ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- חולין
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יהודית בת איטה
משנה
א. איסור גיד הנשה (בחז"ל גיד הוא שם כולל לחוטים ולרצועות שבגוף) נוהג:
1. בארץ ובחו"ל
2. בזמן שביהמ"ק קיים ובזמן שלא קיים.
3. בחולין ובקודשים [הגמ' (פט:) מסבירה שאיסור גיד הנשה (=ג"ה) חל בקדשים לכו"ע שהרי מדובר במבכרת שהוולד מתקדש בצאתו מהרחם ולר' יהודה חל איסור ג"ה בבת אחת עם איסור מוקדשים ולת"ק שסובר שג"ה חל בעובר הרי הוא קדם לאיסור מוקדשים או שהמשנה עוסקת בוולדות קדשים שיציאתם לאוויר העולם הן קדושים ואיסור ג"ה קודם לאיסור קדשים]. [הגמ' דוחה העמדה שבמשנה שאיסור ג"ה חל בקדשים מדובר בוולדות, קודשים]. [הגמ' (צ) מביאה מח' אמוראים אם ג"ה נוהג בקדשים שאינן נאכלים ור"נ בר יצחק הסביר שהמח' לעניין העלאתו וחולקים בכך חכמים ורבי בברייתא <עי' בגמ'< ולדעת ר"פ לא חולקים].
4. בבהמה (בקר וצאן מבויתים) וחיה (שאינן גדלים במקום ישוב כגון צבי).
5. בירך של ימין ושל שמאל [בברייתא (צ:) לר' יהודה האיסור רק בימין (ועי' בגמ')]
ב. איסור ג"ה אינו נוהג בעוף מפני שאין לו כנף (בפס' נאמר "את גיד הנשה אשר על כף הירך" (הבשר המעוגל המקיף את עצם הירך שהוא העצם העליונה) [בגמ'( צב.) הבשר שיש לעופות (מסביב לעצם הירך) שטוח ואילו הבשר המעוגל שלהם נמצא על עצם השוק (העצם האמצעית) ולא על עצם הירך כך שאין מקום ברגלי העופות הנקרא כף הירך. ור' ירמיה הסתפק אם נזדמן לו עוף שיש לו בשר עגול מסביב לעצם הירך והגמ' נשארה בתיקו].
ג. בשליל [בגמ' (צב: ) של בן ט' חודשים שנמצא חי במעי בהמה שחוטה].
- לת"ק :נוהג [בבריתא (צב:) כך סובר ר"מ ולשיטתו (ששליל טעון שחיטה)].
- לר' יהודה :לא נוהג [בברייתא (צב:) ולשיטתו ששליל נותר בשחיטת אמו] .
ד. החלב שעוטף את גיד הנשה מותר [בגמ' (צב:) אמר שמואל שזה דברי הכל) והגמ' מסיקה שמדובר בחלב בגיד ומודה שמואל שלר"מ אסור מדרבנן. דתניא "שמנו (של הגיד) מותר וישראל קדושים נהגו בו אסור" וא"א לומר שלר"מ אסור מדאו' דתניא, גיד הנשה –מחטט אחריו בכל מקום שהוא ושמנו מותר ור"מ הוא שיש לו חיטוט, [ולדעת ר' יהודה חותך הגיד והשומן בשווה לגיד בשר הירך].
ה. [ע"פ הגמ'] טבחים שאמרו שהסירו את ג"ה ואת החלב (סתם חלב):
- ר"מ :לא נאמנים (דהוי טירחא גדולה).[בגמ'. בתחילה סברו כר"מ שצריך לחטט אחריו ולבסוף סברו כר' יהודה שמספיק להסיר רק החלק שנראה ולר"נ סברו כר"מ ואח"כ כר' יהודה וכשדעת ר' יהודה נשכחה חזרו להיות נאמנים].
- חכמים :נאמנים [בגמ'. י"א שעל זה א"ר יוחנן שחזרו לומר שאין נאמן] .
גמרא
תנן (נו:) ירק שנתבשל בה ג"ה אם יש בנותן טעם הירק אסור.
תנן (תמורה כה:) ולדות קדשים – קדושים במעי אימן.
תנן (נזיר מט:) הנזיר מגלח על טומאת מת [והסביר ר' יוחנן לרבות נפל שלא נקשרו איבריו בגידין] ועל כזית מן המת.
