ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- תרגום יונתן - והחיילים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רחל בת יקוט
"תנו רבנן: כיצד שואלין? השואל פניו כלפי נשאל, והנשאל פניו כלפי שכינה".
רש"י כתב שם שהכהן הנשאל מפנה את פניו כלפי האורים-ותומים שהוא לובש. אולם הרמב"ם (כה"מ י, יא) כתב: "עומד הכהן ופניו לפני הארון". הרמב"ם סבור שכאשר הברייתא אמרה "שכינה" כוונתה היתה ל"ארון". הרמב"ם למד זאת מספר שמואל (א יד) 1 . מסופר שם שהמלך שאול היה במקום שנקרא "גבעת בנימין" והתכונן להילחם בפלישתים; אלא שיהונתן נעלם, ושאול רצה לברר להיכן נעלם יהונתן:
"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱל-ֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:"
אלא שאין זה מובן מדוע הרמב"ם למד מהאופן ששאול המלך שאל באורים-ותומים. והרי דינים רבים נלמדו מהאופן שדויד שאל באורים-ותומים. דויד שאל כשהוא ברח לקעילה (שמואל א כג) וכן בזמן שהותו אצל הפלישתים בצקלג (שמואל א ל); והרי ה"ארון" לא היה שם עם דויד. ה"אמרי יושר" (ר"מ אריק, ח"א, קנא, ב) דייק מכך שאכן הארון אינו הכרחי כדי לשאול באורים-ותומים. אך אם הארון אינו הכרחי; הרמב"ם היה צריך לכתוב כלשון הברייתא שהכהן מפנה כלפיו כלפי "השכינה" (כפי שהיה אצל דויד); ואם יש שם ארון (כפי שהיה אצל שאול) הכהן מפנה פניו כלפי הארון. מדוע הרמב"ם לא חילק בעצמו את החלוקה ההכרחית הזו.
נוסף על כך, הפרשנות למה שהיה אצל שאול נתונה במחלוקת. בירושלמי (שקלים, פ"ו, ה"א) מובא שלדעת רבי יהודה בן לקיש היו שני ארונות. ארון אחד שבו הלוחות ושהיה נתון במשכן, וארון אחר שבו שברי לוחות שהיה יוצא עם ישראל למלחמות. ואילו חכמים חולקים והם סבורים: "ארון אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה". הירושלמי הקשה שמצאנו שהארון היה אצל שאול ב"גבעת בנימין" והדבר סותר את שיטת חכמים, שהוציאו את הארון ממקומו רק פעם אחת בימי עלי. ותירץ הירושלמי, שחכמים סבורים שכוונת שאול היתה שיגישו אליו את ה"ציץ" שהיה חלק מבגדי כהן גדול.
"אמבוהא דספרי" (עמ' 389) נטה לומר, שהרמב"ם פסק כדעת היחיד של רבי יהודה בן לקיש שהיה ארון נוסף שהיה יוצא עם ישראל למלחמה. אלא שקשה לקבל זאת, מפני שהרמב"ם לא הזכיר בשום מקום שהיה ארון שהיה יוצא למלחמות; וגם לא בהלכות מלכים כאשר הוא מתאר כיצד עורכים מלחמה לפי דיני התורה. נוסף על כך קשה, שהרי ברור שארון כזה לא היה אצל דויד בזמן שהוא היה אצל הפלישתים; ובכל זאת דויד שאל באורים-ותומים.
כדי להבין את שיטת הרמב"ם צריך להעמיק בהסבר דעת חכמים, - ששאול לא התכוון ל"ארון" אלא ל"ציץ". מדוע שאול לא דייק בדבריו וקרא ל"ציץ" בשם "ארון"?
וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱ-לֹהִים
ספר שמואל רמז כבר בפתיחתו, שיש "ארון רוחני" ושהוא לא נמצא בהכרח במקום שנמצא בו "הארון שבארץ". כאשר הקב"ה התגלה לראשונה לשמואל מסופר (שמואל א ג, ג):
"וְנֵר אֱ-לֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱ-לֹהִים:"
אי אפשר להסביר את הכתוב הזה כפשוטו. אפילו הכהן הגדול נצטווה (ויקרא טז, ב): "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת". הכהן הגדול היה נכנס למקום הארון רק ביום כפור ולזמן קצר בלבד. לשמואל שהיה לוי היה אסור להיכנס לשם, וודאי שלא לשכב שם. המפרשים הסבירו שברור ששמואל שכב במקומו בעזרת הלויים. אך מה רצה הכתוב לומר באופן שהוא כתוב?
