ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- סוכות
- הושענא רבה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
מסעוד בן רזלה
הרב משה חביב 1
יש סוגיה נפלאה בירושלמי על תפילת הנעילה. אנחנו יודעים שהקשר בין הושענא רבה לשעת הנעילה הוא קשר הדוק, קשר של חותם פנימי וחותם חיצוני, מה שאנחנו מבינים בזה ומה שלא. הסוגיה היא בירושלמי בברכות 2 , יש גם סוגיה מקבילה בירושלמי בתענית 3 אבל נלמד של ברכות, דרך ביאורו של הפני משה.
ריבוי תפילה ביחיד ובציבור
"מנַין לתפילת הנעילה?"תפילה חמישית, איפה מצאנו כזאת תפילה? שאר התפילות אבות תיקנום או כנגד תמידים, של שחר, של בן הערבים והקרבת אמורים. אבל נעילה - כנגד מה, כנגד מי? "אמר רבי לוי "גם כי תרבו תפילה" 4 -מכאן שכל המרבה בתפילה נענה". תפילת הנעילה היא בחינה של ריבוי תפילה. דווקא מתוך השלילה, מתוך דברי הקב"ה לנביא - הפעם גם כי תרבו תפילה אינני שומע, מזה נלמד שבזמנים אחרים, כשאין חלילה הקפדה של מעלה, אם יש ריבוי תפילה - אנו כן נענים. על זה מקשים בגמרא, מסתירה בדברי רבי לוי עצמו: "מחלפה שיטתה דרבי לוי:" הרי במקום אחר ראינו " שרבי אבא בריה דרב פפי ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי" מביאים פסוק במשלי 5 "בכל עֶצֶב יהיה מוֹתר ודְבַר שֹפָתַיִם אך למחסור", לפעמים כשהאדם מרבה דברים הוא מוסיף 'אך למחסור', כל המוסיף גורע, ריבוי תפילה יכול להיות מסוכן, אתה מוסיף ואתה תחסר. "חנה על ידי שריבת בתפילה קצרה בימיו של שמואל שאמרה וישב שם עד עולם והלא אין עולמו של לוי אלא חמשים שנה דכתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה והויין ליה חמשין ותרתין אמר רבי יוסי בירבי בון שתים שגמלתו." חנה הוסיפה בתפילתה כמה מילים ובגינם שמואל חי רק חמישים ושתים שנה, חבל שהיא הרבתה בתפילה! מעניין, הרי כמה גדרי תפילה והלכות תפילה נלמדים מתפילת חנה, מופת היא לתפילה זכה וברה. וכאן להיפך, שלא כחנה, אל תוסיף. אם כן, יש סתירה בדברי רבי לוי, פעם אחת הוא לימד על מעלת ריבוי תפילה; ומאידך מזהיר - אל תוסיף, תגיד את הנצרך בלבד, שמא תוסיף שמא תחסיר. משיבה הגמרא: "כן ליחיד הן לציבור " מה שאמר רבי לוי שכל המוסיף גורע, זה ליחיד. לציבור זה משהו אחר. ישעיהו דיבר לכלל, 'גם כי תרבו תפילה אינני שומע' אבל זה רק הפעם, בדרך כלל אני כן שומע, לכם-לציבור. יחיד צריך למדוד ולהיזהר יותר.
מה החילוק בן היחיד לציבור? ריבוי תפילה יכול להראות כנדנוד, ככבדות וכד'. אבל הבן יקיר תמיד רצוי, משעשע. אדרבא, רוצים ומצפים שיאריך, שיוסיף, קרבתו טובה ונעימה. כדי להרבות בתפילה צריך להיות בטוח שאתה רצוי. יחיד לא יכול להיות בטוח שהוא חביב למקום, אתה מגיע בכוחות עצמך ואתה צריך להוכיח את צדקתך. אז אם אתה מגיע על פי דין - לנצרך, לקיומי, בזמן כסדר, כעבד לפני רבו עפ"י הנהלים יהא מבורך. אבל אם היחיד מוסיף הוא צריך להיות בר הכי להוסיף, "מה אנוש כי יזכה" 6 ולכן צריך להיזהר. אבל הציבור, ודאי שהוא חביב, הוא בטוח ברצונו של הקב"ה אליו, "אהבתי אתכם אמר ה'" 7 .
