסבול את טומאת העבירות האלו. כאן מוזכר גם המעביר את בנו למולך כיוון שגם עבודה זרה וגם עריות הם עבירות מאד מקולקלות שיש בהם טומאה גדולה שהארץ לא יכולה לסבול אותם, והיא מקיאה את יושביה.
הרמב"ן (שם) מרחיב במעלת ארץ ישראל, שונה ארץ ישראל מכל הארצות. את כל הארצות הקב"ה מנהיג על ידי שליח, ואת ארץ ישראל הוא בעצמו מנהיג. יש מדרגות בדרך הנהגתו של הקב"ה את עולמו, כאן הארץ היא "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים יא, יב). לכן מי שדר בחוץ לארץ כמי שעובד עבודה זרה (כתובות קי:), כיוון שיש שם שליחים, כוחות נוספים, שם הקב"ה הוא אלוקי האלוהים. יש צורך לעבור דרך שליח כדי להמשיך את הקשר לריבונו של עולם, ודבר זה הוא חיסרון. הקשר עם הקב"ה צריך להיות ישיר בלא מעורבות בלי מתווכים. לכן בארץ ישראל הקב"ה לא יכול לסבול את עובדי העבודה זרה אפילו הגויים. והכותים שבאו לארץ והמשיכו לעבוד עבודה זרה, באו אריות והתנפלו עליהם, והם התגיירו ונעשו גרי אריות. נחלקו בגמרא (ב"ק לח:) האם הם גרי אמת או לא והמסקנה שהם לא גרי אמת.
לכן קיום המצוות בחוץ לארץ הוא בבחינת "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" (ירמיהו לא, כ), הקב"ה מצווה אותנו לקיים מצוות בחוץ לארץ כדי שנהיה רגילים במצוות לקיימם בארץ ישראל, ודבר זה נאמר גם על המצוות שבגוף האדם שאינם תלויות בארץ כגון: תפילין ומזוזה. וזה מה שכתוב בפרשת אם שמוע: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם..." (דברים יא ,טז) ואחר כך יש גלות, ואז כתוב: "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם..." גם כאשר אתם גולים תקיימו את המצוות האלו.
כיצד להתמודד עם יצר העריות
האיסורים של עריות קשה מאד לקיימם. זו אחת התביעות הקשות ביותר שהאדם נתבע לקיים. כמובן שיש מדרגות של אנשים, יש כאלו שהאופי שלהם חם והקושי שלהם עצום ויש אחרים. אך לצוות את הכלל כולו את הציבור כולו שיש בו מדרגות שונות זו תביעה קשה, הרי לפעמים יצרו של אדם כל כך גדול עד שהוא לא יכול לשלוט עליו. והרי הקב"ה לא מצווה דבר שהאדם לא יכול לקיימו. אומר ה"אור החיים": התורה פותחת: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה... וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יח א- ב): לומר לנו שהקושי הוא עצום אך אתם שייכים לי, אתם במדרגה מיוחדת, עם קדוש. ניתן להוסיף את דברי הרב באורות הקדש (ג, מוסר הקדש א) שבציבור יש אנשים שיש להם נטיות חומריות והדבר היחיד שיכול לגרום להם להתגבר זה יראת ה', כאשר אדם מכיר שריבונו של עולם מלוא הארץ כבודו "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" וחי בצורה כזו, זה נותן לו כוח להתמודד בניסיונות הקשים ביותר.
בעיתון "הצופה" של השבת מובא מכתב שכתב מחנך המטפל בנוער בגיל חטיבת הבינים, והוא כותב שבשנתיים האחרונות הוא מרגיש שינוי גדול לרעה. היחס של הילדים לתורה והמצוות הוא אדישות. והוא שאל את עצמו מה הגורם לכך, והוא דיבר על כך עם הנוער והם אמרו שהסיבה לכך היא שהם מקשיבים בערבים לרשתות המקומיות ושם עוסקים רק בדברים מקולקלים, ויש שם פרסומים של טלפונים בעייתיים והילדים מתקשרים ונגררים אחרי זה וזה גורם קלקולים גדולים. והוא כותב שיש לעורר את כל מי שיש בידם לעצור את השידורים הללו. אני לא חושב שזה אפשרי לעצור את הפרסומים, וכנראה הקב"ה רוצה מאתנו גילוי של כוחות חדשים. אם הקב"ה בוחן אותנו בכאלו מבחנים סימן שיש בנו כוחות לנצח גם בקושי הזה.
