ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- חולין
משנה
א. בהמה המקשה ללדת והוציא העובר ( מתוך הרחם ) והחזיר [ בגמ' רב הוא הדין אע"ג שלא החזיר ומה שנקט החזיר ע"מ לכלול בהיתר גם את מקום החתך] את:
1. ידו- מותר באכילה [בגמ' רב:העובר] (ועיין בגמ' מח' ביחס לאיבר עצמו שיצא והחזירו.)
2. ראשו- הרי זה כילוד ונחשב כבריה בפני עצמה לפיכך שחיטת אמו לא מועילה להתירו.[בגמ' אי אפשר לאומר שנקט כאן החזירו אלו החזירו ברישא] את הדין שהוצאת הראש [ונחשבת לידה שנינו כבר בבכורות מו. עיין בגמ']
ב. החותך (חלק) מהעובר שבמעיה (והשאיר את החתיכה בתוכה עד לאחר השחיטה)- מותר(אותו חלק) באכילה (ואינו- איבר מין החי) [בגמ' (סט.) דכתיב "וכל בהמה מפרסת... בבהמה אותה תאכלו" ויש לדרוש הפס' כך: בהמה בבהמה (עובר) אותה תאכלו לרבות את הולד (הנמצא במעי אמו לאחר שחיטתה שמותר).
ג. החותך מין הטחול ומין הכליות (אע"פ שהניח מה שחתך בתוך גופה עד לאחר השחיטה)- אסור באכילה (באיבר מין החי) [בגמ' א"ק "אותה תאכלו ולא התיר הכתוב לאכול כל...בבהמה אלא שלימה ולא חסורה].
ד. זה הכלל: דבר שהוא גופה (שנמצא בתוכה לאחר השחיטה)- אסור (והחתיכה) שאינה מגופה (אלא מן העובר)- מותר.
גמרא
האיבר שיצא מרחם הבהמה וחזר [בגמ' (סח:) במערבא שנו המח' בלשון האם יש לידה לאיברים והנ"מ בין הלשונות האם לאסור מיעוט איבר שנשאר בפנים] :
- ר' יהודה א"ר( וכן סובר שמואל סח:) :אסור באכילה דא"ק ובשר "בשדה טריפה" לא תאכלו"- כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו- אסור (שהרי עובר טעון מחיצת רחם אמו ע"מ להתירו באכילה ע"י שחיטתה וכיון שהוציא ידו חוץ למחיצה זו- הרי ידו כטרפה (ע"י בהמשך קושיות עליו)והוא מסביר שמשנתינו בהמה, והוציא העובר... מותר וכן הברייתא שהוציא והחזיר ואח"כ נשחטה אמו מותר היינו רק העובר ולא האיבר [ במערבא שנו שלרב יש, לידה באברים.]
- עולא א"ר יוחנן (סח:) :מותר, הכל היו בכלל, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שפר) לך הכתוב לגבי חטאת שיצאה חוץ למחיצתה וחזרה אסור (לאוכלה) חטאת הוא שפירטה התורה שאסור אבל שאר דברים כיון שחזרו מותרים.והגמ' נשארת עליו בתיובתא מברייתא שבשר שיצא חוץ למחיצתו הוא כטריפה ששוב אין לו היתר.
דף סח:
הקושיות על רב הסובר שאיבר שיצא מהבהמה וחזר אסור באכילה :
א. מהברייתא בהמה המקשה לילד והוציא עובר ידו והחזירה ואח"כ שחט את אמו מותר באכילה והגמ' תירצה שמדובר בעובר והחילוק בין דין זה לדין בהמשך אותה ברייתא שחט את אמו ואח"כ החזירו (את האיבר)- אסור רק להתיר את מקום החתך.
ב. מהברייתא שהביא אבימי מב' חוזאי... החזר( קודם שחיטת אמו) פרסה אחת או ב'- מותר באכילה והגמ' תירצה שלא מדובר בפרסות אלא בעובר ומה שנקט החזיר אע"פ שמותר גם אם לא החזיר הוא להתיר מקום החתך והפס' האחר בא להתיר עובר שפרסותיו שאינן חולקות לשתיים שנמצא במעיה ואליבא דר"ש שאמר קלוט בו פרה אסור רק משיצא לאוויר העולם אבל במעי אמו- מותר
תנן בכורות מו. הדוגמאות בכור לנחלה שאינו בכור לכהנים (שפדיונו לא נותן לכהנים):
1. כשיצא ראשו (של הראשון) (והחזירו ונולד אחיו).
