ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- עשרה בטבת
- הלכות הצומות הקלים
- ספריה
- הלכות חגים
- חודש אב
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עמרם בן סולטנה
א. "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר: 'והתודו את עונם ואת עון אבתם'" (ויקרא כו מ, רמב"ם הלכות תעניות ה א).
ב. שלשה בתשרי - בו נהרג גדליה בן אחיקם. לאחר שחרב בית המקדש הראשון מינה אותו נבוכדנצר כראש לעם ישראל בארץ ישראל, ומתוך מחלוקת ושנאת חינם נהרג על ידי ישמעאל בן נתניה. מתוך שנהרג גלו אותם שנשארו בארץ, ונהרגו מהם אלפים, ובטל הסיכוי באותו הזמן לחזור ולבנות את בית המקדש מחדש. וכך הוא לשון הרמב"ם שם (הלכה ב) "שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבה גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן".
ג. עשרה בטבת - בו צר נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים וסגר אותה מכל עבר במצור ובמצוק, ומזה נמשך חורבן הבית ראשון וגלות העם. (עיין שו"ע תקמ"ט סעי' ב', תשב"ץ ח"ב סי' רע"א, הלכ' תענית פ"ה ה"ב, מנחת חינוך מצוה ש"א).
ד. שבעה עשר בתמוז - בו אירעו חמש צרות גדולות:
א. נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר וראה את העגל. ודבר זה אירע בי"ז בתמוז.
ב. נתבטל קרבן התמיד בבית ראשון.
ג. הובקעו חומות ירושלים בחורבן בית שני.
ד. ביום זה שרף אפוסטומוס הרשע את התורה.
ה. הועמד צלם בהיכל על ידי רשעי ישראל, ויש אומרים שאפוסטומוס העמיד צלם בהיכל. (עיין כה"ח תקמט ס"ק ד). וזה גרם לחורבנו של בית המקדש ולגלות עם ישראל.
ה. אע"ג דבחורבן הראשון הובקעה בט' לחודש, דכתיב: "בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר" וגו' "ותבקע העיר" וגו' (ירמיה נב ו, ז), אבל בחורבן השני, בשבעה עשר בו הובקעה העיר, וחורבן בית שני חמיר לן (שו"ע תקמט סע' ב). אף על פי שבחורבן בית ראשון הובקעה העיר בט' בתמוז, לא גזרו בו חז"ל תענית, שלא להטריח על הציבור, וגם אדם פרטי לא יחמיר על עצמו בזה (ב"י משם הרמב"ן שם וכה"ח ס"ק יב). ועוד, כתוב בירושלמי שגם בחורבן ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז, אלא שמפני הצרות טעו בחשבון (תענית פ"ד ה"ה).
ו. תשעה באב - בו אירעו חמש אסונות לעם ישראל:
א. ביום זה נגזר על אבותינו שבמדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל, שחזרו המרגלים, והוציאו דיבה על הארץ בכו ישראל בכייה של חינם, ונקבע כיום בכייה לדורות.
ב-ג. בו ביום היה החורבן הגדול שנחרב בו בית המקדש הראשון וגם השני.
ד. נלכדה העיר ביתר שהיתה עיר גדולה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל.
ה. בו ביום חרש טורנוסרופוס את ההיכל וסביבתו, ונתקיים הפסוק "ציון שדה תחרש". (שו"ע תקמט סע' א).
ז. כתב הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק ה הלכה ג) :
"ותשעה באב, וחמשה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גוים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש, ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים (ירמיהו כ"ו) 'ציון שדה תחרש'".
ח. תענית אסתר - נקבעה בגלל מספר טעמים, אחד מהם הוא בגלל הצום שצמו בני ישראל בי"ג אדר בשעה שנלחמו בשונאיהם. יום זה מסוגל להכניע כוחם של שונאי ישראל מגזע עמלק. לכן קבעו חכמים כיום צום ותענית כדי שנשבר את כוחם של שונאינו הקמים עלינו לכלותינו. (שו"ע תרפו סע' ב. כה"ח שם. ס"ק ח. עיין רמב"ם, הל' תעניות ה ה).