השאיפה - חיבור עם רצון ה'
ב"נצח ישראל" (מז) המהר"ל מסביר מה ההבדל בין גאולה ראשונה לאחרונה. הנביא אומר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'" (ירמיהו לא, ל-לא). כלומר, לא ברית שהייתה כאשר הוצאתי אותם מארץ מצרים שהם הפרו בריתי, אלא משהו חדש. כמו שאומר הושע: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב, יח) כלומר, כאשר ישראל יצאו ממצרים הקב"ה הוציאם בכח גדול וביד חזקה, והדרך של ההופעה האלוקית הייתה בהכתבה מלמעלה. הקב"ה מתגלה, ובמעמד הר סיני כופה הר כגיגית, עם ישראל נאלצים לקבל את הקב"ה כבעל, שולט. עם ישראל מתאמץ לעבוד את ה' אבל יש מחיצות, הנטיות הגשמיות מונעות מלהיות דבוק בריבונו של עולם וצריך להתגבר על הנטיות הטבעיות הללו. לעתיד לבוא החיבור יהיה בדרך אחרת. לעתיד לבוא יעלו ישראל למדרגה של הזדככות והתעלות שלא יקראו לה' בעלי כי אם אישי, שזהו קשר שאינו של שליטה אלא של התאמה.
על הפסוק : "תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" אמר רבי יוחנן: כלה בבית חמיה שהיא כבר אצלו ולא ככלה בבית אביה (כתובות עא:). מסביר המהר"ל: לעתיד לבוא העולם לא יהיה גשמי, הנטיות יזדככו. וכמו שאמרו במדרש: "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו שם כא) בעולם הזה הקב"ה מחזר על ישראל שיעשו רצונו ויעשו תשובה אבל לעתיד לבוא מחזרים לקב"ה לעשות רצונו (מדרש תהלים עג). כלומר הטבע מתעלה, הרצון לעשות את רצון ה' יבוא מתוך ישראל ויהיה מותאם לרצון ה'. וזה מה שאומר הושע הנביא: "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (הושע ג, ה). באחרית הימים ישראל ישובו וידבקו מצד עצמם בריבונו של עולם, הקב"ה רוצה אותם והם רוצים אותו, ישנה התאמה מחמת הזיכוך הרוחני.
ה"שם משמואל" כותב על ההגדה של פסח. חכם מה הוא אומר: "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם" (דברים ו, כ). ויש לשאול מה ההבדל בין דברי החכם לרשע, הרשע אומר "לָכֶם" (שמות יב, כו) והחכם "אֶתְכֶם" - ועונה שכוונת החכם היא, שהוא שואל את החכמים מדוע הקב"ה צריך לצוות אתכם הרי אתם רוצים מעצמכם לקיים את המצוות, הרי אתם מזדהים עם רצון ה' ומדוע צריך ציווי, כמו האבות שקיימו את המצוות בלא ציווי אלוקי. ותשובת התורה: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (דברים ו, כא). מדוע הקב"ה היה צריך לפעול ביד החזקה ולהרוס את מצרים, לא היה אפשר להוציאם בלא כל המכות הניסים והנפלאות, ועונה: אם עם ישראל היו יוצאים לאחר ארבע מאות שנה, שזה הזמן שבו ישראל היו צריכים לצאת, הם היו מזדככים ומגיעים למדרגה של שלמות רוחנית ולא היה צריך להשתמש בכוח והם היו יוצאים באופן טבעי ממצרים. הגמרא ממשילה את יציאת מצרים לרועה המושיט ידו למעי הבהמה להוציא את העובר. מדוע צריך לעשות זאת הרי בהמה יולדת מעצמה באופן