ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- ספריה
- חושן משפט
- אבידה ומציאה
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- השבת אבידה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
לפני כמה ימים מצאתי מעיל ועל התווית שלו כתוב ראשי תיבות ש.י. בצבע שחור. הכרזתי על ידי תליית מודעות ברחבי השכונה במשך כחודשיים אולם למעיל לא נמצא כל דורש. מה עלי לעשות עם המעיל?
תשובה:
על אבידה שיש בה סימן צריך להכריז, וההלכה היא שאם הבעלים לא באו יהא החפץ מונח אצל המוצא עד שיבוא אליהו (שו"ע חו"מ רס"ז, ט"ו). ולכאורה ישנה סתירה לדין זה ממקום אחר, שהרי משנה מפורשת היא (ב"מ כ"ה ע"ב) "מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו, מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ, שלו". ובגמ' שם מקשים: "אטו ישראל לא מצנעי?" ומתרצת הגמרא: "דשתיך טפי". ורש"י מבאר: "העלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו". כלומר, שמאחר ועבר זמן רב ודאי הבעלים התייאשו, והאבידה שייכת למוצא.
הדברים הובאו להלכה בשו"ע חושן משפט סימן ר"ס "וכותל חדש, דהיינו שידוע שאבותיו של זה שהוא דר שם בנאוהו, ולא יצא מרשותם, מציאה הנמצאת בו מחציו לחוץ הוא של מוצאו, אפילו יש בו סימן, והוא שהעלה חלודה, שודאי נתייאשו בעליו ממנו כיון שארך לו שם הימים".
הסתירה שישנה לכאורה היא, שרואים מהמשנה הזו שאם עבר זמן רב כל כך שניתן לומר שהבעלים כבר התייאשו מן האבידה היא שייכת למוצא, ואם כן מדוע בחפץ שיש בו סימן לאחר ההכרזה כשלא באו הבעלים הדין הוא שיהא מונח ביד המוצא עד שיבוא אליהו, מדוע לא נאמר שלאחר שעובר זמן רב כל כך שידוע שהבעלים בוודאי התייאשו יכול המוצא לקחת לעצמו את האבידה?
התשובה היא שישנו הבדל גדול בין שני המקרים, והכל תלוי במצב האבידה בשעת מציאתה. המשנה לגבי מי שמצא בכותל ישן עוסקת באבידה שנמצאה מלכתחילה במצב של חלודה, דבר המוכיח שעבר זמן רב ובוודאי הבעלים כבר התייאשו. כל המוצא אבידה לאחר ייאוש בעלים, נחשב שהאבידה באה לידו בהיתר גמור. אולם, שונה הדין באבידה שבשעה שנמצאה לא היה ברור שהבעלים כבר התייאשו, משום שאיננו יכולים לדעת האם התייאשו כבר או עדיין לא, והמוצא שנטל את האבידה לידיו קודם ייאוש בעלים, נחשב שבא לידו באיסור. מי שאבידה באה לידו באיסור אינו יכול לזכות בה אף אם לאחר מכן הבעלים התייאשו ממנה, ולכן הדין הוא שתהא מונחת בידו עד שיבוא אליהו 1 .
למעשה, ברוב המקרים אף אם האבידה נמצאת בידינו זמן רב, איננו בטוחים ואיננו יודעים לומר מתי התייאשו הבעלים, האם לפני שנמצאה אבידה או לאחר מכן. לכן, הדין בשו"ע הוא שהאבידה תהא מונחת ביד המוצא עד שיבוא אליהו. בימים עברו לאדם הממוצע לא היו כל כך הרבה חפצים, ולא היו כל כך הרבה אבידות, ולכן בדרך כלל המאבד היה שם לב במהרה לחסרונו. אולם בימינו לכל אחד יש הרבה חפצים, וישנן הרבה אבידות, וכן ישנו קושי להשאיר ברשותנו את כל האבידות עד שיבוא אליהו, מחמת הצפיפות, ומחמת האחריות שמא יאבד החפץ או ינזק, או מחמת השכחה שבכלל מצאנו חפץ כזה.
