ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- חושן משפט
- טוען ונטען
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- נושאים נוספים
ראובן גילה לשמעון שגנב ממון מלוי, וקודם שגילהו השביעו שלא יגלה דבר זה לאיש. כעת בא שמעון ונפשו בשאלתו האם מוטלת עליו חובה לגלות את אזנו של לוי שממונו נמצא ברשות ראובן ובכך להשיב את אבדתו, או שחובה עליו לשמור סודו כפי שהשביעו ראובן.
תשובה:
הנשבע צריך ללכת לחכם שימצא לו פתח להתיר את שבועתו, או אז יוכל לגלות את אוזן הנגנב על אשר ארע לרכושו.
הרחבה וביאור:
ראשית יש לברר עניין אופן השבועה, האם באמת נשבע בלשון שתופסת על-פי ההלכה. אנו נדון בהנחה שנשבע כדת וכדין ושבועתו חלה.
בשו"ע (חו"מ סימן כ"ח סעיף א') נפסק:
כל מי שיודע עדות לחברו חייב לבוא להעיד אם תובעו שיבוא להעיד, שנאמר 'אם לא יגיד ונשא עוונו'.
הסמ"ע (שם סק"א) הביא דברי המהר"י וייל (סימן מ"ב) שכתב שאם עד אומר שאינו רשאי להעיד מחמת שקיבל עליו בסוד לא לגלות הדבר, אזי מי שאמר לו בסוד שלא לגלות הוא עצמו יתיר לו לגלות הדבר. ויעויין בדברי הט"ז שם שתמה עליו מדברי הרמ"א יו"ד (סימן רכ"ח סעיף ל"ג).
אולם כל זה נכון במקרה שקיבל עליו באמירה בלבד שלא יגיד. אולם במקרה שנשבע שבועה המחייבת שלא לגלותו, כתב התומים (סק"א) שקיימים בזה חילוקים רבים:
במקרה שהוא עד אחד שיודע את המציאות ונשבע שלא יעיד, אזי שבועתו חלה וצריך חרטה והתרה בכדי להתירה. ואין בהתרתו משום 'נשבע לבטל מצווה' שמאחר והוא אחד בלבד ואינו ראוי לעדות, אינו בכלל 'אם לא יגיד'.
אמנם, במקרה שהם שני עדים שיודעים את המציאות ונשבע אחד מהם שלא להעיד, הוי ליה 'נשבע לבטל המצוה', ואין שבועתו חלה.
בסוף הדברים דן התומים במקרה שלנו, זו לשונו:
"אבל בנשבע שלא לומר לשום אדם ואף לבית הדין להעיד, אם כן יש כאן לשון כולל, שמיגו שחל לאמירה לשאר אדם חל נמי על אמירה לבית הדין. ותלוי בשני התירוצים שכתבו התוספות בשבועות (דף כ"ד ע"א ד"ה אלא הן)".
כוונת התומים לחקירת התוספות והראשונים האם 'איסור כולל' שייך באדם שבכלל שבועתו בלשון כוללת ישנו ביטול מצווה ב'שב ואל תעשה'.
מחלוקת זו מובאת בשו"ע (חו"מ סי' ע"ג סעיף ה'). הדוגמא שם באדם שנשבע לא למכור משלו לפרוע שום חוב, ולאחר מכן נשבע לפרוע לחברו לזמן פלוני. וכשהגיע הזמן טוען שאין לו מעות ושכבר נשבע שלא למכור מנכסיו לצורך חובותיו.
דעת הש"ך (שם סקי"א) שכאשר נשבע סתם שלא לפרוע שום חוב וקדם חוב שמעון לשבועה אין שבועתו חלה. כדבריו כן כתב קצות החושן (שם סק"ג) ושכן דעת הראב"ד.
