ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ט"ו בשבט
- כללי
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שירה מרים בת הילה
פעם, בט"ו בשבט, הזמין אבי את קרוביו לסדר ובנוסף - את השליח מארצנו הקדושה. בסדר היו רק פירות מחו"ל, אך אבי שאהבת הארץ בערה בו שאל את השליח אם יש לו פרי מהארץ. פשפש השליח בבגדיו, ולתדהמת הנוכחים שלף שום שנשא עימו כסגולה. בחרדת קודש טיגן אבי את השום, וכולם טעמו ממנו.
למחרת, בא מישהו לאבי בהיחבא והזהירו: דע לך, שהשלטונות יודעים שהחבאת שליח ממדינת ישראל, קום וברח.
מיד ויתר אבי על כל רכושו, וברחנו כל המשפחה לארץ ישראל. כך זכינו, בזכות פירות הארץ, לחגוג את חג הפסח בארץ המובטחת.
סיפור זה מתאים לתקופת השנה בה אנו שרויים. יהודי חי לאור 'לוח השנה היהודי'. בלוח זה, יש משמעות גם לפרשיות השבוע וגם לחגים ולמועדים. לעיתים, נדמה לנו שאין קשר בין פרשיות השבוע לחגי התקופה, אולם מאז ומעולם חיפשו גדולי ישראל קשרים בין הפרשיות והמועדים.
בחודש שבט, הקשר ברור - אנו קוראים בפרשיות בא ובשלח, העוסקות ביציאת מצריים, וחוגגים את ט"ו בשבט המציין את אכילת פירות ארצנו הקדושה, כחלק מהכיסופים לזכות ולנחול את הארץ בשלמות, ולהיגאל בגאולה שלימה. גאולת מצריים היא ראש לכל הגאולות, ואף ט"ו בשבט מסמל את הסנונית הראשונה של האביב ובשורת הגאולה. (וכך בסיפור, אכילת פירות הארץ, הולידה את הביאה לארץ לקראת הפסח).
לקשר זה יש עומק נוסף. בכל חג מחגי ישראל אנו פוגשים את ה' במצווה ובחוש המיוחד לאותו חג - בראש השנה בשמיעת קול השופר, בחנוכה בראיית הנרות וכן הלאה.
מנהגו של ט"ו בשבט הוא באכילת הפירות, ולמנהג המקובלים ורבות מעדות ישראל גם בדיבור - קריאת פסוקים ומאמרים מעניין הפירות. המפגש בחושים אלו של הפה - הטעם והדיבור , מקביל הוא לחג הפסח- פה סח, שבו המצוות הם בפה - מצוות אכילת המצה (מאז חורבן בית המקדש בו היתה מצוות אכילת הקורבנות, חג הפסח הוא הפעם היחידה בשנה שבה יש מצווה עצמית לאכול. בסוכות, למשל, העניין אינו לאכול משהו מסויים כמו המצה, האכילה היא רק חלק ממצוות הישיבה בסוכה) ומצוות הדיבור והסיפור ביציאת מצרים. ואכן, הביטוי השגור אצל המקובלים ובישראל למנהגי ליל ט"ו בשבט הוא - "סדר ט"ו בשבט", ביטוי שהושאל מליל הסדר בפסח. כלומר, מנהגי ט"ו בשבט משתלשלים מחג הפסח.
ועדיין עלינו להבין, מפני מה דווקא כוחות האכילה והדיבור הם המבטאים את הגאולה, המצויינת בחגים אלה?