טבעי - אלא שכאשר יש סיבוך צריך לעשות לידה מוקדמת, חייב הרועה להכניס ידו למעי הבהמה ולהוציא בכוח את העובר. דוגמא נוספת: קל מאוד לקטוף פרי המגיע לבישולו, אבל בטרם עת צריך בכוח לקטוף את הפרי, כיוון שהחיבור חזק. קודם שהגיע זמנם של ישראל לצאת ממצרים היה סיבוך ואי אפשר היה לעכב אותם אף לא רגע אחד ולא יכלו להתמהמה וזו הייתה לידה בטרם עת, לידה מלאכותית והיא כואבת. ישראל לא הגיעו למדרגה גבוהה של אמונה והיה צורך בניסים וכפיית הטבע כדי שיראו שיש ריבונו של עולם בעולם. ואיך העולם היה יודע שיש ריבונו של עולם שבחר בעם ישראל אם לא הניסים שעל ידם התגלה שהקב"ה בוחר בעמו - אילו ישראל היו מתעלים למדרגה הרוחנית הגבוהה זה היה משפיע על כל העולם כולו ולא היה צריך להשתמש בכוח.
בהגדה התשובה לשאלת החכם היא: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". והכוונה שסעודת פסח היא סעודת מלך. אדם שהוזמן לסעודתו של מלך ולאחר מכן בא לביתו ופותח את המקרר לחפש דברים לאכול זה פגם בסעודה, הרי ודאי בסעודת המלך יש הכול, וכי אדם נשאר רעב אחריה.. וזו סעודת מלך שהקב"ה ציווה לעשותה ואנו מקיימים את הציווי. ואנו עדיין לא במדרגה שמה שאנו עושים מותאם לרצון ה' הגבוה ולכן צריך ציווי. בעולם הזה גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. עוד לא הגענו למדרגת העתיד לבוא. ולכן כדי שזו תהיה סעודת מלך היה צריך ציווי, ולעתיד לבוא כל מה שיעשו ישראל זה יהיה רצון ה'.
מוסיף ה"שם משמואל" שזה מה שאמרו חכמים מצוות בטלות לעתיד לבוא. והפרוש: שלא יהיו ציווים, ישראל יחזרו למצב האבות בצורה מושלמת, הלב נמשך לריבונו של עולם. זה האתגר של הדור שלנו לפתח את פנים פנימיות הנפש כך שלא תהיה מלחמה פנימית ושום דבר לא ימשוך אותנו כנגד רצון ה', והנטיות הנמוכות מאבדות את החומריות שלהן ונעשות נטיות מרוממות. ולארץ ישראל יש קדושה מיוחדת שהרי עבירות הללו לא מתאימות לה. וענין הגאולה העתידה היא שנתאים עצמנו לארץ ישראל ונעבוד את ה' עם חיבור לאהבת ה', וזה מה שנאמר בתחילת הפרשה "אני ה' אלוקיכם". היה צורך לעבור את כל התהליך שגדול המצווה ועושה אך המגמה לעלות אל השלמות העליונה.
אנו בדור כזה שאי אפשר לשים מחסומים ופחדים מבחוץ או על ידי כפיה עצמית. צריך לרומם את התכונות והמידות. יש לקבע בנו את אהבת ה' כך שהיא תמלא את כל החורים והסדקים ולא תשאיר מקום לדברים אחרים, להגיע למצב שהדברים השלילים דחויים, כל דבר טומאה הוא מוות. וזה מה שהתורה פותחת בתחילת המצוות הללו "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה) - אם לא מקיימים מצוות אלו החיים אינם חיים, מעשים אלו מגושמים ולוקחים את החיים. החיות היא מופשטות לא גשמיות, והנטייה אחר הגשמיות זו מיתה. הבריאות הזו נתבעת ממנו. חזק ונתחזק.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
