ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- תרגום יונתן - והחיילים
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שירה מרים בת הילה
הכתוב סתם ולא פרש מהו אותו "עֵת מוֹעֵד"? אך משמע, שהגזרה של "שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר" – לא התבצעה בפועל. בתרגום יונתן (שם) נאמר: "ויהב ה' מותא בישראל מעידן דמתנכיס תמידא ועד דמתסק". כלומר, הגזרה התקיימה בזמן הקצר שמשחיטת התמיד ועד העלאתו. נראה שאין זה קשר מקרי; והתרגום מרמז שקיצור הגזרה בצורה משמעותית מאוד - נעשה בזכות הקרבת התמיד על המזבח.
הקשר שבין הגזרה לבין עבודת המזבח
קשר בין ביטול הגזרה לעבודת המזבח מופיע גם בתרגום לדברי הימים. נאמר שם (א כא, טו): "וַיִּשְׁלַח הָאֱ-לֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה ה' וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד עִם גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי". ובתרגום נאמר:
"... ובחבלותיה אסתכל באפרא דעקדתא דיצחק (די) ביסודא דמדבחא , ואדכר קימיה דעם אברהם דקים בטור פולחנא ובית מקדשא דלעיל דתמן נפשת צדיקיא ואוקונין דיעקב דקביע בכורסי יקרא, ותב במימריה על בישתא דאמר למעבד, ואמר למלאכא מחבלא מסתיך כדון טול אבישי רבהון מביניהון ופסוק מחתך מן שיר עמא, ומלאך שליח מן קדם ה' הוה קאם בבית אדרי דארון יבוסאה:"
הסוגיה בברכות (דף סב, ב) מרחיבה את כוונת התרגום ואומרת: "באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין"; ובפרקי דר' אליעזר (מב) מובאת דעת ר' שמעון, שהמלאך פגע רק באבישי ולא באף אחד מישראל:
" 'וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ'. ר' שמעון אומר לא נפל מישראל אלא אבישי בן צרויה בלבד, שהיה שקול במעשיו הטובים ובתורתו כנגד שבעים אלף איש".
התרגום מרמז, שזכות "אפר עקידת יצחק שנמצא ביסוד של המזבח" סייעה לכך שנטילת אבישי שהיה הגדול שבישראל, תכפר על שאר העם. כלומר, גם כאן עבודת המזבח סייעה להקטנת הגזרה.
אלא שדברי התרגום טעונים ברור. יצחק אבינו לא הועלה לעולה בסופו של דבר ולא נשרף. ואם כך, באיזה אפר מדובר? בנוסף לכך, מדוע האפר שמור דווקא ביסוד המזבח, ולא על המזבח עצמו?
הקשר שבין המפקד - לבין עקדת יצחק
המאמר הקודם "המפקד של דויד"t דן בשאלה, מדוע רק יואב התנגד למפקד, ומדוע הסנהדרין וזקני ישראל לא מחו בעצמם בפני דויד. והתבאר שם שהסנהדרין וזקני ישראל תמכו במפקד של דויד וראו בו מנין לצורך.
והתבאר, שתרגום יונתן רמז בספר שופטים שקיימות שתי דמויות של צדיקים, יהודה ובנימין. יהודה מסמל צדיק שעוסק בעיקר בקדושה ורק מחוסר ברירה הוא עוסק בגשמיות. לעומתו, בנימין מסמל צדיק שנכנע לרצון הבורא ועוסק לכתחילה בעניינים הגשמיים - מפני שלהבנתו זהו רצון הבורא! יהודה ובנימין חלוקים זה על זה - מהי הדרך הנכונה לכבוש את "ירושלים של מעלה"; וכל צד רוצה שה"מזבח" יבנה ב"חלקו". ספר שופטים (א, כא) הביא את גישת "יהודה הצדיק", שמאשים את "בני בנימין" שהדרך שלהם מותירה את היבוסי ב"ירושלים של מעלה"; ואלו ספר יהושע (טו, סג) הביא את גישת "בנימין הצדיק", שמאשים בכך את "בני יהודה". החלוקה אינה מוכרחת להישאר שבטית, ולכן אפשר שאנשים משבט יהודה יתנהגו כמו "בנימין הצדיק"; וכן להיפך.