אולם החכם צבי השיג על דבריהם וכתב:
ואני אומר בחילוק זה חולקים עליו כל חכמי ישראל: התוספות בשם ריצב"א, והר"י הזקן, והרז"ה והרמב"ן, והר"ן והריב"ש, והב"י והרמ"א, ושאר כל הפוסקים, שמדברי כולם נלמד שאפילו בדבר שהוא חייב עכשיו, אם כלל בשבועה שהוא חייב דברים המותרים עם דברים האסורים, שבועה חלה אף על האסורים.
לסיכום, נידון זה שנוי במחלוקת הפוסקים האם שבועה בלשון כוללת קיימת במקום שמבטלת מצוות.
[לדעת הנתיבות סימן כ"ח ס"ק א' גם במקום שאין עליו חובה מדין 'אם לא יגיד' כגון בעד אחד וכיו"ב עדיין חובה עליו מדאורייתא לגלות את אוזן הלה מדין השבת אבדה. מקור דבריו בתשובת הרא"ש (כלל צ"ט סימן י"א)]
עד כה דברינו נסובו על-פי קביעת התומים, שאדם שנשבע שלא לגלות לשום אדם הויא לשון כוללת, ולא הויא שבועת שווא. אולם החכמת שלמה (כאן) מביא את התומים וחולק עליו, לדבריו (ראה חיבורו לאהע"ז הלכות גיטין מהדורה ח' סימן רס"ו) אין שבועה בלשון זו נידונת כלשון כוללת, והוי אם-כן נשבע לבטל מצווה בלשון רגילה, ששבועתו הויא שבועת שוא שאינה חלה.
האיסור לעבור על שבועה הוא איסור דאורייתא. והיות ומדובר במחלוקת הפוסקים באיסור חמור כזה אזלינן לחומרא, ועל-כן אין הנשבע רשאי לגלות סודו לאחר אלא אך ורק אחר התרה ע"י שיעשה התרה אצל חכם בצירוף פתח.
אמנם לכאורה היה מקום לומר שיש כאן ספק ספיקא: ספק אם לשון כזו נחשבת לשון כוללת, ואף אם נחשיבנה כלשון כוללת, שמא אין שבועה לבטל מצווה תופסת בה, ויהיה מותר לספר אותו הסוד לבעל הממון.
אלא שכבר כתב הש"ך (יו"ד סי' ק"י ס"ק ס"ג אות ל"ו) שאין לבדות ספק ספיקא בזמן הזה מדעתנו. ואף כי ישנם החולקים על דבריו מכל מקום נראה שבמילי דאורייתא יש להחמיר, ובמיוחד היכא שאפשר למצוא פיתרון מרווח לכל הדיעות.
הגבלה נוספת ישנה במקרה שנשבע 'על דעת חברו' המשביעו - אזי אי-אפשר למצוא פתח להתרה אלא מדעת חברו (ובמקרה דידן אין הדבר מציאותי 1 ). אולם, מלבד שלא מדובר כאן שהשביעו להדיא על דעתו, אף אם היה מדובר במשביע להדיא על דעת חבירו כתב הריב"ש בתשובה, שדין זה נאמר רק במקום שהמשביע עשה טובה אחרת עבור הנשבע כגון שנתן לו מתנה וכיוצא בזה, אולם אם השביעו סתם בלא שעשה לו טובה כל-שהיא, אפילו השביעו על דעתו אין צריך בהסכמתו על-מנת להתיר הנדר. ובנידון שלנו לא עשה עמו טובה כל שהיא.
העולה מכל האמור, שעל הנשבע לילך אצל חכם שיתיר את שבועתו באמצעות פתח, או אז יוכל לספר לנגזל על רכושו האבוד.
יש לציין שבמקום שידוע לשמעון ש'לוי' בעל הממון היה חייב כסף לראובן ולא שילמו ובעקבות כך נאלץ ראובן ליטול את כספו ממנו – בכהאי גוונא אין מצווה על שמעון להשיב את אבדת לוי ולספר לו על מקום ממונו.
ב.
^ 1.הערת הגר"א נבנצאל: "אולי מספיק להודיעו שהוא מתכונן להתיר השבועה" (ואין צריך להסכמתו).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