הכתוב מלמדנו שיש אנשים שבהיותם בעולם הזה – מחשבותיהם קשורות לעניינים הרוחניים שמצויים בשמים. הכהן הגדול עֵלִי היה קשור ל"מנורה הרוחנית שבשמים". מחשבותיו היו נעוצות שם – והוא היה בבחינת ה"נֵר" שבאותו הדור.
מאידך, כאשר שמואל שכב לישן – מחשבות שמואל היו נעוצות בעניינים הנשגבים של "הארון הרוחני שבשמים". חז"ל דורשים על כך: (בראשית רבה נח, ב): "עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל - וְנֵר אֱ-לֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה'...". מחשבות שמואל היו במקום ששם נמצא הארון הרוחני 2 ; והוא זכה להיות "שם". הכתוב בחר לתאר זאת כאלו "הֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱ-לֹהִים" – בא כביכול אל שמואל. הארון והלוחות לא זזו ממקומם בקודש הקודשים, אך "ארון הברית שבשמים" בא כביכול אל שמואל.
"הארון הרוחני" ו"הארון הרגיל" – בתורה
לדעת כמה תַּנָּאִים, האפשרות ש"הארון הרוחני" שבשמים לא יהיה כנגד "הארון שבארץ" מרומזת כבר בתורה. במסע הראשון של בני ישראל נאמר (במדבר י, לג): "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה". לפי פשוטו של הכתוב, הארון נסע לפני מחנה בני ישראל. אולם לפני כן נאמר (במדבר ב, יז): "וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם". וכמו כן נאמר (במדבר י, יד-יח): "וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם... וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן: וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן לְצִבְאֹתָם...". בפשטות משמע שהארון נסע יחד עם כלי המשכן בתוך המחנות ולא לפניהם, ולכאורה יש כאן סתירה.
בברייתא דמלאכת המשכן (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, עמ' 301) נאמר:
" ר' יהודה בן לקיש אומר שני ארונות היו, אחד שהיה יושב במחנה, ואחד שהיה יוצא עמהם במלחמה והיו בו שברי לוחות שנאמר 'וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ'. וזה שהיה עמהם במחנה היה בו ספר תורה, הה"ד (במלחמת המעפילים במדבר יד, מד) 'וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה' "
רבי יהודה בן לקיש מיישב את הסתירה בין הכתובים לפי שיטתו; והוא מסביר שהארון שבו הלוחות וספר התורה נסע בתוך המחנות, ואילו לפני המחנה נסע הארון שבו שברי הלוחות שפעמים שהיה יוצא עימם גם למלחמה. אולם בספרי (במדבר בהעלותך, פב) מובא שרשב"י חולק על כך:
"ר' שמעון בן יוחי אומר 'ארון ברית ה' נוסע לפניהם' לא נאמר, אלא 'ו ארון ברית ה' (בתוספת ו' החיבור)'. משל לאנטיקיסר שהיה מקדים לפני חיילותיו מתקן להם מקום שישרו, כך היתה השכינה מקדמת לישראל ומתקנת להם מקום שישרו".
רשב"י סבור שלא היו שני ארונות, אלא ארון אחד בלבד. ומה שמצאנו ש"הארון" היה נוסע לפניהם, הכוונה היא ל"ארון הרוחני" שנמצא בדרך כלל בצמוד ל"ארון שבארץ". בזמן המסע הם היו נפרדים כביכול, וה"השכינה" שהיא "הארון הרוחני" היתה מקדימה לפני ישראל ומכינה להם את הדרך. וכעין כך היא גם דעת רבי מאיר (פרקי ר' יאשיהו אוצר המדרשים, אייזנשטיין, עמ' 202):
"ר' מאיר אומר מעולה ריחם של צדיקים מריח ארון הברית, שריח ארון הברית לא היה אלא מהלך ג' ימים הה"ד 'ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' וגו' (במדבר י' ל"ג), אבל ריחן של צדיקים מאיר מסוף העולם ועד סופו הה"ד 'ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום' "
רבי מאיר סבור ש"הארון שבארץ" נסע בתוך המחנות, אך היו "מריחים" ומרגישים את ההשפעה שלו במרחק שלושת ימים לפניהם. במסכת בבא בתרא (דף יד) מבואר שגם רבי יהודה מסכים עם רבי מאיר ששברי הלוחות היו מונחים יחד עם הלוחות באותו ארון; וכן היא גם פשטות הסוגיה שם שלא היה ארון נוסף עבור שברי הלוחות.