בפרשיית המפקד, דויד מילא את תפקיד "יהודה הצדיק", ויואב מילא את תפקיד "בנימין הצדיק". דויד רצה שכל ישראל יהיו מהסוג של "יהודה הצדיק". לשם כך הוא רצה למנות את ישראל כמו לפני מלחמה, אלא שבמקום יציאה למלחמה גשמית הוא תכנן להפנות אליהם פקודה שכולם יעסקו בתורה ובתפילה. הסנהדרין והנביאים תמכו בצעד הזה, וראו בו "מנין לצורך"; ולכן הם לא עצרו את דויד. יואב נבחר למלא את מלאכת המפקד, מפני שהוא היה ראש הצבא, ובידיו היו הכלים לבצוע המעשי של המשימה. מאידך, יואב היה סבור שאי אפשר להתעלם מכך שבעם ישראל יש צדיקים רבים כמוהו - מהסוג של "בנימין הצדיק". יואב טען, שדרישה מכולם לנהוג כמו "יהודה הצדיק" – לא תצליח; והיא רק תקטרג על ישראל.
הרמזים שבין פרשיית המפקד והגורן - לבין עקדת יצחק
התנ"ך מרמז לקשר שבין המפקד לבין עקדת יצחק. בספר דברי הימים (ב ג, א) נאמר: "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי". לשון הכתוב הזה מרמזת לכתוב בתורה (בראשית כב, ב): "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".
כמו כן, בספר שמואל (ב כד, יז) ובספר דברי הימים (א כא, יז) דויד מבקש שבני ישראל לא ינזקו בגללו, ואומר: "וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי". הדימוי הזה מזכיר את הכתוב (בראשית כב, יג): "...וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ". אצל אברהם, הָאַיִל (=הַצֹּאן) הוקרב תחת יצחק ; ואילו כאן דויד מציע משהו הפוך, דויד מציע "אותו ואת בית אביו" תחת הַצֹּאן (=הָאַיִל). "בית דויד" מופיעים כאן בתפקיד"יצחק" , ודויד מציע אותם תחת "הָעָם" (=הָאַיִל=הַצֹּאן). הדימוי ההפוך הזה, מרמז לתפקידו של הָאַיִל בעקידת יצחק.
ה"מזבח" של אברהם - והנערים
ירמיה הנביא מוכיח את ישראל על אבות שהקריבו את בניהם ממש לעבודה זרה. ירמיה מרמז, שהחוטאים טענו שגם רצון ה' הוא להקריב את הבנים ממש; אך הם טועים (ירמיהו ז, לא) – "וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי". החוטאים תלו עצמם בציווי של הקב"ה לאברהם להעלות את יצחק לעולה; אך הם טועים (ספרי דברים, קמח): "וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי - שיקריב אברהם בנו על גבי המזבח!".
הקב"ה נתן לאברהם אפשרות לטעות בהבנת הנבואה שהוא קיבל; כאילו הוא דורש כביכול להעלות את יצחק לעולה ממש. אברהם פעל לפי טעותו בתום לב; ולפיכך, הוא עמד בניסיון עצום וקיבל על כך שכר גדול. אולם בסופו של דבר, הקב"ה הורה לאברהם שלא לשלוח ידו אל ה"נער". אברהם הבין אז את רצון ה'; וה"נער" יצחק הועלה לעולה על "מזבח סמלי". וכך מבאר זאת הרלב"ג (מלכים א יג יח):
"שהשם יתברך לא שב מצוויו הראשון, אבל באר לו שרצונו היה באומרו 'והעלהו שם לעולה' שיעלהו שם בעבור העולה כדי שיתחנך יצחק בעבודת השם יתברך".
