ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פורים וחודש אדר
- הלכות פורים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
גילה בת רחל
בתחילת מסכת מגילה 2 למדנו, שחכמים תיקנו כמה זמנים לקריאת המגילה. זמנו של בן עיר לקריאת המגילה הוא בי"ד באדר, זמנו של בן כרך הוא בט"ו, וזמנם של בני הכפרים הוא יום הכניסה, מימי שני או חמישי הקודמים לפורים, ויוכל לחול בימים י"א-י"ג.
מה דינו של בן כרך שהיה ביום י"ד בעיר, ושל בן עיר שהיה ביום ט"ו בכרך? על כך אומרת המשנה 3 :
"בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהן".
המשנה מחדשת, שיתכן מצב שבן כרך יקרא ביום י"ד, והוא הנקרא "פרוז בן יומו", ויתכן מצב הפוך שבו בן עיר יקרא ביום ט"ו, והוא הנקרא "מוקף בן יומו". הכלל שאומרת המשנה הוא "אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו, ואם לאו קורא עימהן". מבארת הגמרא, שדין זה נלמד מהפסוק "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות", שהכפילות שבו באה לרבות פרוז בן יומו, שנקרא אף הוא פרוז.
מחלוקת הראשונים בדין בן עיר שהלך לכרך
עד מתי על האדם לחזור לביתו, כדי שיוכל לקרוא כמקומו? לשאלה זו התייחס רבא בגמרא:
"לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל ארבעה עשר, אבל אין עתיד לחזור בליל ארבעה עשר קורא עמהן".
אם כן, כדי שהאדם יוכל לקרוא כמקומו, עליו לחזור למקומו עד עלות השחר של י"ד.
נחלקו הראשונים בביאור דברי רבא:
רש"י מפרש, שדברי רבא אמורים רק ביחס לבן כרך שהלך לעיר, שאם עתיד לחזור למקומו לפני עלות השחר של יום י"ד יקרא כמקומו בט"ו, ואם עתיד לחזור למקומו אחר כך, הוא נחשב "פרוז בן יומו" ויקרא בי"ד. אך אין דבריו אמורים ביחס לבן עיר שהלך לכרך, ששם הזמן הקובע הוא עלות השחר של יום ט"ו: שאם עתיד לחזור למקומו לפני כן יקרא בי"ד כחובת מקומו, אף על פי שכעת הוא נמצא בכרך, ולא בעיר, ואם עתיד להישאר בכרך אחר עלות השחר של יום ט"ו, יקרא עימהן ביום ט"ו, כדין "מוקף בן יומו". אם כן, הזמן הקובע בשני המקרים הוא עלות השחר של היום בו קוראים במקום שאליו האדם הלך.
הרא"ש 4 חולק על רש"י, ומפרש שדברי רבא מתייחסים הן לבן עיר שהלך לכרך, והן לבן כרך שהלך לעיר: הזמן הקובע לקריאה תלוי במקום בו נמצא בליל י"ד, ועל כן, גם בן עיר שהלך לכרך, אם עתיד לחזור למקומו בעלות השחר של יום י"ד, יקרא כמקומו בי"ד, ואם באותו זמן אינו נמצא עימהם – נסתלקה מעליו חובת קריאת אנשי מקומו, ויקרא בט"ו.
הנפקא מינה בין השיטות היא, במקרה של בן עיר שהלך לכרך, ואינו עתיד לחזור למקומו על עלות השחר של יום י"ד, אך עתיד לחזור למקומו עד עלות השחר של יום ט"ו: לשיטת רש"י, שהזמן הקובע הוא יום ט"ו, מכיון שאין בכוונתו להיות ביום ט"ו בכרך עליו לקרא את המגילה כמקומו בי"ד. אולם, לדעת הרא"ש, שסובר שהזמן הקובע הוא יום י"ד, מכיון שאינו מתכוון לחזור לביתו עד יום י"ד עליו לקרא את המגילה בט"ו.
בהמשך ננסה לברר את שורשה של מחלוקת רש"י והרא"ש.
מחלוקת הראשונים בדין בן כרך שהלך לעיר וחזר לכרך בליל ט"ו
בגמרא מובא דין נוסף שאמר רבא:
"בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהן, מאי טעמא? האי כבני העיר בעי למקרי, ורבנן הוא דאקילו על הכפרים כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין. הני מילי כי איתיה בדוכתיה, אבל כי איתיה בעיר כבני עיר בעי למקרי".