חשיבות הצומות
ט. יש אומרים שתעניות אלו הם מצות עשה מדברי נביאים, ויש אומרים שכיום הם מדרבנן. (עיין מ"ב תקמט ס"ק א. שו"ע תקנד סע' ו. טור שם. שו"ת תשב"ץ רעא).
י. בימים אלו חייב כל איש לפשפש במעשיו, כי אין העיקר בצום, אלא בשינוי המעשים. ושינוי המעשים קורע גזירות רעות. כמו שקרא עם אנשי נינוה כאשר הכריז יונה הנביא "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" צמו אנשי נינוה, התענו ושינו את מעשיהם הרעים ובעקבות כך בטלה הגזירה. וחכמינו זכרונם לברכה לימדונו כי ביטול הגזירה היה בגלל שינוי מעשיהם הרעים, ולא בגלל הצום. שהרי כתוב "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה", ולא כתוב "וירא את שקם ואת תעניתם", ללמדך כי שינוי המעשים הוא הגורם ביטול הגזירה, והתענית היא הכנה לתשובה (תענית טז א). ולכן אותם אנשים המבלים יום צום בטיול או עסוקים בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר (עיין כה"ח תקמט ס"ק ב. מ"ב שם ס"ק א).
יא. כשחוזר אדם בתשובה על חטאיו הפרטים, לפעמים צריך הוא להתענות כדי לשבור את המידות והתאוות, ולפעמים יכול הוא לתקן עצמו בלימוד תורה או בדרכים אחרות. אך בחמש תעניות ובכל תעניות ציבור שבאות על צרות הציבור, אסור לאדם לפרוש מן הציבור ולומר: אחזור בתשובה ואשפר את מעשי הרעים, אך לא אתענה עם הציבור. כי הפורש מן הציבור ואינו צר בצרתם ואינו מתענה בתעניתם, אף על פי שיש בידו מצוות ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא (תענית יא א).
יב. כגודל הצער שיצטער אדם על חורבן ירושלים יזכה לשמוח בשמחתה, שנאמר: "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה" (תהלים צ טו) וכדברי הנביא: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיה סו י).
תפילות בתענית
עננו
יג. היחיד אומרו ב"שומע תפילה" וש"ץ בין "גואל ישראל" ל"רפאנו" כברכה בפני עצמה.
יד. לדעת השו"ע אומר "עננו" החל מתפלת ערבית של ליל התענית, אף על פי שאוכל בלילה, אך המנהג שלא לומר "עננו" בתענית ציבור אלא בתפילת שחרית ומנחה ומכל מקום בתשעה באב שצמים מהערב נוהגים רוב הספרדים לומר "עננו" בכל התפילות.
טו. האשכנזים נוהגים שהחזן אומר "עננו" בחזרת תפילת שחרית והיחיד אומר עננו בתפילת לחש רק בתפילת מנחה, אפילו מנחה גדולה (שו"ע ורמ"א תקס"ה סעי' ג' תוס' שבת כ"ד ע"א, ועיין להגר"א תקס"ה ס"ק ח' כה"ח אות ט"ז).
טז. שכח היחיד לומר "עננו" ולא הזכיר עדיין "ה'" של חתימת "שומע תפילה", חוזר ואם אמר "ה'" אינו חוזר, ויאמר "עננו" בסוף "אלקי נצור".
יז. שכח ש"ץ לומר "עננו", אם אמר רק "ברוך אתה" של חתימת "רפאנו" חוזר לומר "עננו" עם חתימה וממשיך "רפאנו וכו'" ואם כבר הזכיר "ה'" אינו חוזר, אלא אומרו בשומע תפילה בלא חתימה (עיין כה"ח סי' קי"ט ס"ק כ"ג). שכח לאומרו גם ב"שומע תפילה אומרו "אחרי "יהיו לרצון" הראשון קודם "אלוקי נצור". (עיין כה"ח ס"ק כ"ח ומשנ"ב ס"ק יט).
יח. כתב השו"ע שאין שליח ציבור אומר "עננו" בחזרה אלא אם כן ישנם בביהכ"נ עשרה שמתענים ונוהגים שבתענית ציבור די בששה ולדעת המשנה ברורה צריך לכתחילה שבעה. (עיין כה"ח תקסו ס"ק לב).
