ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- חולין
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
משנה.
א. שיעור השחיטה (המינימלי):
- בעוף:סימן אחד [הגמ' פסקה כרב נחמן שפירש ושט או קנה ודחתה דברי רב אדא בר אהבה שאמר ושט ולא קנה ו"אחד" פירושו מיוחד] <עי' כח. הנסיונות להביא ראיה לשיטתו>. בבהמה- ב' סימנים ורובו של סימן אחד כמוהו (ולכתחילה צריך כולו) [בגמ' מדובר כאן בחולין] [בגמ'. כיון שצריך להוציא דם יכול לחתוך הורידים גם אחרי השחיטה].
- לר' יהודה: צריך לשחוט גם את הורידים (כלי הדם שבצואר). [בגמ' (כח:) א"ר חסדא וברייתא מסייעתו: לא א"ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כאחד אבל לבהמה כיון שמנתחה איבר איבר- א"צ, ו"עד שישחט" פירושו עד שינקוב אותם בשעת שחיטה כיון שבשעת שחיטה הדם חם וזב אבל אחרי השחיטה הדם מתקרר ונקרש וההוא סבא אמר שלר' יהודה יכול לנקבן גם בקוץ (שאין בהם דיני שחיטה). הסיוע לרב חסדא הוא מהברייתא: שחט ב' חצאי סימנים בעוף...ר' יהודה אומר עד שישחט את הוושט ואת הורידים].
ב. חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה- שחיטתו פסולה [בגמ' (כט.) לכו"ע (רב ורב חסדא ס"ל דמחצה על מחצה לא הוי כרוב].
ג. רוב אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה- שחיטתו כשירה [בגמ' (כט.) אף ששנינו כבר רובו של אחד כמוהו נקטה המשנה רוב אחד בעוף ובבהמה ב'] [בגמ' (ל.) החידוש בקדשים- אפילו שצריך לדם אומרים שצריך רובו של סימן אחד כמוהו והחידוש בחולין - אפילו שלא צריך לדם אומרים שצריך רובו של סימן אחד ולא חצי. לרב כהנא מסתבר שהסיפא של המשנה בקדשים ורב אשי הוכיח זאת ממש"כ במשנה ל: "כשר" רק בדיעבד וכן הדין בקדשים שנא' "תזבחהו"]. [לר"ש בן לקיש: המשנה הוסיפה "רוב אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה" כי שנינו ביומא לא: שאם לא השלים חיתוך הסימנים פסול מדרבנן אלא המצוה לסיים היא רק לכתחילה].
גמרא.
[בגמ'.מה שהמשנה נקטה לשון דיעבד מוסב על אחד בעוף (ולא על ב' בבהמה שחכמים הצריכו לכתחילה גם בעוף ב' סימנים שאם ישחט אחד שמא לא ישחט רובו)]
הלימוד שלא יחלק הבהמה ע"י חיתוך המפרקת:
- לרב כהנא: "ושחט את בן הבקר" (חטהו, נקהו ותו לא).
- לרב יימר: "וזבחת "(חטהו עד שיזוב ותו לא).
- לדבי ר' ישמעאל "ושחט את בן הבקר" (חטהו ותו לא).
הלימוד להלכה למשה מסיני ששחיטה מן הצואר כמו חמש הלכות שחיטה [ ולכן הגמ' דוחה אפשרויות אפשרויות לשחוט באיברים אחרים].[ הגמ' (כז') דחתה לימוד של תנאים מהפס' "את ראשו ואת פדרו", "זאת תורת הבהמה והעוף"]:
- לרב כהנא: "ושחט ממקום ששח- חטהו (ממקום שבן הבקר מכופף- נקה אותו והוצא את דמו והראיה ש"חטהו" הוא לשון ניקוי דכתיב "וחטא את הבית" או מהפס' "תחטאני באזוב ואטהר".
- לרב יימר: "וזבחת"- ממקום שזב חטהו (שבור אותו) והראיה שחתהו הוא לשון שבירה הוא דכתיב "אל תרא ואל תחת".
- לדבי ר' ישמעאל : אל תקרי "ושחט" אלא וסחט ממקום שסח (מוציא קול)-חטהו (נקבו).
תני ר' חייא (על הפס' ויקרא א' ח', א' יב'):
"וערכו את הראש"- לרבות (שצריך לערוך) את הראש שכבר הותז.
