ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- פנחס
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רוברט חי בן מרים
מדוע זכה פנחס לכהונה?
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרן הַכּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמור הִנְנִי נותֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (במדבר כה, יא-יב)
מלכתחילה פנחס לא היה ראוי לכהונה. הכהונה הייתה אמורה לעבור מאהרן לנדב ואביהוא, אבל מסירות הנפש והקנאות שקינא לכבוד ה' ובעקבות כך הצלת עם ישראל, זיכתה אותו בכהונה גדולה. המלבי"ם (במדבר כה, יג) מוסיף עוד שרוב הכוהנים הגדולים שהיו במשך הדורות היו מצאצאיו של פנחס.
ויש לשאול: איך יתכן שפנחס נבחר לכהונה בזכות מעשה קנאותו? הרי ישנם שני סוגי התקרבות לקב"ה: יש מי שהקב"ה בחר בו ויש שהקב"ה מקרבו בגלל מעשיו (שפת אמת קרח תרמ"ב, תרנ"ט). והרי עניינה של הכהונה היא סגולית, היא אינה מגיעה לאדם מצד מעלתו והשתדלותו להיות צדיק וקדוש ופועל למען ריבונו של עולם, אלא מתוך בחירה אלוקית! הרי ישראל לעולם יהיה ישראל ולא יתרומם למדרגת כהן, וכן לוי לעולם לא יהיה כהן, כי הכהונה באה רק מבחירה אלוקית, שנאמר: "אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלך" (תהילים סה, ה), וכיוון שכך צריך ביאור מדוע נבחר פנחס לכהונה בעקבות מעשה קנאותו?
הזוהר (פנחס ריז ע"א) משיב על שאלה זו וכותב שהכהונה הגדולה התגלגלה בפנחס מנשמותיהם של נדב ואביהוא. כותב הזוהר (מתורגם ע"י מו"ר):
רבי שמעון בר יוחאי היה יושב ועוסק בפרשה זו. בא לפניו ר' אלעזר בנו ושאל אותו: איך קרה שנשמותיהם של נדב ואביהוא נכנסו והתגלגלו בפנחס? הרי פנחס היה בחיים כשמתו נדב ואביהוא והייתה לו נשמה משל עצמו ואיך התגלגלה בו נשמת נדב ואביהוא? השיב לו רבי שמעון בר יוחאי שבשעה שנדב ואביהוא הסתלקו מן העולם לא נכנסו תחת כנפי הקדושה כיוון שלא היו להם בנים ועל ידי כך המעיטו את דיוקן המלך. וכיוון שהיו ראויים לשמש בכהונה גדולה והיה להם החיסרון הגדול שלא היו להם בנים - נשארו נשמותיהם ערטילאיות. ובשעה שפנחס קינא על ברית הקדושה פרחה נשמתו בגלל שבאו עליו בני שבטו של שמעון, ואז נשמתו נכללה עם שתי נשמותיהם של נדב ואביהוא וכך חזרה לגופו.
צריך להבין, שקנאתו של פנחס הייתה מתוך מסירות נפש גדולה. הרי לא היה ברור מה יקרה לו בעקבות המעשה, אולי יכו אותו או אולי אפילו יהרגו אותו. כשאדם מוסר את נפשו היא מתרוממת ומתעלה, וממילא יכלו נשמותיהם של נדב ואביהוא להתחבר לנשמתו של פנחס, וכך הייתה אפשרות שפנחס יהיה כהן גדול מה שלא היה לפני כן. השל"ה (תורה אור, פנחס ב) מוסיף שלכן יש כפילות במילה: "בן" בשמו של פנחס בתורה: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" (במדבר כה, יא). בדרך הפשט המובן הוא שפנחס היה בן אלעזר בנו של אהרן, אך אפשר לקרוא זאת אחרת: שפנחס היה בנו של אלעזר וגם בנו של אהרן הכהן, כי התעברו בו נשמותיהם של בני אהרן נדב ואביהוא. יוצא מכאן שפנחס הפך לאיש אחר. הוא קיבל את סגולת הכהונה הגדולה, כי נשמותיהם של נדב ואביהוא שהיו כהנים התחברו אליו ומעתה יש לו נשמה גדולה כפולה ומשולשת.