רבי מאיר ורבי יהודה ורשב"י חולקים על רבי יהודה בן לקיש, והם סבורים כדעת חכמים שבירושלמי. לדעתם "השכינה" שהיא "הארון הרוחני" היתה מהלכת כביכול במרחק שלשת ימים לפני "הארון שבארץ". והתורה מתארת את "גילוי השכינה" הזה בתור "ארון". גם בספר יהושע (ג, ג-ד) משמע שרק בחציית הירדן היה ארון שהקדים ונסע לפני המחנה, ולא היה דבר כזה אף פעם בזמן המסעות במדבר. ומכאן, שההבנה המתבקשת היא ש"הארון" שנסע במדבר לפני בני ישראל היה "ארון רוחני".
כלי הקודש - בידו
בזמן שבני ישראל יצאו להילחם מלחמת נקם במדין נאמר (במדבר לא, ו):
"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ:"
במסכת סוטה (דף מג, א) נאמר "וכלי הקודש - זה ארון ולוחות שבו". סוגיה זו קשה לכאורה מפני שהיא אינה מתאימה לאף אחת מהשיטות. לשיטת רבי יהודה בן לקיש, הארון שהיה יוצא למלחמות ושהיה נוסע לפניהם היה הארון שבו שברי הלוחות; ואלו בסוגיה הזו מבואר שהוציאו את הארון שבו הלוחות. מאידך, לדעת חכמים רק פעם אחת הוציאו את הארון בימי עלי. ואילו כאן משמע לכאורה שהוציאו אותו גם אצל פנחס במלחמת מדין. אלא שללא קשר למחלוקת הזו צריך לברר מדוע התורה לא כתבה במפורש שהוציאו את "הארון"? מדוע התורה סתמה את דבריה וכתבה שהוציאו את "כלי הקודש"?
בבמדבר רבה (בלק , כ) נאמר: "וכלי הקדש - זה הציץ". לכאורה זו מחלוקת, לפי שיטה אחת הוציאו את "הארון" ולפי שיטה אחרת הוציאו את "הציץ". אלא שגם על השיטה השניה יש להקשות, מדוע התורה סתמה את דבריה וכתבה שהוציאו את "כלי הקודש"? מדוע היא לא פרשה שהוציאו את ה"ציץ"? כדי להבין את עומק ההסברים השונים יש לעיין בספרי (במדבר, מטות, קנז):
" 'וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ' - זה ארון שנאמר 'וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ'. 'וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ' - אין 'יָדוֹ' אלא רשותו שנאמר 'וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ', ואומר 'וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ' "
הספרי מסביר ש"כלי הקודש" ו"חצוצרות התרועה" היו בְּיָדוֹ של פנחס – כפי ש"כל הטוב" של אברהם אבינו היה בְּיָדוֹ של אליעזר. אליעזר לא הוליך עמו את כל הרכוש של אברהם לארם נהריים. רש"י ביאר שם על פי המדרש שאברהם כתב ליצחק שטר מתנה על כל רכושו, ואליעזר הראה את השטר הזה לקרובי רבקה כדי שהם יסכימו שרבקה תתחתן עם יצחק. המילה "בְּיָדוֹ" מופיעה שם במשמעות של "שליטתו". וכן מופיעה המילה "בְּיָדוֹ" בכתוב הנוסף שהספרי מביא שם - שסיחון לקח אזור מסוים מ"שליטתו" של מלך מואב.