"ואת הפדר"- שהכהן המעלה את ראש העולה אל המזבח מכסה את מקום השחיטה (המלוכלך בדם)בחלבים משום כבוד שמים.
"את ראשו ואת פדרו וערך" כדתניא שהראש והחלבים קודמים (בהקטרה) לכל הנתחים.
דף כז:
תניא.א. דינים שבם בהמה שונה מהעוף:
1. נבלת בהמה מטמאה במגע ובמשא ועוף לא.
2. נבלת עוף מטמא את האוכלה כשהבשר נמצא בבית הבליעה שלו ונבלת בהמה לא.
3. בבהמה צריך לשחוט רוב שני סימנים [ר' אלעזר למד מ"זאת" שבבהמה לא מספיק לשחוט סימן אחד] ובעף רוב סימן אחד.
ב. דינים שבהם בהמה שווה לעוף:
1. שצריכים שחיטה שנא' "זאת תורת הבהמה והעוף".
2. שמקום השחיטה בצואר (ולא לומדים ממליקה שנא' ראשו רק בעוף ולא בבהמה)
הלימוד מהפס' "זאת תורת הבהמה והעוף":
- בברייתא :שהבהמה והעוף ניתרים בשחיטה וא"צ בעוף ב' סימנים ובר קפרא למד כן ממה שהתורה כתבה את העוף בין הבהמה שצריך לשחוט בה ב' סימנים לבין הדגים בגמ'. שצריכים רק לאספם שנא' "ושחט...יאסף להם" וא"א לומר שכן הדין גם בשליו שהרי שם האסיפה לא כתובה במקום שהשחיטה כתובה לגבי מין אחר.
- ר' אלעזר :שבבהמה לא מספיק לשחוט סימן אחד.
עובר הגלילי: בהמה- נבראה מן היבשה (וחיותם חזקה) לפיכך הכשרה בב' סימנים, דגים-מן המים (וחיותם) חלשה לפיכך הכשרם בלא כלום, העוף-מן הרקק (רפש יבשה ומים)וכן אר"ג לפי הי"א לתלמידיו ורב שמואל מקפוטקיא סייעו ממה שיש לעופות קשקשים ברגליהם כדגים (וחיותו בינונית) לפיכך הכשרם בסימן אחד.
ל"ק דר"ג: העופות נבראו מן המים שנא' "ישרצו המים" ומה שהוזכרו העופות בפס' "וייצר מן האדמה" היינו רק לענין שהביאם לאדם הראשון לקרוא להם שמות.
הקושיות על רב יהודה משום ר' יצחק בן פנחס שמהתורה א"צ לשחוט עוף שנא' "ושפך" ובשפיכה בעלמא סגי:
א/ב. מהמשנה פה. "השוחט ונתנבלה בידו , הנוחר והמעקר (הסימנים) פטור מלכסות את דמם"/ ומהברייתא שהשוחט וצריך לדם נוחרו או עוקרו ומכסה ןאם תאמר שעוף א"צ שחיטה א"כ נחירתו היא שחיטתו ויצטרך לכסות והתירוץ שבשניהם המשנה לא עוסקת בעוף אלא בחיה יופור מלכסות כי השחיטה לא היתה כדין/ שצריך הדם רק לצבוע עורות.
ג. מהמשנה (זבחים סח.) מלק בסכין בגדי האוכל בשרו טמאים ואם תאמר שעוף א"צ שחיטה הרי מרגע שהכהן שבר את חוט השדרה והמפרקת יהיה העוף טריפה וראוי שחיתוך הסימנים סכין תועיל שלא יטמא כנבילה והגמ' תירצה שהמשנה כרבי בברייתא שלמד מהפס' "וזבחת...כאשר ציויתיך" שמשה נצטוו על ושט ,קנה,רוב סימן אחד בעוף ורוב ב' בבהמה ועוף דוקא בשחיטה אבל רב יהודה משום ר' יצחק בן פנחס ס"ל כר' אלעזר הקפר החולק על רבי וסובר שצבי ואייל הוקשו לפסולי המוקדשים (להצריך שחיטה) [ולכן גם אי אפשר שאת דמו מספיק לשפוך וא"צ לכסותו כי "ושפך" הוזכר בצמוד לעוף] אבל עוף לא הוקש וחיוב שחיטתו הוא רק מדברי סופרים.