קנאות שמובילה לרחמים
הזוהר מוסיף (פנחס רלז ע"ב) וכותב כי שמו של פנחס כפי שכתוב בתורה בתוספת האות י': "פינחס", הוא בגימטרייה: ר"ח כחשבון 'יצחק'. ויש בכך רמז שפנחס התלבש במידת הגבורה של יצחק, וכמו שיצחק מסר את נפשו על ציווי הקב"ה לאברהם לעקוד את בנו, כך פנחס מסר את נפשו על קידוש ה', לעשות את רצונו של ריבונו של עולם. אם כן לפנחס יש מידת הגבורה של יצחק שעניינה לעשות דין למטה כדי לעורר רחמים למעלה. יצחק מבטא את מידת הדין ולעומתו אברהם את מידת החסד. לכאורה נראה שמידת הגבורה היא מידה חזקה ונוקשה, אך הזוהר אומר שלעשות דין בארץ לפעמים משמעותו היא לעורר רחמים למעלה. פעמים שאדם נוהג בדין והתוצאה היא - רחמים גדולים. כך היה במעשה פנחס. הוא נהג במידת הדין והלך להרוג את החוטאים ועל ידי זה הוא עורר רחמים גדולים למעלה על ישראל. זו עניינה של מידת הדין שמופיעה בגבורה אך במקורה היא רחמים גדולים. הזוהר (שם) מתאר שפנחס ראה את האות מ' פורחת ומתקרבת לאותיות ו' ת' ורומזת ל"מוות" והבין שהולכת להיות מגפה בעם ישראל, ואז הוא תפס את המ' ומשך אותה אליו, וכשהוסיף אותה לאותיות ר"ח שכבר רמוזות בשמו של פנחס נהיה: רמ"ח, שנאמר: "ויקח רֹמח בידו" (במדבר כה, ז).
נראה להסביר את כוונת הזוהר, שפנחס ראה את מלאך המוות שהולך לעשות מגיפה גדולה בישראל, וכשראה שכך הוא, תפס את הכוח, את המידה הזו של הדין והמיתה, והשתמש במידה זו עצמה להצלה ולרחמים. זה כמו לקחת את הנשק של האויב ולהשתמש בו להרוג את האויב. פנחס לקח את האותיות שמשמעותם מוות וחיבר אותם למידת הגבורה שגילה בתוכו - וכך עצר את המוות והציל את ישראל.
פעולה כלל-ישראלית מכוח האבות
הזוהר (שם רלח ע"א) ממשיך וכותב כשפנחס מסר את נפשו למיתה, השתתפו בו נשמותיהם של האבות אברהם ויעקב. הרמז לכך בשמו של פנחס הוא שהתחלת שמו של פנחס היא באותיות פ' ונ' שרומזות ליעקב שעליו כתוב שעבר את פניאל (בראשית לב, לב). והאותיות הסופיות של שמו: ח' וס' הם המתחילות את המילה חסד שהיא מידתו של אברהם אבינו. אם-כן מעשה קנאותו של פנחס קשור לכל האבות שהרי כפי שראינו קודם מעשה הגבורה עצמו היה גם ממידתו של יצחק - מידת הגבורה. יש כאן יסוד חשוב. כאשר פנחס פועל בענייני כלל ישראל, הוא ממילא פועל מכוח האבות שהם המקור לכללות האומה. כך הוא בכל אדם שהולך לעסוק בצרכי ציבור ולהיטיב עם האומה, זכות האבות מסייעתו, שנאמר: "וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד" (אבות ב, ב). אדם שעוסק עם הציבור מתחבר למציאות הכללית וממילא זכות אבות הציבור, שהם אברהם יצחק ויעקב מסייעת לו (רע"ב שם). המהר"ל מסביר את הדברים בהרחבה בפירושו לפרקי אבות (דרך חיים על אבות שם), וכותב שכשאדם הולך לעבודה ציבורית ולשם שמים, האבות ממש מלווים אותו, הוא אינו פועל לבדו אלא איתם ממש וממילא יש לו עוצמה שמסייעת לו - הכוח והמידות של האבות שאתו.