דף צ.
ההסבר מדוע ר' חייא בר יוסף שאמר שבקדשים שאינן נאכלים ג"ה לא נוהגור' יוחנן שאמר שנוהג בעצם לא חולקים:
- לדעת ר"פ: כי ר' חייא בר יוסף דיבר לענין העלאתו ולכן הגיד נשרף במזבח ור' יוחנן דיבר לענין מלקות (שאם אכלו לוקה).
- ל"א בדעת ר"פ :כי ר' חייא בר יוסף דיבר לענין הסרתו מן הירך (לפני שיעלוהו) ור' יוחנן דיבר לענין העלתו (שאם הוציאו מהירך אסור להעלותו בפני עצמו).
הסבר הפס' לרבנן שאיסור ג"ה חל בירך ימין ושמאל ולר' יהודה בברייתא (צ: (שנוהג בירך ימין.
- רבא :"הירך" פירושו לרבנן ההוא שפשט איסורו בכולו לאפוקי הגיד החיצון שלא, ולר' יהודה המיומנות שבירך.
- ר' יהושע בן לוי :"בהאבקו עמו" לרבנן שהעלו אבק מרגלותם עד כיסא הכבוד, ולר' יהודה כאדם שחובק את חבירו וידו הימנית מגיעה לכף ימינו של חבירו מאחור.
- ר' שמואל בר נחמן :לרבנן המלאך בא ונגע בשני יריכיו ושני הגידים נעתקו ממקומם. ולר' יהודה המלאך נדמה ליעקב כעכו"ם דאמר מר (ע"ז כה:) ישראל שהתלווה אליו עכו"ם בדרך – מחברו לימינו [שאם ירצה העכו"ם להרגו יאחז היהודי בידו הימנית בגוי (ולכן המלאך נגע בירך הימינית של יעקב שהיא זו שהיתה קרובה אליו ) ולדעת רבא בר עולא נדמה לו כת"ח דאמר המהלך לימין רבו ה"ז בור (ולכן חיבר עצמו לשמאלו של הירך)].
ברייתא. א. הפס' "והקטיר הכהן את הכל המזבח" בא לרבות:
- לרבי: עצמות, גידין (המותרין ולא ג"ה ), קרניים והטלפיים (הצמר שבראש הכבש והשער שבזקן התיש) כשהן מחוברים (וצריך הפס' לרבות ג"ה המחובר כיוון שאסור באכילה ואי אפשר לדמותו לעצמות ראשה של העולה המותרת לאכילה וג"ה קרב כמו חלב ודם) ושא"צ לחלוץ הגידים והעצמות לפני שמעלים על המזבח.
- לרבנן: לרבות הנ"ל אפילו כשפירשו [ומחוברין לא איצטריך קרא כמו ראש העולה] ואי אפשר לומר שהפס' בא להתיר הקטרת ג"ה בעודו מחובר שהרי קרבנות צריכים לבוא מדבר המותר לישראל ואי אפשר לומר שקרב כמו חלב ודם כי הם עיקר הקרבן אבל הגיד לא.
ב. הלימוד מהפס' ועשית עולותיך הבשר והדם (שמשמע שרק דם ובשר עולים).
- לרבי: הנ"ל שפירשו אפילו בראשו של מזבח ירדו.
- לרבנן: עיכולי בשר שפקעו (מהאש וניתזו מעל המזבח) אתה מחזיר ואין אתה מחזיר עיכולי גידים ועצמות.
דף צ:
להקריב ג"ה של עולה:
- רב הונא: אסור שהרי אינו משקה ישראל (אינו ראוי למאכל ישראל (שאינו כהן) אלא חולצן (מהירך) ומשליכו לתפוח והגמ' מסייעתו מברייתא ומש"כ בברייתא אחר ג"ה של שלמים (מוציאו) מכבדו לאמה, של עולה מעלהו פירשו שמעלהו משום הקריבהו נא לפתחך אבל אח"כ חולצו.
- רב חסדא: מותר, כתוב "כי על כן לא יאכלו בנ"י " ולא כתיב לא יאכל המזבח.
דברים שנאמרו בלשון גוזמא:
א. רבא (תמיד כח:) על התפוח שהיה באמצע המזבח הצטבר לפעמים כ-300 כור ( 74 מטרים מעוקבים) של אפר.
