ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- קדושים
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רויטל בת לאה
השבוע נקרא בפרשיות אחרי מות - קדושים. פרשת קדושים עוסקת במצוות החלות על כל איש ישראל באשר הוא, ומדריכה אותו כיצד לעלות במדרגות הקדושה, וזה בא לידי ביטוי בכל צרכי האדם, בין בתאוותיו, ובין במאכלים שהוא אוכל, וכל כיוצא בזה.
עיקר תפקידו של כל איש ישראל הוא להתרחק תכלית הריחוק מכל דרכי ותועבות הגויים, ועל זה מזהירה התורה (ויקרא כ, כו) "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". כל אדם צריך לדעת שאין באזהרה זו מידת חסידות בעלמא, אלא דרך חיים גמורה, שכן כל מי שלא הולך בדרך זו מְסַכֵּן את עצמו בנפילתו לידי האויבים, וכדברי רש"י (שם):
"ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי - אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו",עכ"ל.
מכאן ידע כל אדם לשמור עצמו מכל משמר בכל הנהגה שהוא נוהג, שתהיה על פי ההלכה והכשרות, כי רק כך יתקדש ויתעלה, וכל מכשול מביאו ל"ע לידי חוסר קדושה ומסכן את עצמו. לרש"י היה קשה, מדוע כאן נאמר "דבר אל כל עדת בני ישראל", ולא "דבר אל בני ישראל"? אלא מאחר "ורוב גופי תורה תלויין בה", על כן אסף את כולם כולל הנשים, שלא יאמרו אם אני הייתי שם, הייתי שואל את משה רבנו מה המצוה הזאת וכו'. היית ולא היה לך מה לשאול, ואם שאלת קבלת תשובה (עיין לשפתי חכמים).
אפשי ואפשי והתורה אסרה
על הפסוק "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי", מביא רש"י (שם) פירוש נוסף, וז"ל:
"רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים", עכ"ל.
כלומר, האדם צריך לקיים כל מצווה, ולהימנע מכל עברה, אך ורק בגלל שכך ציוה הקב"ה, ולא בגלל שיש מצוות שהוא מבין אותם בשכלו, או שיש עברות שנפשו קצה בהם - ובזה הוא מקבל עליו עול מלכות שמים. והביאו משם הרמב"ם שזה נאמר על מצוות שהם "חוק" בלא טעם, אבל על מצוות כעין גניבה, אסור לאדם לומר 'אפשי' כי זה גובל בתכונה נפשית פסולה לומר על גנבה או גזלה 'אפשי'.
הגמרא בחולין (דף ק"ט ע"ב) מספרת על ילתא אשתו של רב נחמן (בתו של ראש הגולה והיא היתה פקחית מאד וצדקת מופלגת) שאמרה לו: כל מה שאסרה תורה התירה לנו כמותו, והיא הצליחה להכיר ולטעום את טעמם של האיסורים בדברים המותרים, אך עדיין לא הצליחה לטעום את טעמו של איסור בשר וחלב. וז"ל הגמרא:
"אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא, שרא לן כבדא (התורה אסרה דם והתירה כבד) נדה - דם טוהר, חֵלֶב בהמה - חֵלֶב חיה, חזיר - מוחא דשיבוטא (מוח של דג ששמו שיבוטא וטעמו כטעם חזיר), גירותא (עוף טמא)- לישנא דכוורא, אשת איש - גרושה בחיי בעלה, אשת אח - יבמה, כותית - יפת תאר. (כלומר, על כל איסורים הללו ידעה ילתא את ההיתר שהתירה התורה כנגדם, אבל בשר וחלב לא ידעת היכן התירה התורה כנגד איסורו, ואמרה לו) בעינן למיכל בשרא בחלבא (כלומר, שהיא ביקשה לאכול בשר וחלב באופן המותר). אמר להו רב נחמן לטבחי זויקו לה כחלי" (רב נחמן, כששמע את בקשת אשתו הצדקנית, ביקש מהטבחים לצלות לה כחל [דדי הפרה] כדי שתרגיש טעם בשר וחלב) עכ"ל הגמרא.