הפיתרון לבעיה מונח בסוגיה אחרת שם (ב"מ כ"ט ע"ב):
"אמר שמואל: המוצא תפילין בשוק שם דמיהן ומניחן לאלתר. מתיב רבינא: מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות גוללן. גוללן אין, שם דמיהן ומניחן לא! אמר אביי: תפילין בי בר חבו משכח שכיחי, ספרים לא שכיחי". הגמרא מבדילה בין מי שמצא ספרים שחייב לשומרם, למי שמצא תפילין, ואומרת שלמוצא תפילין יש היתר מיוחד "שם דמיהן ומניחן לאלתר".
נחלקו הפוסקים בפירוש דברי הגמרא "שם דמיהן ומניחן": הרא"ש (שם ב', ט"ז) מביא שיטה לפיה אין היתר למכור את התפילין אלא ההיתר של הגמרא הוא היתר למוצא להשתמש בתפילין שמצא, שלא כשאר אבידה שאסור להשתמש בה, "ומניחן" פירושו לא את הדמים שקיבל אלא את התפילין על ראשו, וזו לשונו:
"וכן לקמן (דף כ"ט ע"ב) גבי תפילין דאמר שמואל שם דמיהן ומניחן לאלתר, היינו מניחן בראשו דאין לפרש מניח הדמים אצלו דהא שמואל פוסק כרבי טרפון בדמי אבידה".
אולם רש"י (כ"ח ע"ב) והתוס' וכן הרמב"ם פירשו שיכול למכור את התפילין, או לשום אותם ולהניח את דמיהן אצלו עבור הבעלים לכשיבואו. לשיטה זו יש לדון האם צריך לעשות שומא דווקא בבית דין או שיכול לשום לעצמו ללא בית דין, ובדבר זה נחלקו, לרש"י משמע דווקא בבית דין, ולתוס' משמע שאין צריך בית דין, אך שניהם שווים בכך שיכול למוכרן.
הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה (י"ג, י"ד) פסק כך:
"מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו, שדבר מצוי הוא ביד הכל ואין עשויין אלא למצותן בלבד".
הרמב"ם הוסיף על דברי הגמרא את המשפט "ואין עשויין אלא למצותן בלבד", ובהבנת שיטתו נחלקו האחרונים. הסמ"ע (רס"ז, ס"ק ל') הבין בו כך:
"משמע מלשון זה דבשאר דברים אף שמצויים לקנותן מכל מקום חביב לאדם דבר שרגיל בו, מה שאין כן תפילין דאין אדם רגיל להקפיד אם יוצא באלו או באלו אם גם הם בחזקת כשרות".
ואילו הש"ך (ס"ק ט"ז) הבין את דברי הרמב"ם באופן אחר, וכתב "לפי עניות דעתי דהכי פירושו, הואיל ואינה עשויה אלא למצותן בלבד ולא לשום תשמיש אחר אם כן ניחא ליה לאיניש שימכרו ויעשו בהן מצוה מה שאין כן בשאר דברים".
כלומר, ישנה מחלוקת בדעת הרמב"ם האם ההיתר לשום את התפילין שנמצאו הוא משום שלמרות שבדרך כלל חביבים על האדם חפציו שרגיל בהם, על תפילין אינו מקפיד משום שכל רצונו הוא לצאת ידי חובת המצוה, ולכן מסכים לקבל כסף ולקנות תפילין אחרות שיצא בהם ידי חובתו. או שההיתר לשום אותן ולמוכרן הוא משום שהתפילין הם חפצא של מצוה ונוח למאבד שתיעשה מצוה בממונו, ולכן רוצה שימכרו והקונה ישתמש בהם בינתיים.
לדברי הכל מוסכם בדעת הרמב"ם שהיתר הגמרא למכור את האבידה ולשמור את הדמים נאמר לתפילין בלבד כיון שעשויין למצותן.