דברי רבא מבוססים על המשנה בתחילת המסכת 5 , שחכמים תיקנו קריאה מיוחדת לבני הכפרים ביום הכניסה, כדי שיוכלו לספק מים ומזון לאחיהם שבכרכים. מבאר רש"י, שרבא עוסק בבן כפר שהקדים וקרא את המגילה ביום הכניסה, כדינו, ואחר כך הלך לעיר והיה בה ביום י"ד. ומחדש רבא, שאם עתיד לצאת משם בליל י"ד קורא עימם בלילה, למרות שכבר קרא ביום הכניסה. תוספות שואלים על רש"י מסברא, מדוע חייב בן הכפר לקרוא עם בני העיר, שהרי כבר יצא ידי חובה, כאשר קרא את המגילה ביום הכניסה? אך, למרות זאת, מצדיקים התוספות את פירושו של רש"י. הטעם לכך הוא, שהזמן המקורי בו היו צריכים בני הכפרים לקרוא את המגילה הוא בי"ד כבני העיירות, אלא שחכמים הקילו עליהם להקדים ולקרות ביום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים, ואומר רבא, שהקילו עליהם רק כאשר הם נשארים בבתיהם, אך כאשר הם נמצאים בעיר עליהם לקרותה בזמנה המקורי יחד עם בני העיר.
הריטב"א שפירש את הגמרא כרש"י, למד ממנה דין נוסף. בן כרך שקרא בעיר ביום י"ד, ואחר כך חזר לכרך, צריך לשוב לקרוא בליל ט"ו, כשם שבן הכפר שכבר קרא בי"א צריך לקרוא שוב בי"ד, אם נמצא אז בעיר. ואף על פי שנתחייב כבר עם בני העיר שהלך אליה, הרי הוא חוזר ומתחייב עם בני הכרך. הריטב"א מוכיח דין זה גם מהירושלמי, שם נאמר שאדם שגר בעיר וקרא בה את המגילה ביום י"ד, ובליל ט"ו עקר דירתו לכרך, צריך לחזור ולקרוא פעם נוספת עם בני הכרך. והדברים קל וחומר: אם במקרה זה, שכאשר קרא בי"ד, לא היה תושב הכרך כלל, בכל זאת צריך לחזור ולקרוא ביום ט"ו יחד עם בני הכרך, במקרה שכאשר קרא בי"ד היה תושב הכרך, אלא שהיה פרוז בן יומו, לא כל שכן שיקרא פעם נוספת עם בני הכרך.
מוסיף הריטב"א, שדבריו אינם כדברי התוספות. הדבר דורש ביאור, שהרי גם הריטב"א וגם התוספות מבססים את דבריהם על הסבר רש"י בדברי רבא שבן כפר שקרא ביום הכניסה, חוזר וקורא בליל י"ד, אם נמצא אז בעיר, אם כן, מניין לריטב"א שתוספות אינם מסכימים לחידושו? נראה לומר, שבהוה אמינא הבינו תוספות שאדם שיצא ידי חובת קריאת המגילה, אין סיבה להצריכו לקרוא פעם נוספת. בתירוצם, לא חזרו בהם תוספות מדבריהם הראשונים, אלא שהגדירו שתקנת בני הכפרים לקרוא קודם י"ד היא תקנה בדיעבדית ולכתחילה עדיף שיקראו בי"ד, ולכך אם נמצאים בעיר בי"ד צריכים לקרוא שוב. אולם, בבן כרך שחזר לכרך בט"ו שדינו לקרוא לכתחילה בי"ד, לא יודה תוספות. אם כן, סברת התוספות היא שמי שיצא ידי חובה אינו מתחייב שנית, ושלא כסברת הריטב"א 6 .