ויש להבין מה באה הגמרא ללמדנו בזה? ומדוע התחשב רב נחמן ברצונותיה של אשתו, וכי יעלה על הדעת שהיתה מפונקת וכדי להשביע את תאוותיה ביקשה כן? וביותר יקשה, שאם כן הדבר, וכי תקדיש הגמרא מעשה שלם כדי להביא דבר זה שעל פניו נראה כי אין בו תוספת כבוד והדר לאשתו של רב נחמן?!
והנראה לבאר הוא על פי דברי ר"א בן עזריה שהביא רש"י לעיל, שלא יאמר אדם אי אפשי באכילת חזיר והוא מאוס עיני (וכן בכל שאר דברים אסורים), אלא יאמר אפשי ואפשי והתורה אסרה. ואמרה ילתא אשתו של רב נחמן, כיצד ניתן לקיים את דברי חז"ל ולומר אפשי ואפשי על אכילת בשר וחלב והרי אינני מכירה בטעמו, לכן רצתה לטעום את טעמו בהיתר ואז תקיים את מצות התורה בבירור. ורב נחמן שידע את צדקותה של אשתו הרבנית, ביקש מהטבחים לצלות לה כחל, כדי שתקיים "אפשי ואפשי" גם באיסור בשר בחלב, ותקבל עליה עול מלכות שמים גם בגין איסור בשר בחלב.
כבד מותר לאכול, ורש"י שם כתב "הכבד כולו דם קרוש הוא וטעם דם לו". ובאמת מנין לנו שכבד מותר באכילה? עיין בחידושי הגהות יו"ד סי' ע"ג משם הלבוש הטעם:
"משום שלא אסרה תורה אלא דם הנשפך כמים שנאמר 'על הארץ תשפכנו כמים', וכבד קרוש ועומד בגופה של בהמה ואינה נשפכת כמים", עכ"ל.
והגמרא בחולין (דף קי) מביאה שבעיר פובדיתא אוכלים כחל, ובעיר סורא לא אוכלים כחל. פעם אחת בערב יוה"כ נקלע לשם רמי בר תמרי שהוא גם נקרא בשם רמי בר דיקולי, והוא היה מעיר פומבדיתא ששם אוכלים כחל (הכוונה כדין לאחר קריעה וצליה), ואנשי סורא הוציאו בערב יוה"כ את הכחל מחוץ לעיר, והלך רמי בר תמרי וקרע וצלה ואכל. הביאו אותו לפני רב חסדא ושאל אותו: מדוע עשית כך לאכול את הכחל? ענה לו: אנו מעירו של רב יהודה שמתיר לאכול כחל. אמר לו רב חסדא: ואתה לא יודע את הדין שנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם? ענה לו: אכלתי אותם מחוץ לתחום העיר. ושוב שאל אותו רב חסדא: ובמה צלית אותו? ענה לו: בחרצנים שזרקו בעלי היקב. ושוב שאל אותו: ואתה לא חושש שהם לחים ויש בהם חשש של יין נסך? אמר לו: ראיתי שהם יבשים שעבר עליהם י"ב חודשים. שאל אותו: ואלי זה גזל? ענה לו, הם היו ישנים עד שגדלו מהם צמחים וברור שהבעלים התיאשו. ראה אותו רב חסדא שאינו מניח תפילין ואמר לו: מדוע אינך מניח תפילין? ענה לו, שיש לו חולי מיעיין שפטור מתפילין. ראה שלובש בגד עם ארבע כנפות בלי ציציות ושאל אותו, למה? ענה לו שהטלית היא שאולה (עין בתוס' שם ע"ב ד"ה טלית בדין טלית שאולה) וכו'. אמר לו רב חסדא, אני רואה שאתה חריף. ענה לו, אם הייתי בעירי הייתי יותר חריף.