רבי מאיר- בנים אתם
"רבי חייא בשם רבי יוחנן רבי שמעון בן חלפתא בשם רבי מאיר והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' מכאן שכל המרבה בתפילה נענה". ליחיד טוב להודות לה', טוב עוד ועוד- עוד להתפלל. אדרבא, חנה נענתה בזכות "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה''. לא היא זאת שקיצרה חלילה את חייו של שמואל בנה, שמואל הנביא היה צריך לחיות חמישים ושתיים שנה וחייו לא התקצרו. זה חשבון אחר. אבל מה עם הנדנוד? מה עושה רבי מאיר עם 'דבר שפתים אך למחסור'? רבי מאיר הוא זה שאומר ישראל קרויים בנים גם כשאינם עושים רצונו של מקום. תמיד הוא בן, גם היחיד. גם יחיד הוא חלק מהמשפחה ולכן תמיד הוא יכול לדפוק. אם הוא מרבה בתפילה הוא מתקבל, הוא מהמשפחה, מהמקורבים. גם היחיד יכול להיות בטוח בקרבתו. זה היכלו של רבי מאיר.
תפילת הנעילה- בסגירת השערים
ממשיכה הגמרא לשאול: "אימתי הוא הנעילה"רבנן דקיסרין אומרים שיש בזה מחלוקת, "אתפליגון רב ורבי יוחנן, רב אמר בנעילת שערי שמים", בזמן שקיעת החמה שערי שמים ננעלים,"ורבי יוחנן אמר בנעילת שערי היכל". הגמרא רוצה להביא הוכחה לרבי יוחנן ואז מספרת שרב היה מאריך בצלותא סגי, היה מאריך מאוד בתפילה, מזמן שהשמש בראשי הדקלים (זהו זמן נעילת שערי ההיכל) ועד לנעילת שערי שמים עדיין היה עומד בתפילה. אם אתה אומר שצריך להרבות בתפילה, מה זה משנה מתי- תרבה מהבוקר עד הערב, יש זמן לריבוי תפילה? מהתיאור של רב " כד תיחמי שימשא בריש דיקלי תיהב לי גולתי דנצלי" משמע שמחכים לנעילה, אדרבא שיסגר. אני דווקא רוצה שהשערים ינעלו ואנו נשאר בפנים לפניו בתפילה.
מה עניינה של התפילה הזאת? אפשר להבין כדרך הגמרא 8 הדורשת:
מאי דכתיב "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו" 9 , היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו! - אמר ליה: עבדו ולא עבדו - תרוייהו צדיקי גמורי נינהו. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד.
הפעם המאה ואחד היא ענין של מהות ולא עניין של כמות; אחרי מאה פעמים, הוא שולט 'ישר והפוך' אז מדוע הוא ממשיך ללמוד עוד? התשובה היא, שהוא עובד אלוקים, הוא נכנס לגדר אחר. אפשר לומר שזה ריבוי לימוד, ריבוי חזרות, אתה נכנס לגדר של דבקות מוחלטת עם התורה, הוא עובד אלוקים. הוא כבר לא תועלתי, הפעם המאה ואחד מגלה על כל המאה פעמים שלפני כן.
על פי זה אפשר אולי להבין משהו בדברי רבנו האר"י הקדוש שאומר שכל התפילות של יום הכיפורים עולות ובאות בשעת תפילת הנעילה. בשעת הנעילה מתעלים ומתרוממים לדרגה של ריבוי תפילה, מה שבעצם מגלה על כל התפילות שלנו. מין גובה- גובה של קירבה, קִרבת אלוקים. כל תפילה היא קירבה, יש עשר 10 או י"ג 11 לשונות של תפילה. יש קירבה של בקשה ויש קירבה כדי להיות קרוב. כל תפילה היא בקשה, ויש שהבקשה היא היכי תימצי להיות קרוב לקב"ה. ריבוי התפילה הוא בעצם - כבר ביקשת, זהו, רשמתי; מה אתה רוצה עכשיו? כנראה אתה לא רק רוצה לבקש, יש לך עוד משהו, כנראה אתה מרגיש קרוב, חביב, מרגיש שאתה מספיק בטוח בקרבתו של הקב"ה עד שאתה מרשה לעצמך להרבות בתפילה. ביום הכיפורים, אנחנו, כל אחד ואחד, בהיכלו של רבי מאיר.