יט. מי שאינו מתענה לא יהיה חזן. אם אין חזן אחר שמתענה וישנם שישה מתענים בביהכנ"ס לא יאמר החזן "עננו" בתפילת לחש ולא יאמרנה בחזרה כברכה בפני עצמה אלא אומרה ב"שומע תפילה" כדרך שהיחיד אומרה בלבד. ובמקרה זה יאמר בחזרה "ביום צום התענית הזה" ולא "תעניתנו" (לנוסח אשכנזים) שהרי החזן אינו מתענה (עיין שו"ע תקס"ו ג', ברכ"י ב', מ"ב ס"ק ד', ועיין רמ"א סי' תקס"ה ומג"א וט"ז ס"ק א').
כ. אין לומר "עננו" בתפילת ערבית של מוצאי הצום אע"פ שהוא עדין בצום.
נשיאת כפים במנחה
כא. כשמתפללים מנחה בתענית ציבור, חצי שעה סמוך לשקיעה, ישאו הכהנים כפים. ויש מקילים ונושאים כפים אפילו אחרי "פלג המנחה" דהיינו שעה ורבע קודם צאת הכוכבים, ואין למחות בידם. אך אין לשאת כפיהם לפני כן. (שו"ע תקס"ו ס"ע ח', וקכט ס"ע א. בא"ח תצוה כ"ג, ר"פ ח"ד סי' ה', לוח אר"י).
כב. כהן שלא מתענה מחמת אונס וכד' - לא ישא כפיו ויצא מבית הכנסת לפני "רצה". (עוי"ח ויקהל ז'. כה"ח קכט ה).
כג. גם האשכנזים ישאו כפים במנחה של תענית. יש מקומות שלא נוהגים כן כחלק ממנהג חו"ל שנהגו האשכנזים שלא לשאת כפיהם בימי החול, אבל בארץ ישראל נוהגים לשאת כפים כל יום בשחרית ולכן יעשו כן גם במנחת תענית (לוח אר"י לגרי"מ טיקוצ'ינסקי).
קריאת התורה
כד. בתענית אין עולה לתורה אלא מי שמתענה ואפילו חל התענית בב' או ה' בשבוע. ואם אין שם כהן אלא הוא, יצא מביהכ"נ ויעלה ישראל.
כה. אם קראו מי שאינו מתענה לעלות לתורה, לא יעלה. יש אומרים שבשעת הדחק ובמקום שיש בו חילול ה', יעלה.
כו. אם חושש שיקראוהו לעלות והוא אינו מתענה, יצא מביהכנ"ס קודם הקריאה. (עיין שו"ע תקס"ו ו' ט"ז ס"ק ז' מג"א ס"ק ח', כה"ח ס"ק מ"ב עד ס"ק מ"ו, מ"ב ס"ק כ"א).
הפטרה
כז. יש שמפטירין במנחה, אולם רוב הספרדים נהגו שלא להפטיר בתעניות אלא בט' באב בלבד (רמ"א סי' תקס"ו ס"ק א' ועיין שם כה"ח ס"ק י').
כח. לנוהגים להפטיר, יפטיר העולה השלישי, ואם אינו בקי יפטיר הלוי, ואם גם הוא אינו בקי יפטיר הכהן ואם גם הוא אינו בקי יפטיר אחד מהקהל.
כט. ספרדי שעלה לתורה בעליה שלישית בביכנ"ס אשכנזי יכול לקרוא את ההפטרה בברכותיה שנגרר אחר הקהל, ועוד שיש מהספרדים שנוהגים להפטיר.
ל. במנחה של יום תענית אומרים ב"אלוקי נצור", קודם "יהיו רצון" השני:
"רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יה"ר מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך ע"ג המזבח ותרצני". (ועיין לשו"ע סי' תקס"ה סעי' ד' ועיין לכה"ח שם ס"ק כא כ"ב שיאמר קודם יה"ר האחרון ואם שכח יאמר אחר כך).
רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה
לא. רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה, מותרים בצום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר וי"ז בתמוז. מי שהוא בעל נפש ואדם בריא, יחמיר בכולן כמו בתשעה באב. אך אין להחמיר בנעילת הסנדל כיוון שעלול להראות משונה בעיני הבריות. גם בתשמיש המטה אין להחמיר בליל טבילה. (ס' תקנ סימן ב. כה"ח שם ס"ק י, יב).
לב. תשעה באב אסור ברחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ובתשמיש המטה. גם מי שאינו צם מחמת חולי וכדו' אסור בהם, אלא אם כן הוא זקוק להם ומטעמי בריאות. (שו"ע תקנד סע' א והחונים עליו).
עוברות ומניקות
לג. עוברות ומניקות פטורות מלהתענות בצום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר וי"ז בתמוז. ונקראת " מעוברת " רק משעברו ג' חודשים להריון ו" מניקה " נקראת רק כל זמן שמניקה ממש, ולא כל עשרים וארבע חודש. ומכל מקום אם הן חלושות מאוד, דינן כמו כל חולה שאף על פי שאין בו סכנה פטורות מלצום.
לד. מותר למעוברות ומניקות להחמיר על עצמן ולצום, אך ברגע שמרגישות צער, אסורות מלצום.
לה. מי שמותר לו לאכול, אינו צריך לאכול "לשיעורים" כמו ביום כיפור, אלא אוכל כדרכו, ומכל מקום לא יתענג במעדנים, אלא יאכל רק מה שהוא צריך (מ"ב סי' תק"ן ס"ק ה').
לו. כיום נהגו שאף הפטורים מתחילים בצום ואם מרגישים שלא בטוב, מפסיקים את הצום. (עיין שו"ע תקן סע' א. תקנד סע' ה והחונים עליו).
לז. עוברה שהריחה פרי מסוים ומתאוה לו מאוד, מותר לה לאכול ולברך שהחיינו.
קטן
לח. קטן שיש בו דעת להתאבל מחנכים אותו לצום מעט עם הציבור, ומאחרים את שעת הארוחה שלו. וראוי לחנכו שלא יאכל מעדנים להתאבל עם הצבור. (עיין כה"ח תקן ס"ק ט. תקנד ס"ק כג).
לט. קטן שאינו מבין, מותר להאכילו אף מעדנים.
מ. לרחוץ פיו במים אסור בכל תענית צבור. כמו כן אסור לטעום מאכל, אפילו אם מתכווין לפולטו אחר כך. אבל בתענית יחיד שאדם מקבל על עצמו, מותר לטעום ולפלוט, ומותר לשטוף את פיו. (עיין שו"ע תקסז סע' ג והחונים עליו).
מא. על כל צרה שלא תבוא, מצווה על כל עדת ישראל, להתענות ולהתפלל אל ה', בין בצרת יחיד ובין בצרת ציבור. ואם אי אפשר לאדם להתענות כגון שהוא חולה או שהוא בורח מפני הרודפים אותו, ואין הוא יכול להחליש את עצמו - יקבל על עצמו להתענות כך וכך תעניות כשיינצל. ודבר זה נחשב כאילו התענה עכשיו, כמו שמצינו אצל דניאל, שכתוב אצלו "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך" (דניאל י יב. עיין תענית ח ב. שו"ע תקעא סע' ג).
מב. מי שאכל שלא בהיתר ביום תענית ציבור בין בשוגג בין במזיד, חייב להשלים את התענית גם לאחר האכילה, (שו"ע תקסח סע' א). וישאל שאלת חכם כמה תעניות עליו לצום על מנת לתקן את אשר עיוות. (עיין כה"ח תקמט ס"ק ז. כה"ח תקנח ס"ק יב).
מג. מי שאכל בתענית פחות מכזית ושתה פחות מרביעית יכול לומר "עננו" בתפלה ואף להיות ש"ץ, ויש אומרים שאפילו אכל יותר מכזית ושתה יותר מרביעית יכול לומר "עננו" ואף להיות ש"ץ. וכן הלכה (עיין כה"ח ומשנ"ב שם).
מד. אדם שלא צם מחמת חולי או זקנה לא יכול לומר "ביום תענית הזה" ובודאי שלא יכול להיות ש"ץ.
