בית המדרש

  • ספריה
  • אבידה ומציאה
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • השבת אבידה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מרים בת בת-חן

undefined
3 דק' קריאה
מצאתי ספר ישן בישיבה שיש עליו חותמת של בית כנסת בצפון. יש בישיבה מודעה שמה שנמצא נטוש למעלה מחודשיים יופקר. האם אני יכול לסמוך על זה שמסתמא זה נקנה מבית הכנסת ואם כן זה הפקר או שמא יש לחשוש שזה הושאל מבית הכנסת ובית הכנסת לא הפקירו את זה ולא התייאשו מזה? יש לציין שהספר ישן מאוד כך שיש סיכוי גבוה שבית הכנסת מכר אותו. ניסיתי למצוא טלפון של הגבאי אבל לא הצלחתי.

תשובה:
ככל הנראה הספר נלקח או הושאל מבית הכנסת ואינו נמכר, ואם כן שייך לבית הכנסת. ואף אם עבר זמן רב לא שייך להתיר לזכות בו לעצמך מטעם שאין יייאוש לחפץ אשר אין לו בעלים מבוררים, כגון: בית כנסת על תכולתו השייכים לציבור ולא לאדם מסויים. לכן, כדאי לנסות לאתר את בית הכנסת הזה וליצור קשר או להשיב את הספר לכשתזדמן לשם. עם זאת, נראה שמותר לך בינתיים להשתמש בספר וללמוד בו, ביחוד שזו הייתה כוונת התורמים ומסתמא נוח הדבר גם למתפללי בית הכנסת שלומדים בספר היכן שיהיה.
מקורות וביאורים:
א. במסכת יומא (י"ב ע"א) כתב רש"י (ד"ה דכרכים) שבית הכנסת פטור ממזוזה משום שמתקבצים שם אנשים ממקומות הרבה והיא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים. בשו"ת שרידי אש (חלק ב' סימן פ') מבאר את דעת רש"י על פי דברי הרשב"א (מגילה כ"ו ע"א) וכותב כך: "ונראה שזוהי כוונת רש"י ביומא ובחולין, שבית הכנסת של כרכים שעשויה לכל, אין להם בעלים, שהרי כאילו הקדישו לכל העולם ואין לבית הכנסת בעלים מיוחדים". לעניין שלנו, כיון שאין בעלים מיוחדים לבית כנסת אלא הוא פתוח לכל לא שייך להגדיר בעלים ולומר שהתייאשו.
ב. יסוד ההיתר ללמוד בספר ללא בקשת רשות מן הבעלים הוא מהסיבה שנוח לאדם שיעשו מצוה בממונו, ומקורו בגמרא במסכת פסחים (ד' ע"ב): "איבעיא להו: המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק, ומצאו שאינו בדוק מהו? מי הוי כמקח טעות, או לא? - תא שמע, דאמר אביי: לא מיבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקו - דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה, אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקו - דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה".
בהשקפה ראשונה היה נראה לומר שישנו בגמרא היתר כללי לשימוש בממון הזולת לצורך קיום מצוות, אולם הראשונים מבארים שהכלל "נוח לו לאדם לקיים מצוה בממונו" נאמר רק ביחס לבעל הממון עצמו אך לא נוח לו שאחר יעשה מצוה בממונו.
כך כתב ר' עובדיה מברטנורא (מסכת שקלים ג', א'): "דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה בדבר שאין חסר בו כלום כגון מעשר בהמה שהוא עצמו מביא מעשר ואוכלו שלמים".
המאירי (בבא מציעא כ"ט ע"ב) עוסק בשאלה האם מותר לשואל ספר תורה מחברו להשאילו לאחר לשם מצוה:
"השואל ספר תורה מחברו בסתם הרי זה לא ישאלנו לאחר, וכבר ידעת שאף בכל הדברים כן שהרי אמרו אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר. אלא שבספר תורה הוצרך להשמיענו כן, שהייתי סבור לומר שיהא מותר להשאיל מן הסתם מפני שנוח לו לאדם לקיים מצוה ובא ולימד שאף בספר תורה אסור. ושמא תאמר והלא בגמ' בפסחים אמרו מן הסתם ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה, תירצוה כשהוא עצמו מקיימה אבל על ידי אחר לא".
העולה מן האמור שלא אומרים שנוח לאדם שאחר יקיים מצוה בממונו. אולם לגבי טלית נראה בראשונים שפסקו להפך, וזו לשון ספר כלבו (סימן כ"ב):
"וגם התוספות משנץ פירשו כי המברך בטלית שאולה לא הפסיד, ולפי זה יש לו לברך בטלית של חברו אפילו בלא מתנה גמורה, רק שיתן לו חבירו רשות, ואפילו בלא רשות דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה, ומיהו בטלית מקופל ומונח אומר ה"ר מנחם בן ה"ר שמואל צריך ליטול ממנו רשות משום דבעל קפיד, טלית שאולה פטורה כל שלשים יום".
יסוד ההבדל בין ספר תורה לטלית הוא שבספר תורה החשש לנזק הוא גדול ומן הסתם ישנה הקפדה מצד הבעלים, מה שאין כן בטלית שהשימוש בה אינו גורם הפסד או חיסרון לבעלים, וישנה אומדנא ברורה שנוח לו שיקיימו בה מצוה, אלא אם כן מקופלת ומונחת בצורה המראה שיש לו הקפדה עליה.
המקרה שלנו דומה לטלית הקהל המונחת בבית הכנסת שלכל אחד יש רשות להשתמש בה ואין צורך בנטילת רשות.
לכן, מותר לך ללמוד בספר בזהירות והקפדה שלא ינזק.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il