התורה מרמזת להבנה של הרלב"ג. אברהם שב לבדו אל נעריו והלך יחד עימם לשבת בבאר שבע. יצחק "נעלם" ולא שב מן ההר. בתרגום יונתן מבואר 1 שיצחק "הועלה" והסתגר והתבודד בבית המדרש של שם (מַלְכִּי-צֶדֶק) ולמד שם תורה במשך שלוש שנים.
ה"היעלמות" של יצחק מרמזת, שה"מזבח" שהקב"ה חפץ בו הוא "בית המדרש"; ועל ה"מזבח הסמלי" הזה צריכים האנשים המסורים להקריב את ה"נער" או את עצמם. ה"מזבח" הזה הוא הניגוד ל"מזבח של ענייני העולם הזה".
תפקיד האיל - בעקדת יצחק
לכאורה, מעמד העקידה היה אמור להסתיים בשלב שהמלאך עצר את אברהם מלשחוט את יצחק; והוסבר לאברהם שכוונת הקב"ה היתה שהוא ישלח את יצחק ללמוד בבית המדרש של שם-ועבר שהיה בהר המוריה. מדוע אברהם ראה צורך מעצמו להקריב שם את הָאַיִל (=הַצֹּאן) –"תַּחַת בְּנוֹ"?
דויד מרמז לכך באומרו: "וְאֵלֶּה הַצֹּאן (=הָאַיִל=הָעָם) מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי" .
אברהם ידע שהקב"ה רוצה, שבני אברהם יהיו מחוברים גם לגשמיות. וממילא, השהות של יצחק (וממשיכי דרכו) בבית המדרש לא תוכל להימשך זמן רב. בסופו של דבר, לומדי התורה יצטרכו לחלק את זמנם בין בית המדרש לבין החיבור לחיי המעשה. כדי שהשהות של לומדי התורה בבית המדרש תוכל להיות ארוכה, צריך שחלוקת הזמן תתבצע באופן אחר. במקום שכולם יחלקו את זמנם בין בית המדרש לבין חיי המעשה; צריך שחלקם יהיו עסוקים במרבית זמנם בבית המדרש, וחלקם יהיו עסוקים במרבית זמנם בחיבור לחיי המעשה.
לשם כך, הלך אברהם והקריב את "הָאַיִל" לעולה "תַּחַת בְּנוֹ". אברהם גילה בכך, שהקבוצה מבניו שתעסוק בתורה תחשב ל"יצחק", מפני שהתורה מכובדת יותר. ואילו הקבוצה מבניו שתעסוק בחיי המעשה תחשב לאַיִל (=צֹאן). בזכות "קבוצת הָאַיִל" שמקריבה את עצמה "תַּחַת" "קבוצת יצחק" שלומדת תורה, יכולה "קבוצת יצחק" להמשיך ולהישאר בבית המדרש.
ה"מזבח" ו"יסוד המזבח"
אמנם בהתבוננות עמוקה מתבאר, שחברי "קבוצת הָאַיִל" הם למעשה חברי קבוצת "יצחק" שהקריבו את עצמם עבור חבריהם. כל קבוצה מקריבה את עצמה עבור כלל ישראל. קבוצת "יצחק הראשון" "שורפת" על "המזבח שבשמים" את נטיותיה הגשמיות, והיא מתרכזת בעיסוק בתורה וברוחניות. ואילו מנגד, קבוצת "יצחק השני" הופכת את עצמה ל"אַיִל", והיא "שורפת" על "המזבח שבשמים" את נטיותיה הרוחניות, והיא מתרכזת בעיסוק בעולם הגשמי.
ה"אפר" שנוצר משתי ה"שְּׂרֵפוֹת" צבור על "המזבח שבשמים" במקומות שונים. בתלמוד ירושלמי 2 (תענית פ"ב ה"א; דף ח, א) נאמר, ש"אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח". ממילא ניתן להסיק, שה"אפר" של קבוצת "יצחק השני" (קבוצת הַצֹּאן (=הָאַיִל=הָעָם) נמצא מתחתיו והוא כאילו צבור על "יסוד המזבח".