מה. שכח ובירך על מאכל ביום התענית. יש אומרים שיאכל מעט כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. וסברתם היא שאיסור ברכה לבטלה הוא מדאורייתא ואיסור אכילה בתענית מדרבנן. יבוא דאורייתא וידחה איסור דרבנן. יש אומרים שלא יאכל בתענית כיון שאין להרבות עליו איסורים, לא די לו במה שבירך ברכה לבטלה, האם יוסיף לעבור איסור דרבנן במזיד?
זמן התענית
מו. מותר לאכול בלילה שלפני צום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר וי"ז בתמוז עד שיעלה עמוד השחר. בתנאי שלא ישן שינת קבע, אבל אם ישן שינת קבע, אסור אחר כך לאכול או לשתות. ואם אמר או חשב קודם שישן: "הריני מתכוין לאכול קודם עמוד השחר" בנוסח זה או אחר, יכול לאכול.
מז. גם מי שרגיל בכל בוקר לשתות לאחר השינה לפני עלות השחר, צריך להתנות על השתיה כדלעיל. ולדעת הפוסקים כרמ"א הרגיל לשתות, אין צריך "תנאי". וכתב המשנה ברורה (מ"ב תקסד ס"ק ו) שטוב להחמיר ולהתנות. ולפי הזוהר הקדוש גם אם התנה, לא יאכל לפני עלות השחר. ונהגו להקל ולשתות עם "תנאי" קודם עמוד השחר אך לא לאכול. ומי שחושש שלא יוכל לצום אם לא יאכל לפני עלות השחר - לא יחמיר גם באכילה (עיין שו"ע תקסד. מ"ב שם ס"ק א. כה"ח שם ס"ק ז-ט. כה"ח פט ס"ק כח, ל. כה"ח תקפא ס"ק סט בא"ח ניצבים א).
מח. מותר לאכול בערב הצום יותר מהרגיל, ואין צריך להחמיר בזה (עיין כה"ח תקמ"ט י"א).
מט. בליל התענית אין לערוך שמחות ולשמוע שירים כלל (בא"ח דברים ה').
נ. בתשעה באב הצום מתחיל עם השקיעה, ולאחר השקיעה אפילו לפני "צאת הכוכבים" אסור לאכול, ואין צריכים להקדים את הצום לפני השקיעה.
נא. מי שקיבל עליו את הצום קודם לשקיעה, אסור לו לאכול ולשתות מאותה שעה. ואם קיבל את הצום במחשבה בלבד ולא הוציא בשפתיו, יש אומרים שיכול אחר כך לאכול, אך נוהגים להחמיר. (עיין שו"ע תקנג סע' א, ב. כה"ח שם ס"ק ד, ט).
נב. בכל ארבעת הצומות חוץ מתשעה באב טוב להחמיר שלא לאכול בשר בלילה שלפני התענית או בלילה של מוצאי התענית אבל אם התענית היא ביום ראשון וליל התענית הוא מוצאי שבת, אין להחמיר בכך ויאכל בשר בסעודה רביעית (עיין כה"ח תקנ"ח ס"ק ט"ז, ובסי' תקס"ד ס"ק י"ב, מ"ב תקנ"ח סק"ה ה' ועיין שו"ע סי' ש', גמ' שבת קי"ט ע"ב).
הכרזה על הצום
נג. בשבת לפני י"ז בתמוז וי' בטבת מכריזים על הצום אחרי קריאת התורה לפני "אשרי" להודיע לקהל באיזה יום יחול הצום. ועל האחרים אין מודיעים כיוון שהם ידועים לכל. והחזן אומר:
"אחינו בית ישראל שמעו :צום (לי"ז בתמוז: "הרביעי" לעשרה בטבת: "העשירי") יהיה יום פלוני, יהפוך אותו הקדוש ברוך הוא לששון ולשמחה כדכתיב: 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי (י"ז בתמוז) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (עשרה בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו'" (עיין שו"ע תקן ס"ע ד' ולחונים עליו).