מים אחרונים הרגו את הנפש
הגמרא דורשת על הפסוק "והייתם קדושים" שיש בו אזהרה על מים ראשונים ומים אחרונים. וז"ל (ברכות דף נג:):
"והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדשים - אלו מים אחרונים", עכ"ל.
והגמרא מביאה מעשים חמורים על מי שלא נזהר בהם, וז"ל (יומא פג:, חולין קו.):
"רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, (היו מהלכים בדרך וחיפשו מקום להתאכסן). רבי מאיר הוה דייק בשמא, רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא (רבי מאיר היה לומד את אופיו של כל אדם על פי שמו, ורבי יהודה ורבי יוסי לא היו מדייקים בכך). כי מטו לההוא דוכתא, בעו אושפיזא, יהבו להו אמרו לו מה שמך, אמר להו כידור (כשהגיעו לבית מלון, אמר להם בעל המלון שקוראים לו 'כידור'). אמר (ר"מ), שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר כי דור תהפכת המה (כיון שרבי מאיר היה לומד משמו של האדם את אופיו, הוא הבין שאותו בעל מלון היה רשע, שהרי כתוב "כי דור תהפוכות המה", ושמו של אותו בעל מלון היה "כידור"). רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו, רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה (רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו בידי בעל המלון את כספם - כי היה ערב שבת - והאמינו ביושרו, אבל רבי מאיר חשד בו ולא הפקיד בידיו את כספו). אזל, אותביה בי קיבריה דאבוה (רבי מאיר בחר להחביא את כספו בקברו של אביו של אותו בעל מלון שקראו לו "כידור"). אתחזי ליה בחלמיה, תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא (נגלה אליו אותו נפטר ואמר לו בא ותיטול כיס מלא מעות שתחת ראשי). למחר אמר להו הכי אתחזי לי בחלמאי, אמרי ליה חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא (סיפר בעל המלון את החלום לר"מ לר' מאיר ולר' יהודה ולר' יוסי את החלום, וכדי לדחותו שלא ילך לקחת את הכסף אמרו לו שחלום כזה אין בו ממש). אזל רבי מאיר ונטריה כולי יומא ואייתיה (רבי מאיר בכל אופן הלך לשמור על כספו מרחוק עד שיצאה השבת ובמוצאי שבת לקח את כספו). למחר אמרו לו הב לן כיסן, אמר להו לא היו דברים מעולם (במוצאי שבת ביקשו רבי יהודה ורבי יוסי את כספם מבעל המלון, אך הוא הכחיש ואמר שאין בידו מאומה). אמר להו רבי מאיר אמאי לא דייקיתו בשמא, אמרו ליה אמאי לא אמרת לן מר, אמר להו אימר דאמרי אנא חששא אחזוקי מי אמרי. משכוהו ועיילוהו לחנותא חזו טלפחי אשפמיה, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו ושקלוהו לכיסייהו ואייתו (רבי יהודה ורבי יוסי החליטו להערים עליו, וראו שיש על שפמו של אותו בעל מלון שיירי מאכל עדשים, עלו לביתו כשהוא לא היה שם, ואמרו לאשתו של אותו בעל מלון שבעלה ציוה עליה להחזיר להם את כספם, ואף נתן להם סימן שבצהרים בישלה לו עדשים. אשתו האמינה להם, ומסרה להם את כספם). אזל איהו וקטליה לאיתתיה (כשסיפרה לו אשתו את שאירע, הוא כעס עליה ורצח אותה). היינו דתניא מים ראשונים האכילו בשר חזיר (עיין חולין שם ברש"י ד"ה האכילו), מים אחרונים הרגו את הנפש (מכאן הבינו את חכמת חז"ל, כי אילו היה אותו איש מקפיד על מים אחרונים, ושוטף את שפמו, לא היה להם סימן למסור ולא היתה אותה אשה נהרגת).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