גדר פרוז בן יומו
יש להקשות על דברי הריטב"א, שההוכחה מסוגייתנו אינה הוכחה, שהרי אפשר לומר שדווקא בן כפר שהלך לעיר קורא עמהן פעם נוספת, כיוון שחכמים לא תיקנו שייפטר בקריאה שקרא ביום הכניסה אם נמצא בעיר בי"ד. אך במקרה וקרא בי"ד מדין פרוז בן יומו ודאי יצא ידי חובה, ולכן במקרה זה לא נצריך אותו לקרוא פעם נוספת בט"ו עם בני העיר. ולכאורה, מוכח הדבר, שכן הגמרא מנמקת את ההלכה שבן כפר חייב לקרוא שוב בכך שחכמים הקלו על בני הכפרים, משמע שעיקר חיובם הוא באמת בי"ד, וטעם זה שייך רק להם ולא לבן כרך שהיה בעיר.
נראה שהריטב"א הבין שתקנת "פרוז בן יומו" לא באה להפקיע את חיובו המקורי של האדם כבן כרך שצריך לקרוא בט"ו, אלא באה לחייב אותו בחיוב מחודש לקרוא בי"ד. מעתה, תקנת "פרוז בן יומו" דומה לתקנת הקדמת הקריאה של בני הכפרים - כשם שאצל בני הכפרים תיקנו לקרוא קודם הזמן למרות שעיקר חיובם הוא בי"ד, מתוך הנחה שבזמן החיוב יהיו במקומם ויפסידו את קריאת המגילה, כך לגבי גם פרוז בן יומו, כיון שעלול לא להיות בכרך בט"ו, תקנו שיקרא בי"ד. ממילא, אם בסופו של דבר יהיה בט"ו בכרך, עליו לקרוא שוב.
אולם, התוספות הבינו שגדר תקנת "פרוז בן יומו" הוא להפקיע ממנו דין בן כרך. הסיבה לכך שתיקנו שיקרא בי"ד אינה החשש שלא יהיה בכרך בט"ו, אלא שזמן חיוב המגילה מצד עצמו תלוי במיקום שבו האדם נמצא ביום י"ד. מי שביום זה נמצא בעיר, חל עליו דין בן עיר, וזהו חיובו המקורי. לפי סברה זו, לא ניתן להביא ראיה מבן כפר שנמצא בעיר וקורא פעם נוספת, משום ששם ודאי שחיובו המקורי הוא עם בני העיר.
לגבי מה שהביא הריטב"א ראיה מן הירושלמי, מאדם שעבר דירה בליל ט"ו מהעיר לכרך שחוזר וקורא פעם נוספת, אפשר לומר שזו שיטת הירושלמי, ויתכן והבבלי חולק עליו, שכן לא מצינו התייחסות לדין זה בבבלי.
גדר תקנת הקדמת הקריאה לבני הכפרים
ניתן לבאר את הגמרא באופן נוסף. את אותה החקירה שהעלינו ביחס לדין "פרוז בן יומו" ניתן לחקור גם ביחס לתקנת הקדמת הקריאה לבני הכפרים. בעלי התוספות, שחילקו בין שתי התקנות, ודאי הבינו שתקנת "פרוז בן יומו" מפקיעה ממנו דין בן כרך, ותקנת בני הכפרים אינה מפקיעה מהם באופן עקרוני את חובת הקריאה ביום י"ד. אולם, אפשר להבין, שכשם שתקנת "פרוז בן יומו" מפקיעה ממנו דין בן כרך, כך גם תקנת בני הכפרים אינה קולא מיוחדת, אלא כיון שידעו חכמים שבני הכפרים עסוקים, תיקנו להם תקנה גמורה לקרוא ביום הכניסה, וזמנם כבר אינו בי"ד.
אמנם, בדברי רבא מפורש, שתקנת בני הכפרים היא קולא מיוחדת, שאינה מפקיעה מהם דין בן כרך. אך ניתן לא לקבל את דברי רבא, ולומר ששאלה זו תלויה במחלוקת אמוראים בתחילת המסכת. הגמרא שם שואלת היכן רמוזה במגילה תקנת בני הכפרים לקרוא ביום הכניסה:
"היכא רמיזא? אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן אמר קרא לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם, זמנים הרבה תקנו להם".
מוסיפה הגמרא לברר את אופן הלימוד מהפסוק:
"האי מיבעי ליה לגופיה? אם כן לימא קרא זמן, מאי זמניהם? זמנים טובא. ואכתי מיבעי ליה זמנו של זה לא כזמנו של זה? אם כן לימא קרא זמנם, מאי זמניהם? שמעת מינה כולהו. אימא זמנים טובא? זמניהם דומיא דזמנם, מה זמנם תרי אף זמניהם תרי...".