התשובה נעוצה בהבנת מקומו של הפה במערכת החושים. לאדם ישנם חמישה חושים, שמשמשים אותו לקליטת רשמים מבחוץ - שמיעה, ראיה, ריח, טעם ומישוש. חלק מהחושים משמשים אותו לקליטת רשמים רוחניים וחלקם לקליטת רשמים חומריים. החושים הרוחניים הם הראיה והשמיעה, שדרכם אנו קולטים רעיונות ומחשבות, לעומתם הטעם והמישוש הם חושים חומריים, שדרכם אנו נהנים ומרגישים את העצמים והחפצים. את החושים ניתן לדרג במדויק, מי יותר רוחני ומי יותר חומרי, על פי כמה מאפיינים. נציין שניים מהם:
א. הרוחניות היא אין סופית לעומת החומריות המוגבלת במקום, לפיכך ככל שהחוש רוחני יותר כך הוא קולט ממרחקים גדולים יותר. אנו ממששים וטועמים רק עצמים שנוגעים בגופינו, לעומת זאת אנו רואים ושומעים גם עצמים מרוחקים. מבחינה זו, המפגש הקרוב ביותר הוא בחוש הטעם, שבו האוכל לא רק נוגע בגופינו אלא נכנס לתוכינו.
ב. החושים החומריים זקוקים לפעולה אקטיבית של האדם, לעומת החושים הרוחניים שמתאפיינים בפסיביות, מפני שבהם גופו של האדם מתבטל לרוח שבו. כדי למשש ולטעום האדם פועל - מניע את ידיו או לועס בפיו, לעומת זאת האדם שומע או רואה ללא שום פעולה מצידו.
בזמן הגאולה שם ה' מתגלה בעולם הזה, עולם החומר. לכן, אנו מציינים את הגאולה באכילה ובטעימה, מפני שבכך אנו מבטאים את העובדה שעולמינו החומרי כבר בשל למפגש קרוב וחי עם אלוקים (כלל א). בנוסף - הגאולה מתאפיינת בתיקונו של האדם, עד שאין הוא צריך לבטל את כוחותיו כדי לפגוש את ה', אלא בכוחו לעמוד איתן על רגליו ולפעול בצורה אקטיבית בשם ה' (כלל ב). זו הסיבה שבזמן הגאולה אנו פוגשים את ה' בחוש הטעם האקטיבי והפעיל.
לחוש הטעם מצטרף כוח נוסף המצוי בפה - כוח הדיבור. הדיבור אינו חוש לקליטת רשמים מבחוץ, אלא כוח מחולל, אקטיבי ופעיל. כידוע, מעלתו של האדם מצויה בכוח הדיבור (רוח ממללא), מפני שייחודו של האדם מכל הבריאה הוא בהיותו מחבר נשמה שכלית בחומר גשמי, והכוח שמחבר כוחות אלו הוא הדיבור. הדיבור הוא הכלי שמבטא החוצה את מחשבתנו הרוחנית. לכן אנו משתפים בפועל בפעולת הדיבור- רוח וגשם, אנו מוציאים אוויר מראותינו, אוויר זה פוגע בכלי המבטא החומריים המצויים בפה, ואלו יוצרים את הדיבור.
לפיכך הגאולה מתאפיינת בדיבור, כי בגאולה העולם מבשיל, וכל הכוחות הרוחניים יכולים להתממש ולפעול בעולם החומרי. זו הסיבה שתקופת השנה בה מתחילה הבריאה להוציא כוחותיה החוצה מתאימה לדיבור- "חורף עיבור וקיץ לידה, ולכן העשבים מתים בחורף ומתחילים לחיות בתקופה שלפני פסח, ואז טוב להתפלל עם העשבים, שאז תפילתם נכללת ונכספת בכלל תפילתו" (שיחות הר"ן צח).
כוחות אלו של אכילה ודיבור מתגלים בשלמותם רק בארץ ישראל, הארץ שבה גם החיים החומריים קדושים. "המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו" (אורות הקודש ח"ג עמ' רצה), ואכילת פירותיה היא מצווה גמורה (שו"ת תורה לשמה לבן איש חי סימן תיח'), והדיבור בשבח הפירות מקשר אותנו לארץ הקדושה ולגאולה השלימה - "ורמז להם שיספרו בשבחה, כדי שייכספו להיכנס אליה, ועל ידי כך יזכו" ("מגיד מישרים" פרשת "שלח לך", מתורגם).
מאמר זה כולל קטעים מתוך ספרי החדש 'ט"וב הארץ'. ניתן להשיג ב1-801-700-201.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