פירוש המשנה "השוחט אחד בעוף כשר":
- לרב אדא בר אהבה : ושט דוקא ולא קנה ו"אחד" פירושו מיוחד והגמ' נשארה עליו בתיובתא מברייתא במליקה בחטאת העוף- שחותך (בציפורנו) את חוט השדרה והמפרקת בלי לחתוך את רוב הבשר שעליה עד שמגיע לקנה או לוושט וחותך סימן אחד ורוב בשר עמו.
הגמ' דוחה נסיונות לסייע לו מהברייתות:
1. שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת (הקנה, ממקום חיבורם ללחי)-כשר(שכבר הוכשר העוף בשחיטה לפני המכה), נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט-פסול, שחט הוושט ואח"כ נמצאה הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם נשמטה קודם שחיטה או לאחריה וחכמים הורו למעשה שבכל ספק בשחיטה –פסול. וממה שהברייתא לא הזכירה מקרה של שחיטת הקנה ושמוטת הוושט משמע כרב אדא בר אהבה וקשה על ר"נ. הגמ' דוחה שגם בקנה לבד כשר ומה שהברייתא נקטה דוקא מקרים של שחיטת וושט ושמיטת גרגרת ולא להיפך משום שדרכה של הגרגרת להישמט ולא של הוושט.
2. שחט חצי קנה וחצי ושט בעוף פסולה ואצ"ל בבהמה ולר' יהודה בעוף (שרגילים לצלותו ולכן צריך להוציא ממנו הרבה דם בשחיטה) צריך לשחוט את הושט ואת הורידין (וא"כ לשניהם חייבים לשחוט הושט) והגמ' דוחה שגם בקנה לבד כשר ומה שנקט ושט משום דושט סמוך לורידין (ודרכו להישחט עימם יותר מהקנה).
לרב נחמן [וכן פסק רבא]: או וושט או קנה והגמ' מסייעת לו מהמעשה עם האווז שהיה צווארו מלוכלך בדם שרב יוסף הציע לבדוק הקנה, לשחוט רק הקנה ובכך להכשירו ואח"כ להפוך את הוושט ולבדוק את צידו הפנימי ומשמע ש"אחד" היינו ושט או קנה.
הגמ' דחתה נסיונות לסייע לר"נ מהברייתות:
1-2. שחט חצי גרגרת ושהה שיעור זמן שחיטה וגמר שחיטתו- כשירה (כי השחיטה החלה למעשה רק אחר השהיה וכן מהברייתא שאם היה חצי קנה פגום והוסיף לשחוט עליו כלשהו וגמרו כשר והמסייע הבין ש"גמר" היינו לשחוט הקנה והמ' דוחה שבשתי הברייתות לא מדובר בשחיטת עוף אלא בבהמה ו"גמר" פירושו השחיטה כולה.
3. ברייתא.אופן המליקה: בחטאת העוף- חותך (בציפורנו) את חוט השדרה והמפרקת בלי לחתוך את רוב הבשר שעליה עד שמגיע לקנה או לוושט וחותך סימן אחד ורוב בשר עמו. ובעולת העוף לאחר שחתך את חוט השדרה והמפרקת חותך את שני הסימנים או רובם. הגמ' דוחה שיש לחלק בין במליקה די בחיתוך הקנה לבד כי חתך את חוט השדרה והמפרקת וחיות העוף יוצאת בחיתוך הקנה משא"כ בשחיטה.
דף כח:
ביאור דברי ר' יהודה במשנה –עי' במשנה.
רב [ע"פ הגמ']. מחצה על מחצה:
א. לענין שחיטת סימן-הגמ' הסייקה שלרב ורב כהנא אינו כרוב סימן שחוט ופסול.
ב. [בגמ' כט.] לענין פסח כשחצי העם טמא וחצי טהור:
- לרב: הוי כרוב טמאים וכולם מקריבים בטומאה בפסח ראשון דכתיב "איש כי יהיה טמא"-איש נדחה ולא ציבור.
- רב כהנא: אינו כרוב.
ברייתא. תנור (חרס שנטמא וטעון נתיצה) חילקו לשניים והם שוים –שניהם טמאים לפי שא"א לצמצם.
דף כט.
אביי: ממה שבטריפות (ששיעורן בפגימת רוב כגון בקנה)-בעינן רוב הנראה לעיניים לומדים בק"ו שבשחיטה צריך רוב הנראה לעיניים.