שואלת הגמרא כיצד נלמד מן הפסוק "זמניהם", מאחר שנצרך ללמד על י"ד וט"ו? ומיישבת שלומדים י"א וי"ב מהייתור של האות ה"א (שכתוב זמניה ם), ולי"ג אין צורך בפסוק, שכן באותו יום נקהל עם ישראל כולו והרג באויביו.
רבי שמואל בר נחמני מביא לימוד שונה לתקנת בני הכפרים:
"אמר קרא כימים אשר נחו בהם היהודים, ימים כימים לרבות י"א וי"ב".
ומסביר רש"י את אופן הלימוד:
"לעיל מיניה כתיב י"ד וט"ו ישמחו, וכתיב כימים אשר נחו בהם היהודים וגו' והוה ליה למכתב ימים אשר נחו, דמשמע הם הם ימים אשר נחו, מאי כימים? לרבות שְנַיִם אחרות כדוגמתן".
הגמרא ממשיכה לדון, מדוע לא אמר כל אמורא כדברי חבירו:
"ור' שמואל בר נחמני מאי טעמא לא אמר בזמניהם? זמן זמנם זמניהם לא משמע ליה. ורב שמן בר אבא מאי טעמא לא אמר מכימים? אמר לך ההוא לדורות הוא דכתיב".
ויש להבין, איזו משמעות יש למקור ממנו לומדים את תקנת בני הכפרים, עד כדי כך שהגמרא רואה צורך לשאול, מדוע כל אמורא לומד מפסוק זה ולא אחר?
אפשר לומר, שאכן אין לשאלה זו משמעות הלכתית, והיא בגדר "משמעות דורשים". אולם, אפשר לומר שהשאלה היא שאלה עקרונית.
אם לומדים את תקנת בני הכפרים מ"בזמניהם", כל זמני המגילה כלולים באותה המילה, כמבואר בגמרא (עיקר המילה מלמדת על ימים י"ד וט"ו, והיתור של האות ה"א מרבה שני ימים נוספים). מעתה, כשם שברור שהקריאה בימים י"ד וט"ו היא מעיקר הדין, ובן כרך אינו שייך כלל לתקנת בני העיר וכן להיפך, כך גם קריאת בני הכפרים ביום הכניסה היא מעיקר הדין, ואם קרא בהם יצא ידי חובה, ואפילו יהיה בעיר ביום י"ד, לא יצטרך לחזור ולקרוא שנית. אולם, אם נלמד את תקנת בני הכפרים מהמילה "כימים", נמצא שמילה זו מלמדת רק על הימים י"א וי"ב, וממילא יש מקום לומר שגדרם שונה מימים י"ד וט"ו. דהיינו, דין הקריאה של בני הכפרים היא הלכה מחודשת, שאם אותו בן כפר לא יהיה בי"ד בעיר יוכל לקרוא לפני כן, אבל אם יגיע בי"ד לעיר, מחויב לקרוא אף על פי שכבר קרא ביום הכניסה.
ניתן להביא סיעתא להסבר זה מדברי הרמב"ם 7 .
לעיל ראינו, שבדברי רבא בנוגע לבן כפר שהלך לעיר מפורש, שתקנת בני הכפרים היא קולא מיוחדת ולא מעיקר הדין, וכפי שהסברנו בשיטת התוספות. אולם, הרמב"ם השמיט הלכה זו. לדברינו, מובן מאוד טעמו, שהרי הרמב"ם הביא רק את דרשת הגמרא שלומדת מ"זמניהם", ומכאן מבואר שהרמב"ם סובר, שחכמים תיקנו שבני הכפרים יקראו ביום הכניסה מעיקר הדין. על כן, אם בני הכפרים קראו ביום הכניסה, אין הם צריכים לחזור ולקרותה, ודלא כרבא.
ההגהות מימוניות 8 מדגיש, שהרמב"ם הביא את לימודו של ר' שמן בר אבא ודלא כר' שמואל בר נחמני שלמד מ"כימים". אם כן, מוכח שיש ביניהם נפקא מינה מעבר למשמעות דורשים.