2. בן תשעה שיצא ראשו מת.
לבהמה אין פרוזדור לפני הרחם (כמי אצל אדם).
מהמשנה (עז.) שליא שיצאה מקצתה אסורה כסימן הולד האישה כן סימן הולד בבהמה א"א ללמוד דין הוצאת בראש באדם כי לדמות הפנים של האדם יש חשיבות.
ברייתא כשבבהמה המקשה לילד:
א.הוציא העובר את ידו והחזירה, שחיטת אמו- מותרת באכילה.
ב. שחט את אמו (כשהיתה ידו בחוץ) ,והחזירה(ידו)- אסור באכילה.
ג. הוציא ידו וחתכו, ושחט את אמו- מה שבחוץ טמא ושבפנים טהור ומותר.
ד.שחט אמו ( כשהיה האיבר בחוץ) ,וחתך האיבר
– ר"מ: הבשר( של העובר ושל האם)- טמא כדין מגע נבלה.
- חכמים: טמא כדין מגע טריפה שחוטה (שמטמאה מדרבנן בקדשים)
ברייתא. מעשר שני וביכורים אע"פ שיצאו מחוץ לירושלים וחזרו אליה- מותרין, שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך."מעשר
דגנך- רק בשעריך (מחוץ לחומות ירושלים) אסור אבל יצאו חוץ למחיצתן" וחזרו (סח.)
משנה
א.בהמה המקשה ללדת והוציא העובר ( מתוך הרחם ) והחזיר [ בגמ' רב הוא הדין אע"ג שלא החזיר ומה שנקט החזיר ע"מ לכלול בהיתר גם את מקום החתך] את:
1. ידו- מותר באכילה [בגמ' רב:העובר] (ועיין בגמ' מח' ביחס לאיבר עצמו שיצא והחזירו.)
2. ראשו- הרי זה כילוד ונחשב כבריה בפני עצמה לפיכך שחיטת אמו לא מועילה להתירו.[בגמ' אי אפשר לאומר שנקט כאן החזירו אלו החזירו ברישא] את הדין שהוצאת הראש [ונחשבת לידה
שנינו כבר בבכורות מו. עיין בגמ'].
ב. החותך (חלק) מהעובר שבמעיה (והשאיר את החתיכה בתוכה עד לאחר השחיטה)- מותר(אותו חלק) באכילה (ואינו- איבר מין החי) [בגמ' (סט.) דכתיב "וכל בהמה מפרסת... בבהמה אותה תאכלו" ויש לדרוש הפס' כך: בהמה בבהמה (עובר) אותה תאכלו לרבות את הולד (הנמצא במעי אמו לאחר שחיטתה שמותר).
ג. החותך מין הטחול ומין הכליות (אע"פ שהניח מה שחתך בתוך גופה עד לאחר השחיטה)- אסור באכילה (באיבר מין החי) [בגמ' א"ק "אותה תאכלו ולא התיר הכתוב לאכול כל...בבהמה אלא שלימה ולא חסורה].
ד. זה הכלל: דבר שהוא גופה (שנמצא בתוכה לאחר השחיטה)- אסור (והחתיכה) שאינה מגופה (אלא מן העובר)- מותר.
גמרא
האיבר שיצא מרחם הבהמה וחזר [בגמ' (סח:) במערבא שנו המח' בלשון האם יש לידה לאיברים והנ"מ בין הלשונות האם
לאסור מיעוט איבר שנשאר בפנים.] :
- ר' יהודה א"ר( וכן סובר שמואל סח:)- אסור באכילה דא"ק ובשר "בשדה טריפה" לא תאכלו"- כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו- אסור (שהרי עובר טעון מחיצת רחם אמו ע"מ להתירו באכילה ע"י שחיטתה וכיון שהוציא ידו חוץ למחיצה זו- הרי ידו כטרפה (ע"י בהמשך קושיות עליו) והוא מסביר שמשנתינו בהמה, והוציא העובר... מותר וכן הברייתא שהוציא והחזיר ואח"כ נשחטה אמו מותר היינו רק העובר ולא האיבר [ במערבא שנו שלרב יש, לידה באברים.]
