ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- מועדים
- והגדת לבנך
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
כמו שיש סוגים שונים של בן חכם, יש גם סוגים שונים של בן רשע. הגר"א (פירוש להגדה) שם לב שלעומת הבן החכם ששואל: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ד' אלוקינו אתכם" (דברים ו, כ), הרשע אינו מזכיר שם שמים. אומר הגאון שזהו עיקר ההבדל שבין חכם לרשע, ולכן אומר עליו בעל ההגדה את המשפט החמור: "לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר". ומוסיף הגר"א שיש להבדל זה רמז בפסוק: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב, יג), שכן בבריאת האור נאמר: "ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה" (בראשית א, ה). רואים שבבריאת האור הוזכר שם אלוקים אך לא על החושך. וזהו יתרון שאלת החכם על שאלת הכסיל כיתרון האור מן החשך, שהחכם מזכיר שם שמים מה שאין כן הרשע.
ויש לשאול על צורת התשובה לרשע: לחכם משיבים על שאלותיו בצורה עניינית ומלמדים אותו כל הלכות הפסח עד ההלכה האחרונה, "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". אך לרשע יש יחס אחר: "הקהה את שיניו". מדוע?
נשים לב שהרשע אינו שואל, הרשע אומר ובהתרסה: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב, כו). הוא מוציא עצמו מן הכלל, העבודה אינה נוגעת לו. כיוון שכך צריך לענות לו בהתאם להתנהגותו. לא פונים אליו להשיב לו, אלא מדברים אל הבנים האחרים ובזה מקהים את שיניו. וכך משמע בתורה בפרשת בא: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לד'" (שם כו-כז). לא נאמר: 'ואמרתם אליהם ' אלא "ואמרתם" סתם. אצל החכם נאמר: "ואמרת לבנך" (דברים ו, כא), אצל התם: "ואמרת אליו" (שמות יג, יד), אצל שאינו יודע לשאול נאמר: "והגדת לבנך" (שם ח), אבל אצל הרשע: "ואמרתם זבח פסח". כלומר אל תשיבו לרשע אלא לשאר הבנים ובכך שלא תתייחסו אליו אלא תדברו רק לאחרים והיחס היחידי לשאלתו יהיה: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו".
לפעמים דווקא ההתעלמות מדבריו היא שגורמת לרשע להתעורר לשוב. אילו היו משיבים לו תשובה ישירה היה מקשה שוב ומנסה להוכיח שהוא צודק. מוטב שלא לענות כדי שלא יוסיף חטא על פשע. ואדרבה, לרוב ההתעלמות תעורר אותו לחפש תשומת לב, להתקרב ולתקן את עצמו (כבפירוש הגר"א להתעלמות מתשובת הבן הרשע מובא גם בפירוש להגדה: 'מעשה ניסים' לרבי יעקב מליסא). ונוסיף ונאמר: פעמים רבות ישנם בנים שמתרחקים באשמת הוריהם, בגלל דרך חינוכית לא נכונה. "אף אתה הקהה את שיניו" מפרש הרב ראובן מרגליות (פירוש להגדה, קהלת משה) מלשון "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (יחזקאל יח, ב), כלומר שהאשמה ברשעות הבן והתרחקותו היא לפעמים על ההורים והם צריכים לעשות חשבון נפש כיצד לקרב את הילדים הנבוכים.
עבודת ה' גם בשמחה!
ראינו את תיאור הבן הרשע של הגר"א. ויש את הבן הרשע של בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא (מקור?) האומר: "מה העבודה הזאת לכם"? הוא שואל על סוג העבודה, איך אתם עובדים את ד' "בחציו לכם", הרשע מתפלא לראות את החבורה הנמנית על קרבן הפסח צולים הקרבן, אוכלים שרים ורוקדים והוא שואל: איזה מין עבודת ד' זו? הרי עבודת ד' צריכה להיות בתפילה בסגופים וביראה, אך לא באכילה של בשר ושמחה יתרה? על שאלה זו עונה התורה לרשע: "ואמרתם זבח פסח הוא לד' " (שמות יב, כז), דווקא זו עבודת ד' וכך נכון לעבדו. יש "חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו" (ירמיהו ד, כב), היינו שיש חכמים שיודעים לעבוד את ה' בייסורים, בלהרע לעצמם אך לא בדרך של טובה כאכילה, כמו שכתוב: "נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), להרע דהיינו לא לאכול, ולהיטיב: לאכול.
יש את הבן הרשע שנמצא בפירוש ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (קדושת לוי, דרוש לפסח). זהו רשע שמזלזל בצדיקים ואומר: שעבודת ד' שלהם לא מועילה לעולם כלום. הצדיקים עסוקים רק בעצמם, 'פרזיטים', "מה העבודה הזאת? לכם"! אך האמת היא כמובן שהוא אינו יודע ש"צדיק יסוד עולם" (משלי י, כה), וכל קיומו של העולם הוא בגלל הצדיקים ("כל העולם נזונין בשביל חנינא בני" ברכות יז ע"ב; ומאמרי חז"ל ביומא לח ע"ב; זהר לך לך, פב ע"ב). הם מחברים את העולם לקב"ה וממשיכים שפע לעולם. היחס לתלמידי חכמים, לנושאי התורה ועובדי ד' זהו היסוד של התורה והרשע אינו מבין זאת. על כן צריך "להקהות את שיניו", למרות שהצדיק בדרך כלל מבטל את עצמו ולא מחשיב את מעשיו, בפעם הזאת מותר הצדיק כביכול להתגאות ולומר: אכן כל קיום העולם בשבילי: "בעבור זה עשה ד' לי", בשביל עבודת ד' שלי, ולומר לרשע: "אילו היה שם לא היה נגאל", כיוון שהיה מנותק מהצדיקים לא היה נגאל, כי כל הקיום של העולם הוא בעבור הצדיקים ומי שלא מתחבר עמהם אין לו קיום ואילו הרשע היה שם במציאות של ניתוק מהצדיק, לא היה נגאל.
אנו לומדים מכאן שלכל רשע צריך להשיב את התשובה המתאימה לו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