הספרי מרמז שה"שליטה" על הפעולות שנעשות באמצעות "כלי הקודש והחצוצרות" הועברה לידי פנחס. אהרון הכהן הגדול היה לובש על ראשו את "צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ" ולכאורה הוא "האיש הקדוש ביותר". אך בפועל ה"שליטה" על הפעולות שנעשות באמצעות "כלי הקודש והחצוצרות" היתה בדרך-כלל בידי משה. "הציץ הרוחני" שמסמל כביכול את "כובע המפקד" היה בידו. משה "פיקד" כביכול על "הארון הרוחני" שהיה מבריח את האויבים בשילוב תפילת משה (במדבר י, לה): "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". כמו כן, הפעלת החצוצרות היתה סוג של תפילה שנועדה להזכיר את ישראל לטובה בפני ה' כמבואר (במדבר י, ט): "וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:". גם פעולה זו היתה נעשית בדרך כלל לפי פקודת משה שנשא בראשו את "הציץ הרוחני". "כובע המפקד" היה בידיו!
אולם כעת "כובע המפקד" עבר לידי פנחס. בשעת המשבר הגדול כשבני ישראל חטאו עם בנות מדין, משה ושאר גדולי ישראל לא הצליחו למצוא פתרון – "וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". פנחס ראה את המשבר וגילה מנהיגות, והוא קם וסיכן את עצמו והרג את זמרי ועצר את המגיפה מעל ישראל. באותה שעה "הציץ הרוחני" ("כובע המפקד") הועבר אליו, והוא נועד לפקד על המשך "המלחמה הרוחנית" במדין. פנחס שבידו "הציץ הרוחני" הוא גם זה שאמור להפעיל את "הארון הרוחני" באמצעות תפילתו. מטעם זה התורה סתמה את דבריה ואמרה - "וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ... בְּיָדוֹ"; כוונת התורה לומר - שהשליטה על הכלים הרוחניים היתה בידו.
מעתה מובן גם תירוץ הירושלמי. כזכור שאול אמר לאחיה הכהן –"הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים"; והירושלמי הסביר ש"הארון" לא היה שם וכוונת שאול היתה ל"ציץ". ולכאורה הדבר תמוה מדוע שאול לא דייק בלשונו. אולם לפי מה שהתבאר גם ה"ציץ" הרגיל לא היה שם. תפקידו של אחיה הכהן באותה מלחמה היה כמו תפקידו של פנחס במלחמת מדין. אחיה לבש שם את "כובע המפקד הרוחני". "הציץ הרוחני" - שמסמל את השליטה על הפעלת "הכלים הרוחניים" - היה בידו.
שאול היה שרוי במבוכה באותו זמן, מפני שהיתה מהומה במחנה הפלישתים ויהונתן נעלם. שאול ביקש סיוע מאחיה "המפקד הרוחני"; וביקש שיפעיל את סמכותו וישאל באורים-ותומים היכן יונתן. בזמן שהכהן שואל הוא מפנה פניו כלפי "השכינה", ואז "הארון הרוחני" מגיע אליו כביכול כדי לברר את הספק. אולם יותר מששאול רצה לברר את הספק, הוא רצה ש"הארון הרוחני" יגיע לשם כדי שיטיל פחד על האויבים. ולכך התכוון שאול כשאמר לו –"הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים". שאול הכיר באותה שעה שהוא חסר-אונים ו"כובע המפקד" נמצא בידי אחיה. מי שיכול היה להושיע שם הוא מי שבידיו "כובע הפיקוד הרוחני". הירושלמי מרמז לכך ואומר שכוונת שאול היתה לומר הגישה "הציץ".
האפוד - והארון הרוחני
הבנה הזו מסבירה מדוע הכתוב מקדים שם: "וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן ה' בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד". לכאורה הכתוב היה צריך להקדים שה"ארון" היה שם, שהרי זהו "כלי הנשק" שהגויים פחדו ממנו ביותר, ובמיוחד אחרי שהם הוכו בטחורים והשיבוהו בפחד. ואין זה מובן מדוע הארון מוזכר רק לבסוף ובדרך-אגב. אמנם הרמב"ם מרמז לפתרון הקושי. כזכור הרמב"ם כתב שהשואל מפנה את פניו כלפי ה"ארון"; ובסמוך המשיך הרמב"ם וכתב (כה"מ י, יג):
"זה שאתה מוצא בדברי נביאים שכהנים רבים היו חוגרין אפוד בד לא היו כהנים גדולים, שאין האפוד של כהן גדול בד, ואף הלוים היו חוגרין אותו שהרי שמואל הנביא לוי היה ונאמר בו 'נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד'. אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקדש להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחשן ברוח הקדש."