נד. האשכנזים אינם נוהגים להכריז על הצומות. (רמ"א שם). ומכל מקום ראוי שגם האשכנזים יודיעו לקהל שלא ישכחו מהצום בדיבור או שיתלו מודעה (ולאו דוקא בנוסח של הספרדים) ובפרט בי' בטבת שהוא יום הקדיש למי שלא יודע יום פטירת קרובו שצריך להזכיר למי שאינו יודע לאמר עליו באותו יום קדיש.
תענית בשבת או בע"ש
נה. אם חלו תעניות אלו בשבת, דוחין אותן לאחר השבת כיוון שאין מקדימין פורענות. (שו"ע תקן ס"ע ג'); לבד מתענית אסתר שאם י"ג אדר חל בשבת, מקדימים את התענית ליום חמישי. (רמ"א תרפו ס"ע ב').
נו. אם חל עשרה בטבת בערב שבת, מתענין בו עד צאת הכוכבים כמו בכל צום רגיל, ובתפילת מנחה קוראים בתורה "ויחל", אך אין אומרים תחנון ונפילת אפים, ובתפילת לחש ובחזרת הש"ץ אומרים "עננו". (עיין כה"ח תקן ס"ק יט' משנ"ב ס"ק י"א).
נז. אם חל עשרה בטבת בערב שבת, טוב להתחיל תפילת מנחה מוקדם מהרגיל כדי לסיים את ערבית מוקדם. ואם מסיימים ערבית לפני צאת הכוכבים יש להזכיר למתפללים שלא לאכול לפני "צאת הכוכבים" ויזכרו לומר "קריאת שמע" בשלמותה אחרי צאת הכוכבים שזהו זמנה. ובכל מקרה טוב להזכיר לציבור שלא לשתות אחרי הקידוש לפני המוציא יותר מרביעית מים כדי לא להכנס לספק ברכה אחרונה. ואחרי המוציא ישתו כרצונם (אחרונים ועיין בא"ח נשא).
חתן וכלה
נח. חתן וכלה שחל אחד מהתעניות בתוך שבעת ימי משתה שלהם, חייבים להתענות. ואף על גב ששבעת ימי חופה הם כמו חג להם. ימים אלו הם חג פרטי שנקרא "רגל של יחיד", ו"אבלות של רבים" דוחה "רגל של יחיד". ועוד שצריכים הם לזכור את ירושלים בשמחת חתונתם ככתוב "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". (ריטב"א, תענית ל ב. עיין מ"ב תקסח ס"ק כב. כה"ח תקמט ס"ק ט. ביה"ל שם ד"ה "חייבים"). אך אם חלה "תענית אסתר" בשבעת ימי החופה - לא יצומו. (עיין כה"ח תרפו ס"ק טז. בא"ח שופטים יז, כי מנהג בגדאד שהחתנים לא צמים).
נט. אם צום גדליה או י"ז בתמוז נדחה משבת לראשון יש אומרים שחתן וכלה יתענו, ויש אומרים שלא יתענו, ונוהגים להתענות.
ס. חתן שבימי החופה שלו חל צום אחר כגון תענית בכורות או תענית ערב ראש השנה או יארצייט וכדו', לא יצום בתענית בכורות וכד'. ואם היה רגיל בצום זה, טוב לעשות התרת נדרים. (כה"ח תקמט ס"ק ט).
ברית מילה בתענית
סא. כשחל ברית מילה בי"ז בתמוז, בי' בטבת או בצום גדליה, אין דוחים את הברית ומלים את התנוק בזמנו.
סב. אם הצום נדחה ליום ראשון, יש אומרים שאבי הבן מתענה ויש אומרים שלא יתענה, ונוהגים להתענות ואת הסעודה עושים במוצאי הצום.
סג. ב"ט' באב" בין שחל בזמנו ובין שנדחה ליום ראשון נהוג שכולם מתענים, גם אבי הבן. ואף על פי שמתענה, מותר לאב, לאם, למוהל, לסנדק ולאשה הסנדקית (המביאה את הילד) להחליף את הבגדים. ועיין לקמן הלכות ביתר פירוט. (עיין כה"ח תקמט סע י. תקנט ס"ק עד).
סד. כשחל ברית מילה בתענית אסתר בין בזמנה ובין שלא בזמנה אין מתענים (עיין כה"ח תרפו ס"ק כח).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