דברי ר' אושעיא על המשנה עי' במשנה
הראיות שהרישא של רובו של אחד כמוהו- בחולין:
א. רב כהנא -מדקתני "השוחט" ולא "מולק" ומה שלא כתוב בסיפא מליקתו כשירה אלא שחיטתו משום שקודם דיבר על בהמה.
ב. רב שימי בר אשי –מדקתני "אחד בעוף" ומש"כ בסיפא "רוב אחד בעוף" (למרות שבעולת העוף צריך ב')היינו רוב כל אחד ואחד.
ג. רב פפא –מדקתני ר' יהודה אומר עד שישחט את הורידין ורבנן חולקים עליו שהרי אם היה מדובר בקדשים מדוע יחלקו הרי מטרת השחיטה בקדשים להוציא הדם ע"מ לזרקו במזבח.
העמדת הסיפא בקדשים -עי' במשנה
תני רב יוסף: מחלקי המילה "תזבח-הו" דורשים:
מ"תזבח"- שלא יהו שניים שוחטים זבח אחד ורב כהנא למד זאת ממה שלא כתוב ו' אחר ח' ולקמן כט: לחכמים מותר.
מ"הו"-שלא יהא שוחט ב' זבחים כאחד.
דף כט:
ברייתא: כל עבודות יוה"כ כשירות רק בכהן גדול.
הגדרת זמן השחיטה (להחיל חיוב או איסור הנובעים מהשחיטה כגון שחיטה בחוץ) [רב יוסף מעמיד המח' כששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמר בפנים):
- ר' שמעון בן לוי סבא (הזקן): רק בסוף השחיטה (ולא מתחייב על שחיטה בחוץ)<עי' לקמן הקושיא עליו ותירוצה>.
- ר' יוחנן: מתחילה ועד סוף <עי' לקמן הקושיות עליו ותירוצן>.
כשהסימנים הראשון והשני לא נשחטו באותם תנאים:
א. בחולין: כשהסימן הראשון נשחט ע"י עכו"ם והשני ע"י ישראל- רבא: לכו"ע טריפה (שהיה)
ב. בעולת העוף- כשהסימן הראשון נמלק למטה מחוט הסיקרא והשני למעלה ממנו-רבא: לכו"ע פסולה שנעשה בה מעשה חטאת העוף למטה.
ג. כשהסימן הראשון נשחט בחוץ והשני בפנים- רב יוסף: פסול שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ. [הגמ' דחתה שבזה נחלקו ר' שמעון בן לוי סבא ור' יוחנן].
ד. כשהסימן הראשון נשחט בפנים והשני בחוץ - רב יוסף: בזה נחלקו ר' שמעון בן לוי סבא ור' יוחנן.
הקושיות על ר' יוחנן שמעשה השחיטה נקרא שחיטה מתחילה ועד סוף מהמשנה פרה ד' ד':
א. כל העסוקים בעשיית פרה אדומה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים (שלובשים ושנוגעים) ופוסלים את הפרה אם בשעה שעסוקים בה עשו מלאכה אחרת.
ב. אירע פסול בשחיטתה-לא מטמאה בין לפני השחיטה ובין לאחריה.
ג. אירע הפסול בהזאת דמה (ז' פעמים לכיוון המקדש)-אם הפסול היה בשעת שחיטה מי שנתעסק בה קודם שחיטה (קבלת הדם והזאתו)-מטמאה בגדים ומי שנתעסק בה לאחר שנפסלה מטמא בגדים והקושיא היא אם השחיטה חלה כבר מתחילה היה צריך לחלק באירע פסול בשחיטתה כמו החילוק כשאירע הפסול בהזאת דמה.
רבא מתרץ את ג' הקושיות: כשהפסול אירע בשחיטתה נתברר למפרע שאין זו שחיטה כלל ולכן העסק בתחילת שחיטת הפרה לא מטמא אולם במקרה שהשחיטה הושלמה י"ל שכל חלק וחלק קרוי שחיטה.