גילוי אליהו מתוך שלימות
חז"ל קבעו לנו בסיום פרשת פנחס את ההפטרה בפרקי אליהו מתוך הקביעה שפנחס הוא אליהו (פרקי דרבי אליעזר, פרק מו). זאת אומרת שמידתו של פנחס שמקנא היא גם מידתו של אליהו שהורג את כל נביאי הבעל.
יש כמה מקומות בתלמוד שמלמדים אותנו על מידתו של אליהו. הגמרא בבבא בתרא (ז ע"ב) מספרת שהיה חסיד שאליהו היה מופיע אצלו בקביעות. יום אחד עשה אותו חסיד בית שער לחצירו וגרם לכך שהעניים שהיו נכנסים לחצר בחופשיות ודפקו על דלתו לצדקה, כבר לא יכלו לנהוג כך. המעשה הזה פגם בשלמות ההתנהגות של הכנסת האורחים או נתינת הצדקה, ולכן אליהו הפסיק להגיע אליו.
הגמרא במכות (יא ע"א) מספרת על אדם שאכלו אריה בריחוק ג' פרסאות מר' יהושע בן לוי ולכן לא בא אליהו אל ר' יהושע במשך שלשה ימים. זו כבר מדרגה יותר גבוהה. במרחק של שנים עשר קילומטר מביתו של ר' יהושע נהרג אדם, מה אשם בזה ר' יהושע, הרי הוא לא שלח את האריה להרוג והאריה גם לא שלו! אלא שהתביעה מר' יהושע בן לוי היא שיהיה במדרגת צדקות כזו שיוכל להגן על סביבתו גם במרחק ג' פרסאות כמרחק תחום שבת שתלמיד חכם צריך שתהיה הגנה סביבו.
במסכת כתובות (קה ע"ב) מסופר על רב ענן שהיה רגיל שאליהו היה בא ולומד איתו סדר אליהו. פעם אחת באו אל רב ענן לבית הדין שני אנשים לדון, ואחד מהם נתן קודם לכן לרב ענן מתנה ורב ענן חשב שבגלל זה, לפנים משורת הדין, לא יוכל לדון אותו ושלח אותם לרב נחמן. רב נחמן ששמע שרב ענן שלח אליו את בעלי הדין ואמר לו שהוא פסול מלדון, חשב שאחד מהם הוא קרובו של רב ענן וכיבד אותו מאוד. בעל הדין השני שראה שרב נחמן מאוד מכבד את חברו התבלבל ונסתתמו טענותיו. כיוון שכך אליהו הפסיק להגיע לרב ענן. לכאורה מה אשם רב ענן, הרי אדרבה, בגלל צדקותו הוא שלח אותם לרב נחמן, אלא כיוון שנגרם נזק בגללו ומזה יצא עיוות הדין, אליהו לא בא. כלומר אנחנו פוגשים את אליהו אצל חסידים שנדרשו להיות במדרגות של שלימות גמורה, כיוון שאליהו לא יכול לקבל חסרון כלשהו בשלמות.
הקב"ה שונא המקטרגים על בניו
אבל יש עוד מבט של חז"ל על אליהו שמופיע במדרש שיר השירים רבה (א, לט) על הפסוק: "אל תראוני שאני שחרחורת" (שיר השירים א, ו). הרב צבי יהודה זצ"ל היה מזכיר את דברי חז"ל אלו הרבה פעמים:
אמרה כנסת ישראל לנביאים אל תראוני בשחרחרותי. אין לך שמח בבני יותר ממשה ועל ידי שאמר: "שמעו נא המורים" (במדבר כ, י) נגזר עליו שלא יכנס לארץ. דבר אחר: אין לך שמח בבני יותר מישעיהו, ועל ידי שאמר: "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב" (ישעיהו ו, ה), אמר לו הקב"ה: ישעיה בנפשך את רשאי לומר: "כי איש טמא שפתים אנכי" (שם), ניחא. שמא "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", אתמהא! תא חמי מה כתיב תמן: "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה" (שם ו), אמר רב שמואל: "רצפה" - רוץ פה, רצוץ פה למי שאמר דלטוריא על בני. ודכוותיה כתיב באליהו שנאמר: "ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א יט, י). אמר לו הקדוש ברוך הוא: בריתי, שמא בריתך?! "ואת מזבחותיך הרסו" (שם). אמר לו: מזבחותי, שמא מזבחותיך?! "ואת נביאיך הרגו בחרב" (שם). אמר לו: נביאי, ואת מה איכפת לך?! אמר לו: "ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה" (שם). תא חמי מה כתיב תמן: "ויבט והנה מראשותיו עוגות רצפים" (שם ו). מה הוא רצפים? אמר רבי שמואל בר נחמן רוץ פה. רצוץ פיות בכל מי שאמר דילטורייא על בני.