- עולא א"ר יוחנן (סח:) :מותר, הכל היו בכלל, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שפר) לך הכתוב לגבי חטאת שיצאה חוץ למחיצתה וחזרה אסור (לאוכלה) חטאת הוא שפירטה התורה שאסור אבל שאר דברים כיון שחזרו מותרים.והגמ' נשארת עליו בתיובתא מברייתא שבשר שיצא חוץ למחיצתו הוא כטריפה ששוב אין לו היתר.
הקושיות על רב הסובר שאיבר שיצא מהבהמה וחזר אסור באכילה .
א. מהברייתא בהמה המקשה לילד והוציא עובר ידו והחזירה ואח"כ שחט את אמו מותר באכילה והגמ' תירצה שמדובר בעובר והחילוק בין דין זה לדין בהמשך אותה ברייתא שחט את אמו ואח"כ החזירו (את האיבר)- אסור רק להתיר את מקום החתך.
ב. מהברייתא שהביא אבימי מב' חוזאי... החזר( קודם שחיטת אמו) פרסה אחת או ב'- מותר באכילה והגמ' תירצה שלא מדובר בפרסות אלא בעובר ומה שנקט החזיר אע"פ שמותר גם אם לא החזיר הוא להתיר מקום החתך והפס' האחר בא להתיר עובר שפרסותיו שאינן חולקות לשתיים שנמצא במעיה ואליבא דר"ש שאמר קלוט בו פרה אסור רק משיצא לאוויר העולם אבל במעי אמו –מותר.
תנן בכורות מו. בדוגמאות בכור לנחלה שאינו בכור לכהנים (שפדיונו לא נותן לכהנים):
1. כשיצא ראשו (של הראשון) (והחזירו ונולד אחיו).
2. בן תשעה שיצא ראשו מת.
לבהמה אין פרוזדור לפני הרחם (כמי אצל אדם).
מהמשנה (עז.) שליא שיצאה מקצתה אסורה כסימן הולד האישה כן סימן הולד בבהמה א"א ללמוד דין הוצאת בראש באדם כי לדמות הפנים של האדם יש חשיבות.
ברייתא. דינים בבהמה המקשה לילד :
א.הוציא העובר את ידו והחזירה, שחיטת אמו- מותרת באכילה.
ב. שחט את אמו (כשהיתה ידו בחוץ) ,והחזירה(ידו)- אסור באכילה.
ג. הוציא ידו וחתכו, ושחט את אמו- מה שבחוץ טמא ושבפנים טהור ומותר.
ד.שחט אמו ( כשהיה האיבר בחוץ) ,וחתך האיבר
- ר"מ: הבשר( של העובר ושל האם)- טמא כדין מגע נבלה.
- חכמים: טמא כדין מגע טריפה שחוטה (שמטמאה מדרבנן בקדשים)
דף סח:
ברייתא. מעשר שני וביכורים אע"פ שיצאו מחוץ לירושלים וחזרו אליה- מותרין, שנאמר לא תוכל לאכול
בשעריך."מעשר דגנך- רק בשעריך (מחוץ לחומות ירושלים) אסור אבל יצאו חוץ למחיצתן" וחזרו- מותרין.
ספיקות בעיינן לידה שע"י יציאת איברים:
א-ב. לדברי האומר" אין לידה לאיברים" (ר' יוחנן) הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא את ידו והחזירה ע"ד שהשלימו (את היוצא) לרובו- האם נחשב לילוד ולא יותר בשחיטת אמו ואם תפשוט שאיבר שחזר לא מצטרף לרוב הוציא עובר את ידו וחתכה וחזר והוציא את ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו האם גם מיעוטו שביפנים נחשב ילוד? הגמ' דוחה נסיון לפשוט שאינו
נחשב ילוד מהסיפא של משנתינו.
דף סט.