שיטת רש"י
מדברי רש"י ניתן להוכיח שהולך בשיטת הריטב"א. שנינו במסכת מגילה 9 :
"אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרים מותרין בהספד ובתענית".
משנה זו נשנית גם במסכת תענית 10 , ומבאר שם רש"י:
"מקדימין– שקראו קודם זמנה, מותרים בהספד ובתענית– בני ט"ו דכרכין שקראו מגילה קודם זמנה מותרים אותם ימים שקראוה קודם זמנה בהספד ובתענית".
שואלת הגמרא, אם עסקינן בבן ט"ו שקורא ביום י"ד, אן כן, ודאי שאסור ביום י"ד בהספד ובתענית, כמפורש במגילת תענית:
"יום ארבעה עשר בו ויום חמישה עשר בו יומי פוריא אינון דלא למיספד בהון ואמר רבא לא נצרכא אלא לאסור את של זה בזה ושל זה בזה".
ומסיקה הגמרא, שכוונת המשנה לבן י"ד שקרא את המגילה בי"ב. והנה, את ההצעה שנדחתה בגמרא, שמדובר בבן ט"ו שקרא ביום י"ד, מבאר רש"י כך:
"בני חמיסר – דהיינו כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון וקא קרי בארביסר, כגון שהלך לכפר וקרא עמהן, דפרוז בן יומו נקרא פרוז כדאמרינן במגילה".
אם "פרוז בן יומו" פירושו, שבטל ממנו דין בן כרך, ועיקר החיוב נקבע לפי המקום בו נמצאים, אם כן, כשם שלא יעלה על הדעת לומר שבן עיר מותר בהספד ובתענית ביום י"ד, כך גם פרוז בן יומו, שכן זהו יום פורים גמור מבחינתו. רק אם נניח שעיקר הפורים של פרוז בן יומו הוא ט"ו, אלא שהוא קורא בי"ד מחשש שלא יהיה בכרך בט"ו, ובדומה לחיוב בני הכפרים לקרוא קודם, ניתן להבין את הצורך בדין המחודש שבמגילת תענית.
על הרמב"ם לא קשה מהגמרא שם, משום שזו רק הווה אמינא, שפרוז בן יומו יוכל להתענות ביום י"ד כיון שאין זה פורים בשבילו, אך למסקנה איננו יכול. עוד אפשר לומר, שלא מדובר שקרא מדין פרוז בן יומו, אלא שקרא במקומו ביום י"ד שלא כדין ובכל זאת יש סברא לומר שיהיה אסור בתענית מסיבה כלשהי. או נאמר, שגמרא זו חולקת על ר' שמן בר אבא דלעיל. ועיין בקרן אורה בתענית, שאומר שהגמרא אמרה זאת רק לרווחא דמילתא, שהרי באמת הוא מחוייב בכל הדברים ביום זה, אלא שבכל מקרה תירוץ זה אינו יכול לעמוד, משום שאמרו לא מאחרין, והרי איכא בני עיר שהלכו לכרך.
שיטת הרא"ש
לאחר שביררנו את דעת רש"י, נחזור למחלוקתו עם הרא"ש שהבאנו בתחילת הדברים בהסבר דברי רבא. כפי שראינו, לדעת רש"י רבא דיבר רק על בן כרך שהלך לעיר, שלגביו הזמן הקובע הוא היכן עתיד להיות בליל י"ד, שאם עתיד לחזור למקומו בליל י"ד קורא כמקומו, ואם לאו קורא עמהם. אבל לגבי בן עיר שהלך לכרך, הזמן הקובע הוא מיקומו בליל ט"ו. לעומת זאת, לפי הרא"ש, רבא דיבר גם על בן עיר שהלך לכרך, שהזמן הקובע לגביו הוא י"ד, ואם ביום י"ד נמצא בכרך, מקבל את דין הכרך, ויקרא בט"ו.