המדרש מזכיר את אוהבי ישראל הגדולים ביותר, את המגנים ומוסרי הנפש הגדולים ביותר על ישראל, ובכל זאת, הקב"ה לא אהב לשמוע מהם שום קטרוג על בניו. הרב צבי יהודה היה מזכיר גם את דברי הגר"א בפירושו לספר התיקונים שאמר שהקב"ה שונא את המקטרגים על בניו אפילו אם הם צדיקים (שיחות הרצי"ה במדבר, עמ' 305). צריך להבין שבאופן טבעי ככל שאדם צדיק יותר כך דואב לו יותר כשהוא רואה אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, הוא רגיש יותר וכואב מאוד את המצב הזה. והנה כאן יש דרישה מיוחדת: מצד אחד צריך להיות מאוד חשוב לאדם שעם ישראל יהיה שלם ולא יהיה בו שום קלקול או נדנוד של עבירה, וככל שאדם יותר אוהב את ה' ויותר ירא ה' כך יותר אכפת לו על מיעוט בכבוד שמים - ועם כל זאת הקב"ה לא רוצה שיקטרגו על בניו.
והאמת, שכשזוכרים שישראל הם בניו של ריבונו של עולם הדבר מובן, שהרי אף אבא לא רוצה לשמוע קטרוג על הבנים שלו גם אם הוא יודע שאינם מתנהגים כראוי. הדבר דומה לאדם שבנו מדרדר ופונה לכיוונים לא נכונים, שמספר לחברו בגדר "דאגה בלב איש ישיחנה" (משלי יב, כה), שבנו מתחבר לחברה לא טובה. כשהאב מספר זאת לחבר בכאב לב, אם חברו יאמר לו שבאמת גם הוא הרגיש בזמן האחרון שהבן מתקלקל ומתדרדר, האב יתרגז מאוד. למרות שהוא בעצמו אמר כך, הוא אינו מבקש שהחבר יעזור לו לזרות מלח על פצעיו. אדרבה הוא מצפה שהחבר יעודד אותו, יאמר לו שזו תקופה קשה ובסוף הבן יעבור את זה ויתחזק, או אולי אף ייתן לו עצה איך לעזור לבן לחזור למוטב, אבל ביקורת?! אף אב אינו רוצה לשמוע. כך הקב"ה, אינו רוצה לשמוע ביקורת על בניו, בחיריו, אהוביו, אפילו שיש נימוקים מוצדקים לזה הקב"ה לא מעוניין לשמוע. אם מישהו בא לתקן, להשפיע ולעזור זה עניין אחר, אבל הקב"ה שונא אדם שמתלונן בעלמא.
גילוי אליהו בדרך השכל
הרב זצ"ל באורות הקודש (חלק ג, דרך הקודש י) כותב מהי מדרגת גילוי אליהו בדרך השכל:
מי שמזדעזע ונופל בעצמו ממדרגתו הרוחנית גם מפגימה קטנה במעשים, במוסר, במחשבה ובנטיה, זה מתנוצץ בו כבר הופעת האור של גילוי אליהו באורח שכל, ואליהו הלא אמר רבי יוסי עליו, אבא אליהו קפדן הוה, ומרוב קדושת הופעת עולמים זו, הארוגה בכל אור המחשבה וטוהר המעשה שבעשיה, מגבהי מרומים עד עמקי תהומות, מתרחקת הופעתו מכל פגימה קלה, והנפש מרגשת תיכף.