הרמב"ם מרמז, שהכתוב הקדים שאחיה היה "נֹשֵׂא אֵפוֹד" כדי להודיע שהוא הגיע למעלת כהן גדול; ו"כלי הקודש הרוחניים" היו מצויים בידו.
אסוף ידך
בתחילת הקרב, ההתבטלות של המלך שאול בפני אחיה היתה קצרה ביותר (שמואל א יד, יט-כ):
"וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב פ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ: וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד הַמִּלְחָמָה..."
דברי שאול "אֱסֹף יָדֶךָ" הראו שהוא החליט שאין לו צורך בסיוע הרוחני של "כלי הקודש" שבידי אחיה. אולם בסופו של דבר אחיה התערב והכריח אותו להכיר בכך שיש לו צורך בסיוע הזה.
בני ישראל רדפו אחרי הפלישתים, ושאול אסר עליהם בחרם לאכול עד הערב. יונתן לא ידע מכך ואכל דבש שהוא מצא; ומישהו סיפר ליונתן על החרם של אביו. יונתן טען שהחרם הזה אינו מוצדק. אפילו אם יונתן צדק בטענתו, החרם של שאול חייב את כולם, ויהונתן היה צריך להתנצל ולומר שהוא לא ידע מהחרם. דברי יונתן עוררו עליו קטרוג בשמים ואחיה "ראה" זאת ב"עיניו הרוחניות". כאשר כולם אכלו בערב ורצו להמשיך ולרדוף אחרי הפלישתים גם בלילה – אחיה מנע זאת (שמואל א יד, לו-לז):
"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ וַיֹּאמְרוּ כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה ס וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן נִקְרְבָה הֲלֹם אֶל הָאֱ-לֹהִים: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּא-לֹהִים הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא:"
שאול וכל ישראל ידעו שהנצחון שלהם היה נצחון ניסי בזכות "כלי הקודש" שהיו ביד אחיה. הם ידעו שאחיה הוא זה שבידו "כובע המפקד הרוחני" – בידו ה"ציץ"; והם קיבלו את דעתו ובאו לשאול את פי ה' באמצעותו. אלא שכעת – שאול בא על גמולו! שאול החליט להתעלם מ"כלי הקודש" בתחילת הקרב, - ולכן "כלי הקודש" התעלמו משאול בסיום הקרב.
נושאי "הארון הרוחני"
ההתייחסות ל"ארון הרוחני" כאלו גם הוא "ארון בארץ" מופיעה גם בספר דברי הימים (ב לה, ג). מסופר שם שיאשיהו המלך גנז את הארון:
"וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:
חז"ל (יומא דף נב, ב) למדו מהאמור - "תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת" - שארון-הברית נגנז במחילות שתחת בית המקדש. אולם גם יתר חלקי הכתוב טעונים ברור. מאות שנים מאז שהארון ניתן במקדש בימי שלמה הוא לא הוצא משם. ואם כך, איזה תפקיד של מַשָּׂא בַּכָּתֵף היה מוטל על הלויים? הכתוב קשה במיוחד לשיטת הרמב"ם 3 , שמצוות נשיאת הארון מוטלת על הכהנים, מדוע יאשיהו אומר ש"נשיאת הארון" הוטלה על הלויים?
תשובה לקשיים האלו ניתן להוציא מתוך דברי "העמק-דבר" (שמות יג, טז) שכתב 4 , שעל הלווים הוטלו שני תפקידים. מצד אחד להיות 'קְדוֹשִׁים לַה', להיות מופרשים מישראל ולהתבודד ולהעמיק באלוקות ולהיות 'נושאי הארון הרוחני' 5 . מצד שני הוטל עליהם להיות 'הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל', להיות מעורבים עם ישראל וללמדם ולהסביר להם את התורה וענייניה. יאשיהו השתמש ב'מליצת המקרא' והורה להם להפסיק 'לשאת' את 'הארון (הרוחני)', ולהחל להתערב בתוך ישראל וללמדם תורה.