הקושיות על ר' שמעון בן לוי סבא שמעשה השחיטה נקרא שחיטה רק בסופו:
א.רבא מהמשנה פרה ד' ד'- אם השחיטה חלה רק לבסוף מדוע לא חילק התנא בין מתעסקים הנטמאים ובין מתעסקים שאינם נטמאים אפילו בפרה שנעשתה בכשרות כגון שהראשון עשה תחילת שחיטה והשני גמרה שהראשון לא נטמא כי לא עשה מעשה הקרוי שחיטה והשני יהיה טמא.
אביי [ דחה תירוצו של רבא] ותירץ שהתנא עוסק דוקא בפרה שנפסלה [ושגם ר' אלעזר בר"ש סובר שהשחיטה מטמאה לכל אורכה].
דף ל.
ב. רב אידי בר אבין מהמשנה פסחים סג.שהשוחט שה לשם פסח על החמץ פטור ושלא לשמו חייב ור' חייא בר גמדא אמר שכל בני החבורה מודים שהמשנה עוסקת בבעלים טמאי מתים שנדחים לפסח שני שמסתמא השה עומד להקרבה בפסח שני ואם תאמר שמעשה השחיטה קרוי רק בסופו קשה הרי מיד כשהחל לשחטו סתם נדחה מלהיות ראוי לפסח שני ונהפך לשלמים וכשהוא ממשיך לשחוט הוא שוחט שלמים וצ"ל חייב וא"כ לדעת בני החבורה כל משך השחיטה קרוי שחיטה.
אביי מתרץ שאף אם נאמר שנשחט במקצת נדחה מלהיקרב כפסח הרי הוא ראוי להימכר ולהקריב בדמיו פסח שני ועדיין שם פסח עליו ואף סוף השחיטה הנעשית בסתם נחשב לשם פסח ולכן גם בני החבורה יסברו שמעשה השחיטה נקרא שחיטה רק בסופו.
השוחט בב' וג' מקומות (חתכים):
- רב והודה אמר רב :שחיטתו כשירה. רב יצחק בר שמואל בר מרתא נהג כן ור' זירא למד מכך שהמשנה המכשירה בב' האוחזים בסכין ושוחטים עוקת גם בב' סכינים וב' בני אדם.
- שמואל: פסולה כי השחיטה צריכה להיות מגולה ור"ש בן לקיש למד זאת מ"חץ שחוט לשונם" (ששחיטה צריכה להיות בחיתוך אחד כמו חץ). הגמ' מקשה על המצריך שחיטה מגולה :א. ר' אלעזר מהמשנה ב' אוחזין בסכין ושוחטים כשר אפילו כשאחד למעלה ואחד למטה ור' ירמיה מתרץ שהמשנה עוסקת שכ"א אוחז בקצה אחר של הסכין ור' אבין מגיה בברייתא שאין חוששים שמא יגרמו זה לזה לעשות דריסה. ב. ר' אבין מהברייתא שחט את הוושט קרוב לצד הגוף ואת הקנה קרוב לצד הראש- כשירה ומתרץ שמדובר ששחט באלכסון את שני הסימנים בהמשך אחד והיא שחיטה מגולה.
דף ל:
רב. החליד (תחב) את הסכין:
א. בין סימן לסימן וחתך הסימן ואח"כ הוציא הסכין ושחט הסימן העליון- פסולה. הגמ' מבארת שהמשנה לב. "החליד הסכין תחת השניו חתכו שלר' ישבב הוי נבילה ולר"ע טריפה" משום שלא עשה בדרך שחיטה והחידוש בדברי רב שגם בחלדה כשהחיתוך מלמעלה למטה (לכיוון פנים הצואר) פסולה למרות שעושה כדרך שחיטה בכיוון החיתוך.
ב. תחת העור- כשירה ותלמידי רב אמרו שרב אינו יודע אם כשירה ולשיטתם לא ברור הדין בהחליד תחת מטלית או צמר שבצוארה.
שחט רוב הסימנים ואח"כ החליד- רב פפא הסתפק אם כיון שעבר להחליד ללא שהיה הכל נחשב כשחיטה אחת ופסול והגמ' נשארה בתיקו.
משנה
א1.. השוחט ב' ראשין בבת אחת –כשירה.
2. ב' אוחזין בסכין ושוחטים כשר אפילו כשאחד למעלה (לצד הראש) ואחד למטה (לצד הגוף)- כשירה.
ב.אופני שחיטה שיש בהם חשש "דרסה" [בגמ'. שמואל הלימוד שדרסה פוסלת מהפס' "חץ שחוט לשנם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