אולם הרא"ש (שם בפירוש השני, וכן כתב שם בסימן י"ח בסתם) הביא דעה לפיה היתר הגמרא למכור התפילין הוא משום שמצויים בכל שעה לקנותם.
דין זה הובא להלכה בשו"ע (חו"מ רס"ז, כ"א): "מצא תפילין, שם דמיהן ומניחן עליו מיד, אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה".
מסתימת לשון הטור והשו"ע שלא הוסיפו את טעם הרמב"ם בתפילין "ואין עשויין אלא למצותן בלבד", הסיק הסמ"ע שדעת השו"ע היא שהגמרא נקטה תפילין לאו בדווקא אלא כדוגמא, ובאמת הוא הדין גם לגבי כל דבר שמצוי לקנותו שאנו אומרים שאין הקפדה מצד הבעלים וניתן לשום אותם ולמוכרם.
לסיכום הדברים, ההיתר לשום את התפילין ולהניחן נתון במח' הפוסקים, ואף לשיטה שמותר למוכרם לא מוסכם האם ההיתר מוגבל דווקא לתפילין. לכן עדיין לכאורה אין פיתרון ברור לבעיה שלנו והיא אבידות הטעונות הכרזה ואין להם דורש. עד שבא הגרש"ז אוירבעך (מנחת שלמה תניינא סימן ק"ו ס"ק ג') ופסק כך לגבי בגדים שנשכחו בישיבה, וזו לשונו:
"בגד שיש בו סימן חושבני שלאחר שעבר חודש או חודשיים יכולים למכור, אך אם יבוא אחר כך לתבוע ויתן סימנים ויאמר שלא הפקירו תשלמו לו כמה שזה שווה למכירה, ואם תודיעו בתחילת הזמן שכל חפץ שיעבור עליו חודש ימים פקעה בעלותו ודאי אדעתא דהכי בא לישיבה".
כלומר, ישנו היתר לשום או למכור את החפץ לאחר חודשיים, ואם יבוא המאבד ויאמר שלא התייאש או הפקיר ויתן סימנים, המוצא ישלם לו כמה שהיה שווה החפץ בשעה שמצא. השווי הוא לפי מחיר השוק כמה אדם מוכן לשלם עבור חפץ כזה במצב שלו כמשומש.
^ 1.לשיטת התוס' (ב"ק ס"ו ע"א) לאחר הייאוש אינו עובר בבל תגזול, אלא הסיבה שאינו זוכה לעצמו בחפץ היא משום שבאיסור בא לידו שהרי כבר התחייב בהשבה. אולם הרמב"ן במלחמות (י"ד ע"ב בדפי הרי"ף) כתב בשם גאון שהטעם שיייאוש לא מועיל בנטל על מנת להשיב, הוא משום שכאשר מגביה אבידה על מנת להשיבה, נעשה עליה שומר וידו כיד הבעלים, ולכן אינה נקנית בייאוש דהוי כברשות הבעלים, ואין ייאוש חל על מה שברשותו של אדם או כיון שהשומר לא מתייאש הרי זה כאילו לא התייאש הבעלים, מה שאין כן בגזילה שאינה ברשותו מהני ייאוש וקונה הגזלן את האבידה לעצמו, ולכן עובר בבל תגזול. עיין בקצות החושן שהעלה לדעת הרמב"ן שייאוש ברשות בעלים אינו מועיל אלא רק באופן שקונה מדין חצר שהוא כאילו חוזר וזוכה לאחר הייאוש, אבל באופן שאינו זוכה מדין חצר כגון בחצר שאינה משתמרת לדעתו, מועיל הייאוש. אמנם במנחת פתים הוכיח מדברי הרמב"ן שייאוש אינו מועיל אף במקום שאינו קונה מדין חצר. (ועיין עוד בכל זה בפתחי חושן דיני אבידה פרק ב' ס"ק ג').
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.