בסכום המאמר נמצאנו למדים, שבתורה ובנביאים ובכתובים מתייחסים ל"ארון הרוחני" כאלו הוא מצוי כאן בארץ; ורשב"י קורא לו "שכינה". הרמב"ם ממשיך את המהלך הזה, והוא מסביר שכאשר הכהן הנשאל מפנה פניו "לשכינה" – הכוונה "לארון" הזה.
^ 1.כך כתבו "לחם שמים" (יומא, ז, ה), ו"אמבוהא דספרי" (389).
^ 2.כעין כך מבואר בדגל-מחנה-אפרים (מסעי, ד"ה 'עוד'): " 'הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ' (קהלת ז, יב): ובמקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו. אף שבעצם אינו עומד במקום מחשבתו, עם כל זה (עירובין מא, א) 'גופא בתר רישא גרירא' (הגוף נגרר אחר הראש)".
^ 3.ספר המצוות לרמב"ם (עשה לד): "שצונו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום... לדורות חייבין במצוה זו הכהנים והם ישאוהו...".
^ 4."...אמר להם שלא יתנהגו עוד כמו עד כה שהיו פרושים ומובדלים מבני אדם ומשוקעים באלקות... והיו נקראים "בעלי מרכבה לשכינה"; - ובלשון מליצת המקרא 'מַשָּׂא בַּכָּתֵף' דשם הוא משכן הדעת...". (העמק-דבר, שמות, יג, טז)
^ 5.לפי מה שהתבאר כאן מובן גם סיום הכתוב "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱל-ֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". מה מלמדנו סיום הכתוב שהיו שם גם "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"? והרי הדבר ברור?! אמנם במאמר הקודם "המקדש שבמצפה" התבאר ששמואל ליכד סביבו קבוצה של אנשים פרושים מענייני העולם שקראו לעצמם "בני ישראל" מפני שהם החשיבו את עצמם ל"בני ישראל האמיתיים". הכתוב ממשיך כאן את היסוד הזה, והוא מרמז שבגבעת בנימין היתה מצויה באותה השעה קבוצה של "אנשים פרושים" כאלו, שנושאים על כתפיהם את "הארון הרוחני"; ולכן "הארון (הרוחני)" היה מצוי שם. תרגום יונתן רמז ליסוד הזה בכתובים לפני כן. כאשר שמואל משח את שאול למלך הוא אמר לו שבאותו יום יארעו לו כמה מאורעות שלאחריהם (שמואל א י, ה): "אַחַר כֵּן תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים...". תרגום יונתן כתב שם: "בתר כן תהך לגבעתא די בה ארונא דה' ". מאז שהארון חזר מהשבי אצל הפלישתים והוא ניתן ב"גבעה" שסמוכה ל"קִרְיַת יְעָרִים" שבנחלת יהודה - לא הוציאו אותו משם אלא בימי דויד. ולכן הסבירו כמה מן המפרשים שכוונת תרגום יונתן היא לגבעה שבקרית יערים שביהודה. אך קשה לומר כך מפני שבהמשך מבואר שאנשי הגבעה ששאול הגיע אליה - הכירו היטב את שאול ואת משפחתו, וידעו שאין לשאול שיג ושיח עם הנביאים; ולכן הם התפלאו שהוא הצטרף אליהם והחל להינבאות. גם דודו של שאול מצוי שם ופונה אליו. ומכאן שמדובר בעיר "גִּבְעָה" שהיתה בנחלת בנימין, שנקראת גם בשמות "גֶּבַע בִּנְיָמִן", "גִּבְעַת בִּנְיָמִין", "גִּבְעָתָה", ושבה היו מצוי נציב הפלישתים שיונתן היכה לאחר זמן. צריך להבין שכוונת התרגום היא אחרת, ותרגום יונתן מרמז כבר שם שבעיר גבעה היה מצוי "הארון הרוחני" מפני שהיתה שם קבוצת "אנשים פרושים" שהם "חבל הנביאים" ששאול פגש בבואו לשם; ומן הטעם הזה שמואל כינה אותה - "גִּבְעַת הָאֱ-לֹהִים". שאול זלזל בתחילה בתועלת שבאנשים כאלו. וביום ששמואל משח את שאול למלך הוא הכריח אותו להכיר בתועלת שבאנשים כאלו, עד שבסופו של התהליך – שאול ניבא בעצמו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