נראה שרש"י הולך לשיטתו. בן עיר שהלך לכרך נשאר לעולם בן עיר, ולכן קשה יותר להפקיעו מחובת הקריאה של בני העיר, ואף אם ישאר בכרך ביום י"ד עליו לקרוא בי"ד. רק אם ישאר בכרך עד יום ט"ו, יקרא בכרך. אולם, לפי הרא"ש תקנת פרוז ומוקף בן יומו היא מוחלטת, ומפקיעה מההולך ממקום למקום את דינו המקורי, ומעתה נקבע הכל לפי המיקום ביום י"ד. וכך למעשה מפורש בלשונו:
"ויש ליישב דברי רבא אכולה מתניתין, וכמו שמועיל לבן כרך להיות כבן עיר כשעמד שם ליל י"ד ומקצת היום שהוא זמן קריאתה של בני העיר וחלה עליו חובת קריאתן, כמו כן מועיל לבן עיר שהלך כרך ועמד שם עד מקצת יום י"ד כיון שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונכלל עם בני הכרך להתחייב בזמן קריאתן וקרינן ביה מוקף בן יומו..."
לפי הרא"ש, קל לבטל שם בן כרך ובן עיר, כי הכל נקבע לפי המקום בו האדם נמצא.
יוצא לפי דבריו, שאדם יכול לפטור עצמו מקריאת המגילה לגמרי, שכן אם ביום י"ד נמצא בכרך, הרי הוא אינו חייב בקריאתה ביום י"ד, ואם יחזור לעיר בט"ו אזי נפטר גם מהקריאה בט"ו, שהרי אדם מתחייב לפי המקום בו הוא נמצא באותו הזמן. רש"י לעומתו יסבור, שאדם אינו יכול להיפטר מקריאת המגילה, שאם אינו יכול לקרוא את המגילה בט"ו אנו אומרים לו לקרוא את המגילה בי"ד, למרות שאינו נמצא בעיר, שזהו חיובו המקורי.
לסיכום שיטות הראשונים: לפי רש"י הריטב"א והרמב"ם, גדר שתי התקנות של בני הכפרים ושל "פרוז בן יומו" הוא גדר דומה – לדעת רש"י והריטב"א, שתיהן אינן מפקיעות מן החובה המקורית 11 , ולדעת הרמב"ם שתיהן מפקיעות מן החובה המקורית 12 . לפי התוספות שמביא הריטב"א יש לחלק בין בני הכפרים, שלא הופקעו באופן עקרוני מחובת הקריאה בי"ד, לבין פרוז בן יומו שהופקע מחובת הקריאה בט"ו 13 . בשיטת הרא"ש מבואר, שסובר שפרוז בן יומו הופקע מחובת מקומו, אך אין בדבריו התייחסות לתקנת בני הכפרים.
^ 1.. שוכתב ונערך על פי שיעור שניתן בישיבה.
^ 2.. ב, א.
^ 3.. יט, א. (במשניות- פרק ב משנה ג).
^ 4.. פרק ב סימן ג.
^ 5.. ב, א.
^ 6.. אפשר גם לומר, שהיו לפני הריטב"א תוספות אחרים, שהתייחסו במפורש למקרה שעליו דיבר.
^ 7.. מגילה פרק א הלכה ד והלכה ו: "איזה הוא זמן קריאתה זמנים הרבה תקנו לה חכמים שנאמר בזמניהם ואלו הן זמני קריאתה: כל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון בין בארץ בין בחוצה לארץ אע"פ שאין לה עכשיו חומה קוראים בחמשה עשר באדר ומדינה זו היא הנקראת כרך. וכל מדינה שלא היתה מוקפת חומה בימות יהושע ואע"פ שהיא מוקפת עתה קוראים בארבעה עשר ומדינה זו היא הנקראת עיר... בני הכפרים שאינם מתקבצים בבתי כנסיות אלא בשני ובחמישי תקנו להם שיהיו מקדימין וקוראים ביום הכניסה כיצד אם חל יום ארבעה עשר להיות בשני או בחמישי קוראים בו ביום ואם חל להיות ביום אחר חוץ משני וחמישי מקדימין וקוראין בשני או בחמישי הסמוך לארבעה עשר".
^ 8.. אות ח, על הלכה ד.
^ 9.. מגילה ה, א. (במשניות פרק א משנה ב).
^ 10.. יח, א-ב.
^ 11.. ולכן אפשר בשתי התקנות להתחייב לקרוא פעמיים, וכנ"ל.
^ 12.. ולכן אין מציאות שבה אדם יקרא פעמיים, וכנ"ל.
^ 13.. ולפי זה, בתקנת בני הכפרים אפשר להתחייב לקרוא פעמיים, ואילו בתקנת פרוז בן יומו אי אפשר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
