בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • כללי
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • מגד ירחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

undefined
4 דק' קריאה
ישנו חשק וישנו חפץ . החשק מכוון אל הכוחות הטבעיים הפועלים במציאות. כוחות הנובעים מן הצרכים הקיומים שסידר הבורא ית' בעולמו, לקיומו של עולם נברא. החשק , הכח ליצור, לפעול, לכבוש את המציאות ולהחיותה על מנת לאפשר את קיומה מפכה בכל חלקי המציאות. לולא היצר לא היה העולם מתפתח ולא תמצא "אפילו ביצה בכל העולם" כדברי הגמרא. "לולא המשתגעים לא היה העולם קיים" (הרמב"ם, הקדמה לפירוש המשנה). ישנו חשק לנטיעה - החשק הזה מאפשר ל"עבדה ולשמרה", לקיים "וכבשוה" - כדי לישב עולם ומלואו.
עמוק ממנו נמצא החפץ - מלשון "עד שתחפץ" כאן נפגשים אנו במקור המניע את הכל ששורשו בקודש. חפץ זה נמצא תמיד בעומק ההוויה הוא אשר מפעיל את הדברים בעומק שרשם ומתכסה ב"חשקים" המתגלים בחוץ. "לעשות רצונך אלוקי חפצתי" (תהילים מ, ט).
יש אשר החפץ כל כך דומיננטי עד אשר אין צורך בחשק כלל. זהו אדם הראשון קודם שחטא, שאמת ושקר היו כל כך ברורים לו עד שהחשק בפועל לא נצרך כלל - לא טובו החיצוני של העץ, לא תאוותו לעיניים ולא נחמדותו של האילן הוו מוקד משיכה וממילא יכול היה האדם ללכת ללא לבושים - כי החשק הטבעי, היצרי , בטל היה אל החפץ. עד אשר חטא, והתבוננותו הפכה יצרית, ומכאן צריך היה לשבר את קליפת החשק ולחשוף מתוכה את החפץ. ועמל זה "בזיעת אפיים הוא" כי החפץ טמון עמוק ועולם החשקים מעלימו ביותר.
ויש אשר החשק כל כך דומיננטי ופועל עד שקשה מאוד, אם בכלל, לגלות בו את החפץ, העולם המעמיד את הסיפוק היצרי כתכלית הינו "עולם חישקי" אשר מקטין את הנשמה שניזונת מהחפץ המהותי. "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ " (קהלת יב, א).

ויש אשר מבקשים את החפץ: התרופה נמצאת בנפילה עצמה. חידוש הוא בעולם כי אין החשק סותר את החפץ במהותו אלא מהווה אמצעי לחשיפת החפץ בפועל ובגלוי, ועצותיה של תורה ומצוותיה, הם הדרכים כיצד יצאו הדברים אל הפועל. לא לביטול ההנאה והחשק נתבעים אנחנו, להפך, "המצער עצמו מן היין - נקרא חוטא" (נזיר י"ט א'), ו"עתיד אדם ליתן את הדין על כל פרי נאה שראה ולא אכל" (ירושלמי, סוף קידושין). עיקר ברכות הנהנין היא על ההנאה מן העולם הזה - והעבודה הנתבעת מאיתנו הינה לחבר ולאחד בין החשק לאכילה לבין החפץ הפנימי, להשלים את מגמתנו לרומם את העולם כולו לקרוא בשם ה'. עבודה זו היא עבודת המצוות ועבודת הקודש בקידוש המציאות ברוממות אל.

אמנם הפער הקיים בפועל בין החשק הגלוי והחפץ הנסתר, הוא הפער שבין האמצעי והתכלית. ככל שמתעורר הצימאון אל התוך המהותי, ככל שמורגש הפער, מתעורר צער הנשמה בריחוקה מן החפץ הפנימי - "בזיעת אפיך תאכל לחם". המרחק, הגסות, הנמיכות של החשק הוא כשלעצמו דוחף את העולם להעמיק ולהגיע למיצוי המקורי.
הסבלנות הנדרשת קשה ולכן המרירות גדולה. הרצון להגיע למיצוי "כאן ועכשיו" מביא לפתרונות דמיוניים שלפיהם כבר הגענו אל המטרה כולה. דור ה"חוצפא דעקבתא דמשיחא" הוכשר לבקש את הגודל, ומפני שהכלים עדיין אינם מוכשרים - מתפתח דמיון שווא שניתן לדלג לדימוי של מיצוי החפץ בכלים של חשק מוקטן. פתרון זה מנסה למצוא בחשק את החפץ, ובכך מתרוקנת הנשמה והצימאון גדל עוד יותר. כמאמר הפסוק " לא יחפץ כסיל בתבונה , כי אם בהתגלות לבו" (משלי יח, ב).
בעלי הסבלנות המהלכים בדרך, אלו אשר מאמצים ראיה ארוכה שהאמצעי מקבל את מקומו האידיאלי בעצם שאיפתו אל המטרה - הם אלו המהלכים בדרך אמת. בעלי היכולת לחתור אל החפץ בתוך עולם החשקים ולהפנות מבט פנימי אל התגלותו במשך התהליך, הם החולמים הגדולים אשר מאחדים ומשלימים את הפער. "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון , כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב; ישאלוני משפטי צדק, קרבת אלהים יחפצון " (ישעיהו נח, ב).

הפלא הזה מיוחד ומוכשר ביותר דווקא בחיי האמונה בארץ ישראל "שמאמין בחי העולמים וזורע" (שבת ל"א א'). בארץ שבה המהלך האלוקי מהווה את כל התהליכים הארוכים והסבלניים הנמצאים בחלומות הגאולה, והם המאפשרים לבנות עולם וממלכה, היודעת כי מתוך גילוי החפץ הנמצא בחשקים הטבעיים, יהיה הפער הולך ומתאחד, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי. לא לבטל את החשק באים אנו, אלא לרומם את כל החשקים אל החפץ ולקרא בשם ד' על כל אמצעי ההנאה והחשק.

מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגובה והנועם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואיבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו... ע"כ מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו ע"י אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל (אורות התשובה פ"ו, ז)


"חשק נטיעת האילנות" - הטבעי, המעשי, נובע מהיכולת להתנשא לראיית תהליך של נתינת פירות לאחר כמה דורות, כעץ החרוב הניטע מתוך הסבלנות המתבוננת עמוק, המפעילה את החפץ המהותי להיטיב, לא רק את ההווה החולף, אלא את התהליך כולו המקיף את הדורות הבאים, אשר יחד חושפים את החפץ המקורי להשבת העולם לחוש בנעימות קודש את החפץ בעולם המעשה בגלוי ממש, כגן עדן שבו מתאחד טעם העץ בטעם פריו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il