הושענא רבה- ריבוי הושענות
זאת גם אותה בחינה בהושענא רבה. הושענא ועוד הושענא ועוד ועוד- אמרת, זהו, הבנתי! פעם, פעם שניה- טוב, פעם שביעית 12 - תסיים! לא, בפעם השביעית אני חוזר על כל השבע פעמים, ועוד פעם הושענא, ועוד פעם אני והו, ועוד פעם מהכיוון הזה ועוד מכל הכיוונים. מה, אתה לא חושש קצת שכל המוסיף גורע? לא. למה? אני קרוב, הציבור ומתוך כך גם היחיד במדרגה של 'וסכותי כפי', קרבה של 'וימינו תחבקני', לכן אנחנו יכולים אחרי שבעה ימים של סוכות להתעלות למדרגה כזאת שאנחנו מספיק קרובים כדי לבקש, לדרוש, להתחנן ולקבוע שתהיה ישועה רבה-גדולה. זה רצוננו וזה רצונו יתברך, "אנא א-ל נא...אבינו אתה, הושיענו מושיענו, כי לך עינינו, ולכה ישועתנו". הושענא רבה, ה"רבה" הוא העובד אלוקים, המאה ואחד פעמים, הוא מגלה על כל ההושענות שאמרנו שהם הושענות של רבה, לא רק של היום השביעי, כל ההושענות הם ריבוי תפילה של קרבה לשם קירבה, אני ו-הו.
חכם ישועה בן שושן נר"ו היה בשבת בישוב ואמר, שעושים תשעים הקפות וקוראים לזה הקפה אחת, כך ממש שמחת תורה בישיבה – הקפות אינספור, ובסוף דפיקה על הבימה- 'עד כאן הקפה ראשונה'. מה זה? בעצם, בהקפות העניין הוא ביטול של הציר שלי, אני מקיף את התיבה, מסתובב את כל המאה שמונים מעלות מכאן ומאה שמונים מעלות מכאן, כל מה שאני זז, לאן שאני פונה- זה מסביב לציר המרכזי, הציר שלי מתבטל לציר המרכזי, לתורה, לעבודה(בימה-מזבח) לשם ה'. אני מסתובב תשעים הקפות וזה רק הקפה אחת. זה הושענא רבה, הקפה רבה.
הקפות שניות שמוסיף לנו האר"י הקדוש במוצאי שמחת תורה. מה זה? עשית כבר הושענות, עשית הקפות, מה עוד פעם? זה המאה ואחד פעמים, זה הקירבה, זה בחינה אחרת, לא כדי לסיים עוד איזה טקס, אנחנו לא באים לעשות איזה 'וי' על איזו עבודה, אלא לקרבת א-להים לי טוב.
^ 1. שוכתב ונערך ע"י תלמידים.
^ 2. פ"ד ה"א.
^ 3. פ"ד ה"א.
^ 4. ישעיהו א, טו.
^ 5. יד, כג.
^ 6. איוב טו, יד.
^ 7. מלאכי א, ב.
^ 8. חגיגה ט, ב.
^ 9. מלאכי יג, יח.
^ 10. דברים רבה ואתחנן פרשה ב: א"ר יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן: שועה, צעקה, נאקה, רנה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, ופילול, ותחנונים.
^ 11. ילקוט שמעוני ואתחנן, תתיא: שלש עשרה לשונות נקרא: תפלה, זעקה, שועה, נאקה, בצור, רנה, פגיעה, נפול, פלול, עתירה, עמידה, חלוי וחנון.
^ 12. כידוע דברי המהר"ל על מספר שבע – ביטוי של ריבוי.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
