ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הדרכות ונושאים בעבודת ה'
- שיעורים נוספים
ויחזו את הא-לוהים" (שמות כ"ד, י')
קיבלתי ממו"ר בעל ה"פרי הדר" שהגה"ק המגיד מקוזניץ זצוקללה"ה אמר [על פי ה"תיקוני זוהר" (כך אמר בשמו, הגה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרוביצא זצוקללה"ה)], כי הסיבה שברא הקב"ה לאדם שתי עיניים, היא כדי שבעין אחת - יסתכל האדם על גדלות הבורא, ובעין השנייה - על שפלות עצמו, וזו לשונו: "כי האדם צריך לפקוח עיניים: אחד (עין אחת) - להסתכל על גבהות הבורא ברוך הוא, והשני (ועין שנייה) - עד אשר יעמוד (האדם, לפני ה' יתברך) בחיל ורעדה לזכור קטנות עצמו". עכ"ל.
ובענין זה מצינו בספה"ק שנחלקו שני האחים הקדושים - הגאונים רבי אלימלך מליזענסק (בעל הספה"ק "נועם אלימלך") ורבי זושא מאניפאלי זצוקללה"ה. האם יותר טוב להקדים התבוננות בשפלות עצמו ועל-ידי זה יבוא להתבונן בגדלות הבורא, או שיותר טוב להקדים התבוננות בגדלות הבורא ועל ידי זה יבוא להתבונן בשפלות עצמו?
והנה עדות נאמנה על כך מהגה"ק רבי גדליה מלוניץ זצוקללה"ה ששמע הדברים מרבו - רבי זושא בעצמו, וזו לשונו (בספרו "תשואות חן" - ליקוטים שבסוף הספר, ד"ה שמעתי; והובא גם כן בשמו בספר "שפתי צדיקים" - פרשת בשלח, על הפסוק: "התייצבו וראו"): "שמעתי מפה קדוש המנוח הרב מוה"ר זושא מאניפאלי, שפעם אחת היה מתווכח עם אחיו המפורסם מוהר"ר אלימלך, שאחד מהם אמר שהעיקרא הוא שיהיה האדם מקודם שפל רוח לתכליתו, עד שמגודל השפלות יבוא אחר כך להבין גדלות הבורא יתברך, ואחד מהם אמר בהיפוך, שיסתכל מקודם בגדלות הבורא ברוך הוא, ומצד זה יבוא אחר-כך להכרת שפלות עצמו על נכון. ושאלו את הרב המגיד רבינו הקדוש מו"ה דוב בער זצוק"ל, שיכריע ביניהם עם מי האמת, וצדקו יחדיו דברי שניהם בעיניו, ואמר ש'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים' הם, אך מדריגה זו שחושב מקודם שפלות עצמו היא מדריגה הגדולה מחברתה".עכ"ל.
בסיפור זה לא גילה לנו ה"תשואות חן", מי מהאחים הקדושים אמר שצריך להקדים שפלות עצמו לגדלות הבורא ומי מהם אמר להיפך, אך בספה"ק "בני שלשים" [להגה"ק רבי יהוסף מקאסאני זצוקללה"ה (פרשת בראשית ד"ה אלה תולדות)] הביא ויכוח זה בין האחים הקדושים, ורבי אלימלך מליזענסק היה זה שאמר שצריך להקדים שפלות עצמו, והכריע המגיד ממעזריטש, כי שניהם כאחד טובים, אך יותר טוב להקדים שפלות עצמו.
לפי זה יש לומר, שמה שזכו וראו זקני ישראל "את א-לוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ועצם השמיים לטוהר", היה רק לאחר שהגיעו למדרגה של יראה ושפלות עצמם, כמו שכתוב: "ויראו את א-לוהי ישראל", אל תקרא "ויראו", אלא "וייראו" שהוא לשון יראה והכנעה, ועל-ידי כך זכו וראו את גדלות הבורא יתברך, כפי שכתוב: "ויראו את א-לוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר ... ויחזו את הא-לוהים".
על-פי האמור, מפרש ה"בני שילשים" כמין חומר, המסורה על הפסוק (בראשית ב', ד'): "אלה תולדות השמיים והארץ בהיבראם ביום עשות ה' א-לוהים ארץ ושמיים". ונמסרה במסורה שני פסוקים שנזכרו בהם "ארץ ושמיים". האחד כאן בפסוק זה, והשני: "הודו על ארץ ושמיים" (תהלים קמ"ח, י"ג).
ויש לומר, על-פי מה שמצינו מחלוקת בגמרא (חגיגה יב.): "בית שמאי אומרים: שמיים נבראו תחילה ואחר-כך נבראת ארץ, שנאמר: 'בראשית ברא א-לוהים את השמיים ואת הארץ', ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחילה ואחר-כך שמיים, שנאמר: 'ביום עשות ה' א-לוהים ארץ ושמיים".
ויש לבאר מחלוקתם, כי "ארץ" רומז על שפלות עצמו שנברא מן הארץ, ואילו "שמיים" רומז על גדלות הבורא ברוך הוא שמכון שבתו בשמיים, והנה "בית שמאי אמרים: שמיים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ" - שמקודם צריך להתבונן בגדלות הבורא בבחינת "שמיים" ורק אחר-כך בשפלות עצמו, בבחינת "ארץ". אבל "בית הלל אומרים: ארץ נבראת תחילה ואחר-כך שמיים" - שמקודם צריך להתבונן בשפלות עצמו בבחינת "ארץ" ורק אחר-כך בגדלות הבורא בבחינת "שמיים".
