ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- מגד ירחים
הפורש מדרכי צבור, ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא.
(הלכות תשובה, פרק ג הלכה יא)
על פי הרמב"ם, גם אם האדם ממשיך לתפקד כפי שנדרש ממנו מבחינת החובות ההלכתיות, אך אינו רואה את עצמו כחלק מהאירועים הקשים העוברים על הציבור, הרי שהוא איבד את חלקו לעולם הבא. אותם אירועי שעה, אותן צרות ומשברים העוברים על החברה והקהילה מהווים עבורה שעות קשות וחשובות, בהן נדרש אורך רוח, מידה של אמונה ותחושה חזקה של דיבוק חברים; אדם שבשעה זו מפנה עורף לעם, לחברה, לקהילה - מנתק את עצמו ממנה. התנהגות זו מבוססת על דברי האגדה המובאים בגמרא:
תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים: "פלוני זה שפירש מן הצבור - אל יראה בנחמת צבור". תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: "אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי"... ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו... שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו... נשמתו של אדם היא מעידה עליו... אבריו של אדם מעידים בו (מסכת תענית דף יא עמ' א).
לשקיעה באבלם של הציבור, או בכלל - להזדהות עמוקה עם הסבל שבעולם עלולה להיות השלכה בעייתית: מתוך הסבל הרב יכול האדם להתריס כלפי שמיא, לכפור בהנהגת החסד והאהבה של הקב"ה כלפי העולם, או אף יותר מזה - לכפור בהשגחתו, או במציאות היותו של בורא העולם בכלל. המקורות הרבים המדגימים את עקרון השותפות בסבלם של הציבור מודעים לבעיה זו, ובאחד הסיפורים הרבים המובאים אגב השותפות בסבלם של עם ישראל במצרים מובא המדרש הבא:
מהו: "והצל לא הצלת את עמך"?... ר' עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מאי איכפת לך באותם הנתונים תחת הבנין? באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר, לא פגעה בו מדת הדין. (שמות רבה פרשה ה, כב)
המדרש מתבסס על טענותיו הקשות של משה כלפי הקב"ה, טענות שעל פי מדרשים אחרים אף המיטו על משה עונשים כבדים: הרי הקב"ה שלח את משה ואת אהרן לפרעה לשם הוצאתם ממצרים, אך התוצאה היתה הפוכה - במקום לקבל את דבריהם, הקשה פרעה את ליבו ורק הגביר את סבלם של ישראל. משה לא עמד מנגד והשתתף בצערם המוגבר של ישראל, ומתוך הקושי הנורא שבמציאות הוא זועק על ה' ותוהה על מידותיו של הקב"ה - "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני", הלא הבטחת להוציא את עם ישראל מגלות מצרים? דברים קשים אלה, התוהים על מידותיו של הקב"ה, עוררו על משה את מידת הדין, אך זו לא פגעה בו מכיוון שליבו, כמו ליבו של איוב בשעתו, היה נקי וטהור: הוא לא זעק את זעקתו לשם ההתרסה גרידא, אלא מתוך רצון אמיתי לדעת ולהבין, ומתוך שאיפה אמיתית לקירוב גאולתם של ישראל. בדבריו, לא הוציא משה את עצמו מכלל המאמינים הסובלים, אלא רק העצים את שותפותו עמם.
בסוף מסכת מכות מובא סיפור מוכר, הנראה כעומד בסתירה חריפה לרעיון זה:
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת", ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו. (מסכת מכות דף כד עמ' ב)
על פי הסברו הידוע של מרן הרב קוק לסיפור זה, הוא מבטא את גדלותו של רבי עקיבא, הניצב מול השרידים הקשים של חורבן הבית ואובדן גילוי השכינה בעולם, אך בעוד שחבריו, גדולי התנאים, קורעים בגדיהם ובוכים - רבי עקיבא לא שוקע בצער ובסבל שהוא מנת חלקו של ההווה, אלא מרים את מבטו אל מעבר לאופק, אל העתיד הצפון בנבואה, ושם הוא רואה את הטוב הטמון בעתיד ובו הוא מתנחם. יכולת ההתנשאות של רבי עקיבא מעבר לצער שבהווה אל הטוב העתידי, גם משמחת את ליבם של התנאים האחרים, והם מתנחמים בדברים אלה.