ג. רב חנניא הסתפק בהוציא עובר את ידו בעזרה ואביי ענה לו שאמו היא מחיצת העובר ולא חומת העזרה (והאיבר נחשב כיוצא ממחיצתו ולא ניתר בשחטת אמו).
ד. אילפא הסתפק בהוציא עובר את ידו בין סימן לסימן האם חיתוך הסימן הראשון מצטרף לחיתוך הסימן השני לטהרו מידי טומאת נבילה ורבא ענה שאם הסימנים מצטרפים להתיר העובר
באכילה ק"ו שיצטרפו לטהרו מידי טומאת נבילה.
ה. ר' ירמיה הסתפק [ע"פ מסקנת הגמ'] האם יש לחוש לאסור לגמוע את החלב של הבן פקועה (העובר שהיה במעי אמו שנשחטה) שבא מבהמה שיש לה איבר שנאסר והגמ' לא הכריעה אם יש תקנה לאיסור זה.
בן פקועה שבא על בהמה שאינה בת פקועה- לרב משרשיא בדעת חנניא האומר שחוששים לזרע האב- אין תקנה לולד (להתירו באכילה שהרי חציו טעון שחיטה וחציו אינו "בר שחיטה")
.
בן פקועה שבא על בת פקועה- לרב ירמיה זרעו של האב מבולבל וכל חלק מגופו משותף בהולדת כל אחד מאיברי הוולד וא"כ כל גופו של הוולד אסור באכילה מפני שכולו מתייחס לאיבר היוצא.
תניא (תוספתא ז' א' ) גיד הנשה וחלב של שליל:
- לר"מ: אסורים.
- לר' יהודה :מותרים.
-
רב אשי: המקור לדין במשנה שהחותך מעובר והשאיר החתיכה עד לאחר השחיטה אותו חלק מותר באכילה מהפס' "וכל בהמה ... בבהמה אותה תאכלו" והמשנה תמורה שאמרה שההמרה לא תופסת היא ר"ש דמקיש תרומה למעשר שלא נוגעים באיברים ועוברים, רב שימי ניסה להביא ראיה שהתנא במשנה הוא ר"ש מהסיפא של ר' יוסי שאיברים נעשים תמורה.
תנן (תמורה י:) התמורה לא חלה:
1. כשאמר שאיבר או עובר בהמת חולין זו יהא תמורת עובר בהמת קדשים או.
2. כשאמר שעובר בהמת חולין יהא תמורת אבר או עובר של בהמת קדשים זו .
3. ר' יוסי , האומר במקודשים רגלה של זו עולה- כולה עולה אמו והגמ' למדה מכך גם לענין תמורה שהאומר רגל של זו תחת זו כולה תמורה תחתיה והגמ' מסיקה שר' יוסי ביאר את סברת עצמו.
ר' יוחנן , השוחט בהמה ומצא בר בדמות יונה – אסור באכילה. כששוחט אמו ובגמ' מסבירה משום שלא מתקיים בו הכתוב "פרסות" שיהיה דומה לצורת בהמה טהורה ומה שקלוט במעי פרה ניתרו הוא כתנא דבי ישמעאל בר"ש בן יוחאי שדרש "פרסה פרסות" בבהמה תאכלו אבל ליונה אין פרסות כלל.
תניא. "אשר יתן ממנו לה' " - ממנו קודש ולא כולו קודש.
"יהיה" - שלא יוצאת לחולין ע"י פדיון ותמורה לצורכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו איבר וממשיך ודמיה שבה חוץ מדמי איבר שהוקדש בה בתחילה.
ר' יוחנן : השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה (או צורה אחרת) אסורה באכילה והגמ' מבארת משום "שמפרסות" לומדים שצריך שתהיה בבעובר צורת אמו.
דף סט:
תניא .האומר רגלה של זו עולה:
- ר"מ ,ר' יהודה: אין כולה עולה "ממנו" קודש ולא כולו קודש "ומיהיה" - לומדים שתאה בהוויתה (קדושתה) ולא תצא לחולין.
- ר' יוסי ור"ש: אינה עולה שנאמר " יהיה."