מיהו יותר "יצחק"?
אולם, כאן נשאלת השאלה, מסירות הנפש של איזו קבוצה גדולה יותר. האם מסירות הנפש של חברי הקבוצה המכובדת? או שמא מסירות הנפש של חברי הקבוצה שאינה מכובדת? תרגום יונתן מרמז לכך, וכותב: "ובחבלותיה אסתכל באפרא דעקדתא דיצחק (די) ביסודא דמדבחא". ה תרגום מרמז, שהגזרה שנגזרה בגלל המפקד של דויד, סרה בזכות ההקרבה העצמית של חברי קבוצת "יצחק השני". הם בעצם ה"יצחק" שבדור. ה"אפר" שנוצר מ"שְּׂרֵפַת" הנטיות הרוחניות שלהם נמצא במקום הנמוך של "יסוד המזבח". אך הם בעצם ה"יצחק" שבדור, מפני שהם מוכנים לקחת על עצמם את התפקיד שאינו מכובד.
אבישי בן צרויה – ה"יצחק" שבדור
אבישי בן צרויה הציל את דויד במלחמה (שמואל ב כא, טו-יז):
"וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל... וַיָּעַף דָּוִד: וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה... וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד: וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל:"
מאז שאבישי הציל את דויד, דויד החל לעסוק בתורה בכל מאודו; אולם אבישי המשיך "לבטל את זמנו" במלחמות ההכרחיות האלו. בזמן שדויד ערך את המפקד שנועד לגייס את כולם לתורה; דויד היה סבור שגם אבישי יכול לעסוק בתורה, ושהקב"ה אינו חפץ שיהיו שולפי חרב גשמית בעם ישראל. גם הזקנים והנביאים היו סבורים כך, ולכן הם לא מחו בדויד בעת שהוא ערך את המפקד.
אולם לאחר מכן, המלאך המשחית התגלה בפני קבוצת "יושב ירושלים" ובפני "בית דויד" והודיע להם, שבכל אחד מישראל קיים גם צד גשמי-מלחמתי כמו אצל הגויים. גם "עוסקי התורה" צריכים להקדיש חלק מזמנם לצבא למלחמה גשמית רגילה. המספר "שבעים" מסמל את הצד של אומות העולם. מבחינת דויד התגלות הצד הזה בתוך כל אחד מישראל, ובמיוחד אצל אבישי שהיה גדול בתורה ובתפילה 3 , נחשבה כמו "נפילה של שבעים אלף".
כשדויד העמיק היטב בידיעה שהוא קיבל, הוא הפסיק לקטרג על "הָעָם" (=הָאַיִל=הַצֹּאן); והוא הפסיק לראות בהם חוטאים. דויד הציע שה"חרב" תפגע בו ובבית אביו. כלומר, שהוא ובניו יהיו אלו שיתגייסו ויאחזו בחרב גשמית: "וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי". אולם בסופו של דבר, רק אבישי בן צרויה נפל. אין הכרח להבין שהוא נפל ממש. הכוונה היא שדויד החל להעריך מחדש את גדולתו של אבישי בן צרויה; שהקריב את נטיותיו הרוחניות, והלך לעסוק בכל מאודו בענייני הצבא. אבישי בן צרויה הוא ה"יצחק שבדור" הוא נטל על עצמו את התפקיד הפחות מכובד.
תרגום יונתן מרמז לכך ואומר, שהגזרה סרה בזכות מסירות הנפש של אבישי, שהיה הגדול שבישראל. והוא מוסיף ומרמז שהגזרה סרה בזכות " אפרא דעקדתא דיצחק (די) ביסודא דמדבחא ". למעשה מדובר בשני מזבחות רוחניים. מבחינת המיקום "במזבח שבשמים", האפר של "קבוצת האיל" נמצא במקום נחות ב"יסוד". אך מבחינת מסירות הנפש שהיתה דרושה באותה השעה, זהו המזבח שהיה חשוב יותר.