לכאורה, המסר העולה מסיפור זה הוא ברור: כאשר צרות תוכפות על האדם, אל לו לשקוע במציאות הקשה הנגלית לעיניו - עליו לאחוז באמונה בדבר הטוב העתיד לבוא ולשמוח במה שיהיה, תוך התעלמות ממה שקורה כעת. נראה, שאין דבר העומד בסתירה גמורה יותר לכל העקרון של השותפות עם הציבור בה פתחנו: על פי מה שאמרנו לעיל, כאשר מתרגשת צרה על הציבור, האדם נתבע שלא להתעלם מהמצב הקשה, להכניס עצמו בסבלו של הכלל, ודווקא לא ללכת לביתו, לאכול ולשתות, כלשונו של המדרש; כיצד בחר רבי עקיבא לשמוח אל מול גילוי כה בוטה וחמור של החורבן? כיצד הוא הוציא את עצמו מסבלם של ישראל ופרש מן הציבור?
דמותו של מרן הרב יכולה להדריך אותנו איך לנהוג במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים. מצד אחד, מוכרים דבריו על תהליך הגאולה ההולך ומתרקם לנגד עינינו. ראייתו הרחוקה של הרב והקשבתו העמוקה למציאות, איפשרו לו לזהות את המהלכים הנסתרים שבעומק המציאות ולהזדהות עם בוני הארץ, גם עם הלא-דתיים שביניהם. ממש כרבי עקיבא בשעתו, לרב קוק היתה היכולת לראות איך הצעדים הראשוניים יצטרפו, בעתיד, למגמת הגאולה הגדולה. אולם יחד עם זאת, אנו מכירים סיפורים נוספים: תגובתו למאורעות תרפ"ט, למשל, המתוארת מפי הרב שאר יישוב הכהן יבל"א והרב אריה לוין זצ"ל, מעבירה צמרמורת בעת קריאתה: הרב, על פי התיאור, נפל והתעלף, הרבה במנהגי אבילות, חווה ייסורי נפש וגוף קשים, ולטענתו של הרב שאר יישוב - ייסורים אלה הם שהביאו עליו את מחלתו האחרונה, שממנה לא קם. מרן הרב לא התעלם מהסבל שחווה עם ישראל בתהליך גאולתו אלא השתתף עם העם בצרתם.
דוגמא זו מחייו של הרב קוק מלמדת אותנו על השילוב הנדרש בין שני הערכים אותם הצגנו לעיל: מצד אחד, היהודי המאמין יודע שאל לו להסתפק במציאות הנגלית לעיניו; מתחת לפני השטח רוחש החסד האלוהי, המקדם את העולם לקראת השתלמותו וגאולתו, בתוך הגאולה העולמית המתמדת. הוא מסתכל ומעריך בעין טובה את הקשיים שבמציאות, ורואה בהם טוב אלוהי. ברם, יחד עם זאת, אין הוא מתעלם מהפן הנגלה: גם אם הייסורים יביאו בעתיד לידי תוצאות טובות, נכון לעכשיו מדובר בייסורים, והם קשים, מכאיבים ופוגעים בחלקים מהעם ומהעולם. ככאלה, יש להתייחס אליהם כאל גורמי צער וכאב; אין להתעלם מצרותיהם של ישראל, ועל האדם לכלול את עצמו עם סבלם של הציבור.
מהאדם נדרשת, אם כן, תגובה מורכבת, הכוללת התייחסות להווה ולעתיד כאחד: מחד עליו לקבל את ההווה הכואב כפי שהוא ולהצטער בצערם של ישראל, ומאידך - לזכור שייסורים אלה, ייסורים של אהבה הם, ולשמוח בגאולתו של העולם. מעניין, שאותו רבי עקיבא שמילא פיו שחוק מול הר הבית החרב, הוא אותו רבי עקיבא ששם בפיו של משה את הטענות הקשות כלפי שמיא אל מול סבלם של ישראל, "מאי איכפת לך באותם הנתונים תחת הבנין". הרב קוק, כמו רבי עקיבא, הצליחו לשלב בהתייחסותם למציאות את השמחה והציפייה האמונית, יחד עם הכרה מלאה במציאות, ולוואי שנזכה לכך גם אנחנו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