משנה
המבכרת המקשה לילד:
א. חותך איבר איבר ומשליך לכלבים ( שעד שלא יצאו רוב איברים של העובר אין בו קדושת בכור) שהרי התורה אמרה "כל בכור אשר יוולד ...תקדיש" כלומר קדושת הבכור תלויה בלידה וכל זמן שלא יצאו רוב איבריו או ראשו- אינו נקרא ילוד [עיין בגמ' שהעמידה במחתך ומשליך מיד לפני שהצטרפו האיברים לרוב.]
ב. יצא רובו (כאחת וחתכו) [בגמ'. בצירוף מיעוט איבר] – ה"ז יקבר (מאחר "שנולד" ביצאת רוב איבריו חלה עליו קדושת בכור ואסור בהנאה.)
ג. אמו נפטרת מן הבכורה ובכל ענין ע"י עובר זה בין חתך כל איבר בין יצא רובו כאחת- הולד שיבוא אחריו אינו קרוי בכור שהרי הראשון כבר פטר (פתח) את רחם אמו.
גמרא
יצא 1/3 (בכור מהרחם ) ומכרו לעכו"ם וחזר ויצא 1/3 שלו אחר ומכרו ונמצא שרוב העובר בחוץ:
- רב הונא: הבכור קדוש, ס"ל שקדושת הבכור חלה למפרע (מתחילת לידתו) וכיון שיצא רובו התברר למפרע שהיה קדוש מעיקרא ומה שמכר לא תפס כי הוא קדוש ואין לבעלים חלק בו הגמ' מקשה עליו מהרישא של משנתינו שלדבריו היה צ"ל כתוב "יקבר" והגמ' מתרצת הב"ע במחתך ומשליך מיד לפני שהצטרפו האיברים אבל מחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו ויקבר.
- רבה: אינו קדוש ס"ל שקדושת הבכור חלה מכאן ולהבא (משיצא רובו וכשיצא ה 1/3 הראשון עדיין לא חלה בו קדושת בכור) ומה שמכר- תפס
יצא 1/3 דרך דופן ו 2/3 דרך רחם.
- רב הונא: אינו קדוש. ולטעמו שקדושת הבכור חלה למפרע והרוב הראשון לא יצא דרךהרחם בגמ' הצריכותא למח' זו שרב הונא חולק גם לחומרא (שיצא 1/3 ראשון דרך הדופן) .
- רבה: קדוש, ולטעמו שקדושת הבכור מכאן ולהבא ורובו יצא דרך הרחם והצריכותא למח' זו שרבה חולק על רב הונא גם כשרב הונא מחמיר גם במקרה הראשון.
דף ע.
האם הולכים באיברים אחר הרוב.
א. יצא רוב (העובר והושלם רוב זה) במיעוט איבר (אחד שיצא רק במיעוטו) הולכים אחר רוב העובר.
ב. יצא חציו בצירוף רוב איבר- רבא הסתפק ,הגמ' דחתה ניסיון לפשוט ממשנתינו יצא רובו יקבר ומעמידה המשנה בכגון שיצא רובו בצירוף מיעוט האיבר וקמ"ל שהולכים אחר רובה עובר.
ספיקות בענין חלות הקדושה על הבכור ע"י לידתו:
א. רבא: כרכו בשעת לידתו בסיב/ בטליתו/ בשיליא של עובר אחר כרכתו המיילדת והפסיקו ידיה בין הבכור לדפנות הרחם והוצאתו האם הוי חציצה והגמ' מבארת שהספק הוא כשיצא דרךרגליו תחילה והגמ' נשארה בתיקו.
ב. רבא: בלעתו חולדה (בתוך הרחם ) והוציאתו והכניסתו והקיאתו (לתוך הרחם) ויצא (מהרחם) מאליו והגמ' נשארה בתיקו.
ג. הדביק שתי רחמים (של בהמה זל"ז) ויצא (הבכור) מזה ונכנס לזה ואח"כ "נולד" מהשניה והגמ' נשארה בתיקו.
ד. רב אחא ,נפתחו כותלי בית הרחם (ולא נגע בהם ביציאתו)
ה. מר בר רב אשי: נעקרו כתלי בית הרחם ותלו הבכור בצווארו.