כלומר מי שיש לו רגישות מאוד גדולה, ואפילו נפילה קטנה מזעזעת ומצערת אותו – יש בו כבר בחינה של גילוי אליהו. הרגישות הזו משייכת אותו למדרגה העליונה הזו, שכך ראינו שאליהו אינו יכול לסבול שום פגימה או חסרון בשלמות, ואם אדם ניחן ברגישות כזו, סימן שהוא שייך לזה. שהרי ראינו שר' יוסי אמר על אליהו שהוא קפדן, כדברי הגמרא בסנהדרין (קיג ע"ב) שמספרת שפעם דרש ר' יוסי שאליהו הוא קפדן ואליהו שהיה רגיל לבוא לבית מדרשו לא הגיע במשך שלשה ימים. כשהגיע שאל אותו ר' יוסי: מדוע לא באת? השיב לו אליהו: הרי קראת לי קפדן! אמר לו ר' יוסי: רואים שצדקתי, עובדה שלא באת ג' ימים. הרב זצ"ל מסביר כאן למי שיש לו כזו רגישות שלא ייפול ברוחו מהעדינות שלו, אלא שידע שזו מדרגה חשובה וטובה מאוד, ומציאות כזו שייכת למדרגה של גילוי אליהו באורח שכל. ומוסיף הרב: "וצריך האדם להתאמץ בשמחת קודש להשיב את האבידה ולזכות לשלום מלאך הברית".
בכל אופן רואים מכאן, שכפי שאמרנו, אליהו לא שייך לשום נדנוד של עבירה או קלקול ואדם שיש לו חסרון בשלימות אליהו לא שייך אליו. ומוסיף הרב זצ"ל (אורות הקודש, שם יא) וכותב:
ונראה שמדה טובה מרובה ממדת פורענות, על ידי כל תנועה אמתית, על ידי כל התגברות של קדושה פנימית, הבאה בטהרת חכמה וקדושת רצון, תכף מתגלה שפעת חיים וברכה בכל אותן ההשגות הבאות מצד זה התוכן של הופעת גילוי אליהו בכל ערכיו ומהותיו, השונים מאד בחילופי דרגותיהם.
אומר הרב זצ"ל שיש לנו כלל שמידה טובה גדולה ממדת פורענות פי חמש מאות (תוספתא סוטה ד, א), שהרי על מידה טובה כתוב: "נוצר חסד לאלפים" (שמות לד, ז), ואילו מידת פורענות היא רק כלפי ארבעה דורות שנאמר: "פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" (שם). ובאמת שהמפרש על מסכת מכות (תוי"ט שם ג, טו) מסביר שם שזה לא בדיוק פי חמש מאות שהרי לא ברור לכמה אלפים הכוונה כאן ויתכן שאין הכוונה רק לאלפיים אלא לאלפים רבים. מכל מקום ברור שאם אדם עושה פגם קטן כבר יש הקפדה אז כשלאדם יש זכות קטנה הרי זה גדול בכמה אלפים מעוצמת ההקפדה על הטעות. כלומר כשם שאדם צריך לדעת שיש מקום להקפדה על כל נפילה, כך מידה טובה על אחת כמה וכמה, שלכל עלייה של מעשה או לימוד בטהרה בקדושה ובאמיתות יש ערך עצום, וכל עליה גורמת שפע ועוצמה רוחנית.
הדבר דומה לדברי הגמרא בסנהדרין (קיא ע"א) המבארת את המילים "לבלי חוק" בפסוק "לכן הרחיבה שאול ופערה פיה לבלי חוק" (ישעיה ה, יד):
אמר ריש לקיש: למי שמשייר אפילו חוק אחד. אמר רבי יוחנן: לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, אלא אפילו לא למד אלא חוק אחד.
ריש לקיש מסביר שאם לא מקיימים חוק אחד כבר נפגעים, ועל זה השיב לו ר' יוחנן שצריך לפרש בצורה אחרת, שאם לא שומרים אף לא חוק אחד אז נפגעים. מכאן שאם אדם מקיים אפילו רק מצווה אחת כבר הוא עולה ואינו נופל. גם רב יוחנן וגם ריש לקיש מדברים על מציאות נכונה וקיימת וכל אחד מציין צד אחר - מצד אחד כל ניתוק מריבונו של עולם זה דבר איום ונורא, זה ניתוק מהנצח. ומאידך כל חיבור עם ריבונו של עולם, אפילו חיבור קטן, יש לו משמעות גדולה שגורמת לשפע עצום ולעליות גבוהות ונפלאות. ו"מידה טובה גדולה ממידת פורענות".
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