ביאור הסתירות בין הבריתות השונות
במסכת זבחים (דף נג, ב) מבואר, שהמזבח היה בנוי בחלקו של בנימין, מלבד רצועה קטנה שיצאה מחלקו של יהודה לתוך חלקו של בנימין. ובאותה רצועה לא היה יסוד, מפני שמסורת היא שיסוד בונים רק בשטח שייך לבנימין שנקרא טורף. מאידך במסכת יומא (דף יב, א) ובמסכת מגילה (דף כו, א) מובאת ברייתא, שהמזבח היה בנוי בחלקו של יהודה . רש"י ותוס' נדחקו ליישב את הסתירה, וביארו שכוונת הברייתא היא רק לרצועה שמוזכרת במסכת זבחים, אך המזבח היה בנוי בפועל בחלקו של בנימין. אך זהו תרוץ קשה, מפני שפשטות לשון הברייתא מורה שהיה שם מזבח ממש.
לפי מה שהתבאר במאמר, סוגיות התלמוד ממשיכות את המגמה שמופיעה בתנ"ך. בתוך פרקי התנ"ך משולבים רמזים למחלוקת בין שתי נשמות כלליות, נשמת "יהודה הצדיק" ונשמת "בנימין הצדיק". בספר שופטים ובספר יהושע יש סתירה מי התרשל בגירוש היבוסי בירושלים, האם בנימין או יהודה. תרגום יונתן על ספר שופטים רמז שמדובר במחלוקת על דמות "הצדיק העליון", האם הוא בדמותו של "יהודה הצדיק" או של "בנימין הצדיק". מחלוקת זו מופיעה גם בפרשיית המפקד. תרגום יונתן מרמז שגם כאן מדובר בחזרה על המחלוקת הקדומה הזו. דויד היה סבור שכל ישראל צריכים להיות כמו "יהודה הצדיק", אלא שהתביעה הזו יצרה קטרוג. בסופו של דבר התבררה לדויד מעלתו של אבישי, שמופיע בתפקיד "בנימין הצדיק". תפקיד זה קשור ל"אפר" שנמצא במקום הנחות ב"יסוד המזבח".
סוגיות התלמוד ממשיכות את המגמה הזו. ובתוך מה שנראה במבט חיצוני כסוגיות למדניות, הן ממשיכות ודנות במחלוקת איזו דמות היא עליונה יותר. הסתירה שבין ספר יהושע וספר שופטים חוזרת ומופיעה בסתירה שבין הסוגיות. אלא שהתלמוד מרמז לנו שניתן לקיים את המחלוקת הזו באופן אחר. באופן שכל אחד מודה שיש גם לחבירו חלק במקדש שבשמים; אלא שהוא מקנא במה שיש לחבירו ושהוא לא זכה להשיגו. וכלשון התלמוד (יומא דף יב, א): "ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום".
^ 1."וּדְבָרוּ מַלְאֲכֵי מְרוֹמָא יַת יִצְחָק וְאוֹבִלוֹהִי לְבֵי מֶדְרָשָׁא דְשֵׁם רַבָּא וַהֲוָה תַּמָן תְּלַת שְׁנִין...". (תרגום יונתן בראשית כב, יט)
^ 2.וכן הוא גם במדרש רבה (ויגש צד, ה; בחוקותי לו, ה; שלח יז, ב) ובמדרש תנחומא (וירא, כג).
^ 3."וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה - אמר רב יהודה אמר רב: שעזרו בתפלה. אמר אבישי שם ואחתיה". (סנהדרין דף צה, א)
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

שם משמואל על הפרשה שורשי היראה והחסד במצוות המילה
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק ב'
מצוות המילה גורמת לקבלת השפע הרוחני. בהתחלת שנות האדם בימי הנעורים האדם צריך ללכת ב'חסד' כמו אברהם, ואחר כך ילך במידתו של יצחק. על ידי שאברהם מל את עצמו הוא עשה מעשה דין, ועל ידי כך הוא הוליד את יצחק שהוא מידת הדין.