ו. רב ירמיה: נחתך ונקלף מעט מעובי כותלי בית הרחם ונשארה השכבה החיצונית של הדופן. הגמ' פושטת ממה שר' זירא הסתפק בנחתך פחות מחצי כתלי בית הרחם ונמצא שהעומד מרובה על הפרוץ (וכן להיפך) בפרוץ מרובה על העומד ויצא דרך עומד והגמ' מדייקת מזה שלא הסתפק בנחתך שהעובר לא מתקדש בקדושת בכור.
דף ע.
משנה
דין רועה שנגע בעובר מת שבתוך מעי בהמה:
א. כשהבהמה כשירה- הרועה טהור [בגמ' לרב חסדא הטעם אם אמו מתירותו באכילה ק"ו שתתירנו מטומאת נבילה.
ב. כשבהמה אסורה באכילה:
- לרבנן: הרועה טהור מטומאת ניבלה [בגמ' שנא' "וכי ימות מן הבהמה" – זו בהמה שאסורה באכילה "אשר היא לכם לאכלה"- זו בהמה טהורה ובוקשו שניהם שעוברם טהור] [בגמ' הפס' שמזכיר טומאת נבילה בחיה טהורה וטמאה נדרש כולו לרבי]
- לריה"ג: הרועה טמא בגמ' ר"נ בר יצחק: שנא' "נפש אשר תיגע... בנבלת בהמה טמאה" זה עובר שבבהמה טמאה- טמא ובטהורה- טהור והגמ' מבארת שבפס' "וכל הולך על כפיו בכל החיהההולכת" שממנו למד ר' יצחק שעובר של בהמה ההולכת על כפות רגליה (שפרסתיו שלימות ולא סדוקות) טמא משום נבילה נצרך ע"מ להשמיענו שעובר קלוט במעי קלוטה שמתה- טמאה.
ואח"כ אפשר ללמוד מדברי ר"נ בר יצחק שטומאת ניבלה בעובר נוהגת בכל בהמה טמאה ואף העובר חזיר שפרסותיו סדוקות.
גמרא
ר' ישמעאל : א. נבלת בהמה כשירה / אסורה באכילה- מטאה שנא'" הוא לכם לאכלה" / "וכי ימות מן הבהמה".
ב. נבלת חיה מטמאה שהרי:
1. חיה היא בכלל בהמה שנא' "זאת הבהמה איל וצבי" וחיה טהורה היא בכלל בהמה טהורה לענין סימנים וחיה טמאה בכלל בהמה לענין איסור הרבעה.
2. וכן בהמה בכלל חיה שנא' "זאת החיה אשר תאכלו מכל בהמה".
דף עא.
בהמה טמאה בכלל חיה טמאה כדברי רב שנאמרה בהמה לגבי קרבן עולה ויורד לדרוש גז"ש מטמא שנגע בבהמה טמאה שאכל קדשים שחייב כרת וחייב בקרבן עולה ויורד הוא דוקא כשאכל קודש או נכנס למקדש בטומאה ולא על שנגע בנבילה.
בהמה טהורה היא בכלל חיה טהורה ליצירה ( לקבוע שגם לבהמות מתייחסות לשון יצירה שבתורה) דתנן: המפלת מן בהמה חיה ועוף בין טמאים ובין טהורים: אם נפל זכר- תשב לזכר, נקבה – תשב לנקבה אינו ידוע לר"מ- תשב לזכר ולנקבה חכמים- שאינו מצורת אדם אינו ולד (ולא ישבו עליו ימי טומאה וטהורה כלל).
משנה
כשהמיילדת נגעה בעובר מת שבתוך מעיה של אישה:
א. המיילדת טמאה טומאת שבעה (בגמ' שמואל:מדברי סופרים שהרי הוא בלוע במעי אמו והסביר רב הושעיא גזרה שמא יוציא העובר ראשו חוץ לפרוזדור ואפ' לרבי ישמעאל הסובר שהעובר טהור יכול לטמא המיילדת שתיגע בו ואח"כ תיגע בטהרות ותחשוב שהוא עדיין לא נולד).
ב. האישה – טהורה עד שיצא הולד (בגמ' שאישה מרגישה ביציאת ראש העובר מרחמה ומדובר שהאישה אינה יכולה לאמר למיילדת שהעובר החל לצאת כיון שטרודה בחבלי לידה).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