ב. רבא (תמיד ל.) את התמיד השקו (לפני שחיטתו) בכוס של זהב (אלא היתה של נחושת מעולה שנראה כזהב).
ג. ר' אמי מוסיף: "ערים גדולות ובצורות בשמים"
ד. ר' אמי מוסיף: (והעם מחללים...) ותבקע הארץ לקולם.
ה. ר' יצחק בר נחמני (מידות ג' ד') גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל (מבחוץ) ומודלה ע"ג כלונסאות (של ארז שלא היו קבועות) וכל מי שמתנדב גרגר או אשכול (זהב) מביא ותולה בה וא"ר אלעזר בר' צדוק מעשה היה ונמנו עליה 300 כהנים לפנותה.
ו. ר' יצחק בר נחמני (שקלים ח' ה') ושב"ג משום ר"ש בן הסגן: פרוכת עביה טפח ונארגת על 72 נימין ועל כל נימה- 24 חוטין ומידותיה 20-40 אמות ונעשית מ:20,000 חוטים ועשו בכל שנה שתי פרוכות (שהרי עשן הקטורת לכלך אותם) ו-300 כהנים היו מטבילים אותה.
הצורך להזכיר "גידין" במשנה (פסחים פג.) העצמות הגידים והנותר ישרפו בט"ז בניסן:
- ללמד שהכוונה לג"ה ואליבא לר' יהודה שאמר שאינו נוהג אלא בגיד של אחת מהירכיים
ומדובר שאין בגיד כזית.
- רב אשי: ללמד ששמנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור.
- רבינא: לשמואל שאמר יש שני גידים: הפנימי- הסמוך לעצם אסור וחייבים עליו (מלקות) החיצון הסמוך לבשר- אסור ואין חייבים עליו [ורב כהנא ור' יהודה (צג:) הסבירו שהברייתא שאמרה ההיפך הוא משום שהגיד חוזר וניכנס לבשר/ מדובר במקום שהשוחטין פורעים (והוא גלוי שם).]
דף צא.
ר' יהודה: התראת ספק הוי התראה ואין לוקים עליו ומה שכתוב לא תותירו בא הכתוב להוסיף עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו ולר' יעקב לא לוקה משום שאין בו מעשה.
אכל ג"ה (שלם) ואין בו כזית:
- ת"ק: חייב
- לר' יהודה: אינו חייב.
ריב"ל: ג"ה נקרא כך מפני שהגיד נשה (קפץ) ממקומו ועלה וכן הוא אומר "ושתה גבורת והיו לנשים".
לר' יוסי בר חנינא: א. "דבר שלח ביעקב"- זה ג"ה ונפל בישראל- שפשט איסורו בכל ישראל ב. "וטבח טבח"- פרע להם בית השחיטה. "והכן"- טול ג"ה בפניהם כמאן דאמר ג"ה נאסר בבני נח.
ר' אלעזר: "ויותר יעקב לבדו" שחזר על פחים קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם לפי שאין פושטים ידיהם בגזל.
הלימוד שאין לת"ח לצאת יחידי בלילה.
- ר' יצחק: "ויאבק איש עמו".
- ר' אבא בר כהנא: "הנה הוא (בועז) זורה את גורן השעורים " (בודאי נשאר ללון בגורן שהרי גנאי לת"ח לצאת יחידי בלילה).
- ר' אבהו: " וישכם אברהם בבוקר "(ולא בלילה).
- רבנן: "לך נא וראה את שלום אחיך"(ורק ביום אפשר לראות).
דף צא:
דרשות בעניין ג"ה ומאבקו של יעקוב עם המלאך:
א. רב: "וזרח לו השמש" והסביר ר' יצחק בעבורו דכתיב "ויצא יעקב ...חרנה "וכתיב ויפגע במקום" ושהתחרט שלא התפלל במקום שאבותיו ורצה לחזור קפצה לו הארץ שנאמר "ויפגע במקום" וכדי שלא יפטר הצדיק בלא לינה בבית מלונו של ה' הביא את השמש (לפני הזמן).
ב. ר' יצחק: "מאבני המקום ....האבן" כשהתקבצו האבנים והתווכחו על איזו יניח יעקב ראשו נבלעו כולם באחד.