וזהו ביאור המסורה: "אלה תולדות השמיים והארץ בהיבראם ביום עשות ה' א-לוהים ארץ ושמיים". בתחילת פסוק זה כתוב "השמיים והארץ", ובסוף הפסוק כתוב: "ארץ ושמיים". ללמדנו, כהכרעת המגיד ממעזריטש - כי שתי הדרכים טובות, בין אם מקדים תחילה גדלות הבורא לשפלות עצמו, ובין אם מקדים תחילה שפלות עצמו לגדלות הבורא. ועל זה באה המסורה לומר, כי הן אמת ששניהן כאחת טובות, אך "הודו על ארץ ושמיים" - יותר הוד והדר שיקדים האדם להתבונן בשפלות עצמו בבחינת "ארץ" לפני שיתבונן בגדלות הבורא בבחינת "שמיים".
אומנם לעומת ה"בני שילשים" שהביא כי רבי אלימלך אמר שצריך להקדים שפלות עצמו לגדלות הבורא, מצינו ב"חקל יצחק" (פרשת בראשית, דיבור השני) שמפרש גם כן מחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל אם שמיים נברא תחילה או ארץ נבראת תחילה, אך לפי דבריו רבי זושא היה זה שאמר שצריך להקדים שפלות עצמו לגדלות הבורא, וזו לשונו: "על-פי הנודע מחלוקת האחים הקדושים רבי ר' אלימלך ורבי ר' זוסיא זצוקללה"ה זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן - הרבי ר' אלימלך אמר שמקודם צריך לחשוב ולהתבונן בגדלות הבורא יתברך שמו ואחר-כך בשפלות עצמו, ורבי ר' זוסיא אמר שמקודם יתבונן ויחשוב בשפלות עצמו ואחר-כך בגדלות הבורא יתברך שמו, והכריע רבם קודש הקודשים רבי ר' בער זצוקללה"ה כדעת הרבי ר' זוסיא ז"ל.
והנה גדלות הבורא יתברך שמו הוא בחינת שמיים, כמו שכתוב: 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך' וכו', ובחינת ארץ יתכן לומר על שפלות עצמו. כמו שנאמר: 'ונפשי כעפר לכל תהיה', וזהו שרמזו בית שמאי: 'שמיים נבראו תחילה' - היינו שכוונת הבריאה הייתה לחשוב מקודם גדלות הבורא יתברך שמו ואחר-כך שפלות עצמו. ובית הלל אמרו: ה'ארץ נבראת תחילה' - רמז שכוונת הבריאה לחשוב מקודם שפלות עצמו ואחר-כך גדלות הבורא יתברך שמו, וכן הכריע רבינו הקדוש רבי ר' בער ז"ל כשיטת בית הלל". עכ"ל.
יומתק לפרש בזה מה שהכריעו החכמים במחלוקת בית שמאי ובית הלל: "זה וזה כאחד נבראו". כלומר שמיים וארץ נבראו ביחד, שזהו כהכרעת המגיד ממעזריטש - כי "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים". בכל אופן יש לנו שתי גירסאות מי מהם אמר שצריך להקדים שפלות עצמו לגדלות הבורא, והסכים המגיד ממעזריטש שיותר טוב לעשות כן, לפי ה"בני שילשים" היה זה רבי אלימלך, ולפי ה"חקל יצחק" היה זה רבי זושא.
בספר "קול יעקב" [להדיין מזענטא (פרשת בשלח)] מביא מה ששמע בסעודת היום שבת שירה שנת תרס"ט מפי הקדוש הגרי"ד מבעלזא זצוקללה"ה, בענין המחלוקת שבין רבי אלימלך ורבי זושא, אם להקדים תחילה שפלות עצמו או להקדים תחילה גדלות הבורא, כי מאחר שנחלקו בזה שני האחים הקדושים ירא שמיים יוצא ידי שניהם, שיתבונן מקודם בשפלות עצמו ואחר-כך יתבונן ברוממות הבורא יתברך ואחר-כך שוב יתבונן בשפלות עצמו, ובזה יצא ידי שניהם שהתבונן תחילה בשפלות עצמו וכן התבונן תחילה בגדלות הבורא.
על-פי האמור הוסיף לפרש בשירת דבורה [שופטים ה', ג' (הפטרת בשלח)]: "שמעו מלכים האזינו רוזנים אנכי לה' אנכי אשירה אזמר לה' א-לוהי ישראל". ויש לדקדק על כפל הלשון: "אנכי לה' אנכי". אך לפי האמור יש לומר, כי גם דבורה הנביאה - לפני שאמרה שירה - נסתפקה בספיקם של רבי אלימלך ורבי זושא: אם להקדים שפלות עצמו לגדלות הבורא או להיפך?
לכן הכריעה לקיים דברי שניהם, וזהו שאמרה בשירתה: "שמעו מלכים האזינו רוזנים, אנכי", מקודם אני מתבוננת מי "אנכי" - דהיינו בשפלות עצמי, ואחר-כך "לה'" - אני מתבוננת בגדלות הבורא, ושוב "אנכי" - אני מתבוננת שנית בשפלות עצמי, ורק אחר-כך "אשירה, אזמר לה' א-לוהי ישראל".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