ג. תניא: א. רוחבו של סולם יעקב היה 8000 פרסאות דכתיב "עולים "-ב' "ויורדים – ב' וכשנפגשו היו ד' ובמלך כתוב "וגוויתו (גופו) תרשיש והלכה למשה מסיני שתרשיש הוי 2000 פרסאות, והם עלו והסתכלו בדיוקן של מעלה (של יעקב) ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה וכשרצו מקנאתם להביאו לסכנה "ה' ניצב עליו" ואמר ר"ש בן לוי כמניף במניפה להגן על בנו מפני השרב.
ד. ר' יצחק: "הארץ אשר אתה שוכב עליה " – שקיפל ה' את כל א"י והניחה תחת יעקב אבינו שתהא נוחה ליכבש לבניו.
ה. "שלחני כי עלה השחר" – שהגיע זמני לאמר שירה שמלאכי השרת אומרים שירה בכל יום ג"פ קדיש, ה' צבאות ,והאופנים אומרים ברוך.
ברייתא: ישראל חביבים לפני ה' יותר ממלאכי השרת שישראל אומרים שירה בכל שעה והמלאכים פעם ביום וי"א בשעה וי"א בחודש וי"א בשנה וי"א בשבע שנים וי"א ביובל וי"א בעולם. ושישראל מזכירין השם אחר ב' תיבות (שמע ישראל) והמלאכים רק אחרי ג' תיבות של קדוש ואין המלאכים אומרים עד שיאמרו ישראל שנאמר " ברן יחד ככבי בוקר " והדר "ויריעו כל בני אלוקים" .
דף צב.
"וישר אל מלאך"-יעקב נעשה שר למלאך שנאמר " כי שרית עם אלוקים ותוכל" . "שלחני "-שבכה לו והתחנן, ולרבה :"כי שרית" רמז לו שישלטו ראשי הגולה והנשיא בא"י בכל הגלות.
פירוש "שלושה שריגים":
- ר' חייא בר אבא א"ר: אלו ג' שרי גאים שיוצאים מישראל בכל דור ודור ושהתלמידים סברו שהם עוקבא ונחמיה ובניו של רב.
- רבא :ג' שרי גויים שמלמדים זכות על עמ"י ( בב"ד של מעלה) בכל דור.
ביאור החלום של שר המשקים ובגפן שלשה שריגים... והיא כפורחת עלתה ניצה ..הבשילו אשכלותיה ענבים:
- ר"א: אבות ואמהות והשבטים מחוברים עם העולם.
- ר' יהושע: משה אהרן ומרים הסנהדרין והצדיקים מחוברים לתורה.
- ר"א המודעי: לירושלים מחוברים המקדש והמלך וכה"ג פרחי כהונה ונסכים.
- רי"בל: לתורה מחוברים הבאר עמוד הענן מן ביכורים ונסכים.
- ר' ירמיה בר אבא: לישראל מחוברים הרגלים והגיע זמנם של ישראל לרבות ולהגאל, ושל מצרים לשתות כוס התרעלה בימי משה פרעה נכה ולעת"ל עם כל הגויים.
רשב"ל. ישראל נמשלה לגפן: זמורות הן בעלי בתים (שגומלים חסדים) אשכולות-ת"ח, עלין – ע"ה, קנוקנות- הריקנים (בעלי עבירה) וכמו ששלחו מא"י שהאשכולות צריכים לבקש רחמים על העלים שהרי ללא עלים לא יתקיימו האשכולות.
ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק: פי' הפס' בהושע: "ואכרה לי" – קניתי, "בחמישה עשר"- טו' ניסן, "כסף צדיקים חומר שעורים"- 30 הצדיקים בא"י המקיימים העולם [ואמר אביי שרובם נמצאים בביהכנ"ס שתחת היציע] "ולתך שעורים" – 15 הצדיקים שבבבל שמקיימים העולם.
פירוש הפס' בזכריה "ואקחה שלושים הכסף ואשליך אותו בית ה' אל היוצר" (אוצר ביהמ"ק):
- א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק: אלו 30 צדיקים שבא"י והיינו דכתיב "וישקלו את שכר שלשים כסף" ורב יהודה אמר שהם 30 צדיקי אוה"ע המקיימים אותם.
- עולא: אלו 30 מצוות שקיבלו עליהם בני נח ומקיימים רק ג' שאין כותבין כתובה לזכרים, שאין מוכרין בשר המת באיטליז, שמכבדיו את התורה.
דף צב:
איזה חלק מהגיד אסור מן התורה:
- רב יצחק בר שמואל בר מרתא א"ר: הקנוקנות שבו (הגידים הדקים היוצאים מהגיד והולכים לאורך הירך מתחת לבשר בין הגיד החיצוני לפנימי משום שהם רכים ויש בהם טעם אבל ג"ה עצמו קשה כעץ).
- עולא: גם ג"ה אפילו שהוא כעץ. ולאביי מסתבר כעולא דא"ר ששת א"ר אס' הקרב וחלב הכסלים אסורים ואין חייבין עליהן (כרת) משמע שהתורה אמרה חלב ולא חוטים וכן כאן אמרה תורה גיד ולא קנוקנות.
רב ששת א"ר אס'. דין חוטין הנמצאים:
א. בחלב הקרב והכסלים ושבכליה אסורין באכילה ואם עבר ואכלן לא חייב כרת.
ב. החלב שבחריץ של הכליה:
- רבי או ר' חייא וכן נהגו רבה ור' יוחנן: אסור.
- רבי או ר' חייא וכן נהגו רב אסי וכן מסתבר לאביי – מותר כי התורה אסרה חלב שעל הכסלים ולא שבתוכם וג"ה כאן אמרה תורה שעל הכליות ולא שבתוכם.
דף צג.
ר' אבא א"ר יהודה אמר שמואל: דין החלב:
א. שהבשר חופה אותו – מותר.
ב. שתחת המתניים אליבא דאביי ור' יוחנן – אסור. שכשהבהמה הולכת החלב מגולה ולא נחשב לחלב שהבשר חופה אותו.
ג. שעל ההמסס ובית הכוסות – אסורים ואם אכלן ענוש כרת וזה חלב שעל הקרב.
ד. שעל עצם הקטנה בסוף חוליות השדרה אסורים ואם אכלן ענוש כרת וזה חלק מהחלב שעל הכסלים.
בשם שמואל: א. הוורידים שבכתף אסורים משום הדם הבלוע בדפנותיהם ואם חתכו ומלחו אותה אפי' לקדירה – מועיל.
ב. צריך לגרור תחילת המעיים ביציאתם מהקיבה לאורך אמה ע"מ להסיר החלב שעל הדקין (ובזה המח' בדף מט:)
רב יהודה: חמשת חוטי העצבים שבאגן שראשם מחובר לסוף השדרה ומתפשטים לתוך הכסלים – אסורין.
רב יהודה בכפלא יש חמשה חוטים ג' מימין המתפצלים כ"א לב' וג' משמאל המתפצלים כ"א לג' ואם שולפם מיד לאחר השחיטה נשלפים ואם לא צריך לחטט אחריהם.
אביי וי"א רב יהודה: בבהמה יש חמישה חוטים אסורים: בטחול, בכפלי ובכליה משום חלב, ואין להם תקנה וביד ולחי משום דם שאם יחתוך וימלוח אותם מועיל.
רב כהנא וי"א רב יהודה: בבהמה יש חמישה קרומים אסורים: בטחול, בכפלי ובכליה משום חלב, בביצי הזכר ובמוח משום דם. וחזר אביי לסבור כמותו יש לקלף את הקרום מהטחול גם בחלקו התחתון [ולא רק מהחלק העליון שבו הטחול עבה כמו שעשה רב יהודה בר אושעיה
רב המנונא וברייתא: אכל קרום האסור באכילה:
א. בקרום שעל הטחול: שכנגד הדד(שאסור מהתורה)-חייב כרת, שלא כנגד הדד-לא חייב.
ב. קרום הכליה: מתחת לחלב בכליה -לא חייב כרת, שמעל חלב הכליה – חייב (שהרי נחשב חלק מחלב הכליות).
אכילת ביצי זכר המעורים בכיס שלהם ונתלשו מהגוף:
- רב אמי או רב אסי: הם אבר מן החי שהרי לא יבריאו ומה שלא מסריחים משום שהאויר לא שולט בהם ור' יוחנן אמר שהדין מותרין אבל אין לאוכלם משום אל תטוש תורת אמך.
- רב אמי או רב אסי: מותרים והם לא מסריחים משום שיש בהם חיות ומה שלא יבריאו הוא משום החולשה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
